הפורוורד

עורכו הבולט של העיתון, במשך 43 שנים, היה אברהם (אייב) קאהאן. עורך העיתון מאז שנת 2000 הוא ג'יי ג'יי גולדברג. עורכת המהדורה ביידיש היא רחל שכטר.

היסטוריה

פארווערטס נוסד ב-22 באפריל 1897 כעיתון יומי בידי 50 'סוציאליסטים דוברי יידיש', כפי שנהגו אז להגדיר עצמם יהודים שפעלו במסגרות יהודיות אך סלדו מרעיונות לאומיים מוצהרים כמו הציונות. השפעתו של אברהם קאהאן, מי שהיה לימים לדמות המפורסמת ביותר בתולדות העיתון, בשנים הקריטיות בחיי העיתון, הייתה – בניגוד למורשת שהוא עצמו טיפח – זניחה; הוא פרש מהנהלת העיתון מספר חודשים לאחר הקמתו, ושב למערכת רק כעבור כמה שנים שבהן 'עשה לביתו', בעוד שותפיו לדרך עומסים על כתפיהם את 'שבע השנים הרזות' של העיתון.

הגורמים להקמת העיתון היו קשורים במאבק בקרב הסוציאליסטים דוברי היידיש בשאלת הפרשנות לסוציאליזם. שמו של העיתון, כמו גם האוריינטציה הפוליטית שלו, נשאלו שניהם מן היומון המרכזי של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (1891–1933), Vorwärts (שאופן הגייתו ומשמעותו זהים). ואכן, בתחילת דרכו הגן פארווערטס על האיגודים המקצועיים וצידד בסוציאליזם דמוקרטי מתון. העיתון היה קשור ל'בונד'; ליתר דיוק, בונדיסטים שהיגרו מרוסיה לארצות הברית ראו בו את ביתם הטבעי. עם זאת, לא היה זה ביטאון התנועה. עד שנת 1917 החזיק העיתון בקו אנטי-ציוני חריף. לאחר הצהרת בלפור החל העיתון, יחד עם גורמים רבים ביהדות ארצות הברית, להרפות מעמדתו האנטי-ציונית החריפה. העיתון הלך ונהיה אט אט בלתי-ציוני (להבדיל מאנטי-ציוני), ובמהלך שנות ה-30 אפילו פרו-ציוני.

מראשית דרכו תמך העיתון במפלגה הסוציאליסטית האמריקנית (SP), כחלק מתפיסתו הרדיקלית (עם זאת, עד 1917 העיתון שיתף פעולה עם הגורמים השמרניים ביותר ברחוב היהודי, בראשם ג'ייקוב שיף, איש הפיננסים שנודע בכינויו 'רוטשילד האמריקאי'). אולם כשם שבמהלך שנות ה-20 הלך ונטה לכיוון הציוני מבחינה יהודית, כך הלך והתקרב למפלגה הדמוקרטית, וב-1932 הנחה העיתון את קוראיו לתמוך בפרנקלין רוזוולט ובכך השלים חבירה לכוחות הפרוגרסיביים.

תפוצת העיתון הלכה וגדלה, במקביל לגידול המהיר באוכלוסיית דוברי היידיש בארצות הברית. בשנת 1912 עמדה תפוצתו על כ-120,000 גיליונות, ובשנת 1915 הגיע ליותר מ-200,000, ובסוף שנות ה-20 ובתחילת שנות ה-30 היה "פארווערטס" ליומון הכרך המוביל בארצות הברית, עם השפעה ניכרת ועם תפוצה לאומית של למעלה מ-275,000 גיליונות‏. להשוואה, תפוצת העיתון הנפוץ בישראל בראשית שנות ה-1960, מעריב, הייתה 180,000 גיליונות. תפוצת העיתון ירדה ב-1939 ל-170,000, בין השאר כתוצאה מהשינויים במדיניות ההגירה האמריקאית, אשר הגבילה מאוד מעתה הגירת יהודים אל המדינה. בשנת 1962 צנחה תפוצת העיתון, ועמדה על 56,126 בימות השבוע ועל 59,636 במהדורת סוף השבוע,. ב-1974 עזב העיתון את הביניין בברודוויי 175, והמערכת עברה למשרדי חוג הפועלים. ב-1983 שינה העיתון פורמט, והפך מיומון לשבועון, ונוסף לו מוסף בשפה האנגלית. ב-1990 הפך המוסף באנגלית לשבועון עצמאי, ובהמשך ליומון – The Jewish Daily Forward. תפוצתה של המהדורה האנגלית הגיעה בשנת 2000 ל-26,183, בעוד זו של השבועון היידי צנחה ל-7,000, ומוסיפה להתמיד במגמת ירידה.

הכותב הידוע ביותר לעיתון היה יצחק בשביס-זינגר. עוד כותבים יהודים בולטים היו י.י. זינגר, אברהם ליסין, אברהם רייזן, זלמן שניאור, אלתר קציזנה ועוד. בנוסף להם כתבו לעיתון דמויות בולטות מעולם הספרות והפוליטיקה הסוציאליסטיים, כגון לאון טרוצקי ומוריס וינצ'בסקי.

בעת המודרנית

עם דעיכת השפעתה של המפלגה הסוציאליסטית האמריקנית בפוליטיקה האמריקנית בכללותה ובקרב הקהילה היהודית בפרט, הצטרף העיתון למיינסטרים הליברלי, אך בד בבד שמר על אוריינטציה סוציאל-דמוקרטית. כיום מחזיקה הגרסה האנגלית בקרב הקהילה היהודית בעמדה המתירה ביקורת על המדיניות הליברלית.

המהדורה היידית רשמה לאחרונה עלייה קלה בתפוצה, מאחר שקורסים ביידיש נעשו פופולריים יותר בקרב סטודנטים באוניברסיטאות, והתייצבה סביב 5,500 גיליונות. העורך הנוכחי של המהדורה היידית, בוריס סנדלר, נמנה עם כותבי היידיש החילונים הבולטים בני-זמננו.

במשך שנים אחדות הוציא העיתון מהדורה בשפה הרוסית. מהדורה זו הפכה לבסוף לישות נפרדת לחלוטין, הנמצאת בבעלות הארגון "יהודים רוסים-אמריקאיים למען ישראל" (Russian American Jews for Israel, ‏RAJI). בניגוד לגרסה האנגלית, עורכי המהדורה הרוסית וקוראיה היו קשובים יותר לקולות מן הצד הימני של המפה הפוליטית; במרץ 2007 שינה העיתון את שמו ל"פוֹרוּם".

בתקופה מסוימת בשנות ה-90 הגיחו שמרנים לחזית המהדורה האנגלית של העיתון, אך הניתוק מהמסורת לא האריך ימים. מספר שמרנים שפוטרו מהעיתון סייעו מאוחר יותר לייסד את ה"ניו יורק סאן". משנת 2009 משמשת ג'יין אייזנר כעורכת העיתון.

Forward 50

Forward 50 היא רשימה של חמישים יהודים אמריקאים בעלי השפעה משמעותית על הסיפור היהודי בשנה החולפת. הרשימה מתפרסמת מדי שנה מטעם המערכת של העיתון מאז שנת 1994. הרשימה הייתה יוזמה של סת' ליפסקי, העורך המייסד של פורוורד באנגלית.

על פי אתר האינטרנט של העיתון, הרשימה לא מהווה מחקר מדעי, אלא דעתם של חברי הצוות, בסיוע הצעות מהקוראים. בדירוג מחולקים הנבחרים לקטגוריות שונות (אשר עשויות להשתנות משנה לשנה). בין הקטגוריות: פוליטיקה, אקטיביזם, דת, קהילה, תרבות, פילנתרופיה, שערוריות, ספורט.

הרשימה כוללת גם את אותם יהודים שההשפעה שלהם בשנה האחרונה הייתה נזק דרמטי.

בניין עיתון "פארווערטס"

בשיא הפופולריות שלו הקים העיתון "פארווערטס" בניין משרדים בן עשר קומות, השוכן במרכז מנהטן (במזרח ברודוויי 175, בלואר איסט סייד). חברים ב'איגוד הפארווערטס' הביעו התנגדות למיזם, בטענה שבניין צנוע בן 3 קומות יספק את צרכיו של העיתון, אך העורך אברהם קאהאן ראה את הדברים אחרת. 10 קומות לא היו לצרכים פונקציונליים בלבד, אלא מסר בפני עצמו: ה'פארווערטס' כאן, וכאן יישאר. הבניין תוכנן בידי האדריכל ג'ורג' בוהם (Boehm), ובנייתו הושלמה ב-1912. בחזית הבניין מגולפים תבליטי דיוקנאותיהם של קרל מרקס ושל פרידריך אנגלס, וכן דיוקנאותיהם של פרדיננד לסל, מייסד המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית הראשונה (איגוד הפועלים הגרמניים הכללי, ADAV) ושל אוגוסט בבל, ממייסדי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית ויושב הראש שלה בעת שהוקם הבניין.

ב-1974 פינה העיתון את הבניין, ועבר לשכון במשרדי חוג הפועלים.

במפץ הנדל"ן בשנות ה-90 הוסב הבניין לבניין מגורים.

דפוס העיתון

לעיתון היה בית דפוס משלו. ב-1918 רכש בית הדפוס את מכונת הלינוטייפ הראשונה שלו, עם גופנים בעברית להדפסת יידיש. בבניין בברודוויי 175, שכן הדפוס במרתף, וחדר הסדר היה בקומה העשירית, העליונה. בשיא תפארתו היו בסדר של הפורוורד 18 מכונות סדר מסוג "לינוטייפ", והסדרים, המאוגדים באיגוד המקצועי של סדרי דפוס ביידיש, שהוא סניף של איגוד המקצועי של סדרי דפוס בארצות הברית (International Typographical Union(אנ')), נהנו ממעמד מיוחד בעיתון הסוציאליסטי. מספר הפעיל החברתי והעיתונאי גאס טיילר (Gus Tyler(אנ'), שכתב בעיתון היידי שנים מספר, החל ב-1932, (ושב לכתוב במהדורה האנגלית של העיתון ב-1990):

My second day at the Forward I ran to read what I had written...I was impressed: in the paper, my bits came out much better than in the original, both the grammar and the spelling. I rushed to a colleague, “Who does the editing?” I asked. He shrugged. “Ask upstairs in the linotype room. They know everything.”

I found the man who had set my items. “Your handwriting is very neat,” he said. “Here and there I fixed up your spelling a little bit. But don’t worry, comrade, you’ll learn.”

I returned to the ninth floor to ask my colleague whether this is the way things are done at the Forward. “You’re lucky,” he said. “With you, they’re only changing the spelling. With me, if they don’t like what I’m writing, they’re changing my opinions.”

בתרגום חופשי:

"ביומי השני בפורוורד, אצתי לקרוא את כתבתי שהתפרסמה. התרשמתי - בעיתון, פרי עטי הופיע טוב בהרבה מהמקור - הן התחביר והן הכתיב. מיהרתי לשאול את אחד מעמיתי, מי הוא העורך הלשוני. הוא משך בכתפיו: "שאל למעלה, בקומה 10. הם יודעים הכל". מצאתי את הסדר שסידר את הדברים שכתבתי. "כתב היד שלך מסודר מאד", הוא אמר. "פה ושם קצת תיקנתי את הכתיב. אל תדאג חבר - אתה עוד תלמד". שבתי לקומה 9, ושאלתי את עמיתי אם ככה מתנהלים כאן הדברים. "אתה בר מזל", השיב העמית. "אצלך הם רק תיקנו את הכתיב. במאמרים שלי, הם מתקנים גם את הדעות".

איגוד עובדי הדפוס של הפורוורד תרם ב-1929 לדבר, עיתון ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, את מכונת הלינוטייפ הראשונה, תרומה ששיפרה משמעותית את איכות העיתון ותפוצתו.

ב-1974, במעבר מברודוויי 175 למרתף חוג הפועלים, ויתר העיתון על הדפוס, אבל העביר את המסדרה: מ-18 מכונות הלינוטייפ עברו 8 או 9 (אחת מהן הייתה המכונה הראשונה שנרכשה ב-1918. מכונה זו מוצגת היום במרכז לספרי יידיש, באמהרסט, מסצ'וסטס). אחרי הסידור והדפסת ההגהות, היו אלו מצולמות ונשלחות לדפוס אופטי. ב-1983, המהדורה היומית פסקה, והעיתון החל להופיע כשבועון, עם מוסף נפרד באנגלית. העיתון המשיך בדרך זו עד 1991, אז עבר להוצאה לאור שולחנית, כשבדרך, המהדורה היידית מקטינה את תדירותה לדו-שבועית, ומצטמצמת בהיקפה ובמספר המנויים. הגרסה האנגלית, לעומתה, ידעה עליות ומורדות,

המהדורה המודפסת היומית למעשה פסקה, והעיתון עבר להיות מודפס כשבועון, עם מהדורה מעודכנת יומית באתר האינטרנט שלו בלבד. המוסף באנגלית, שהחל להופיע ב-1962 כדף נוסף, בתחילה כדי ליצור קשר עם ילדי הקוראים, הפך למעשה לחלק העיקרי בעיתון, וב-1990 הפך לגוף עצמאי למעשה. כיום, רק הגרסה האלקטרונית קיימת, או ליתר דיוק, שתיים: הפורוורד באנגלית, והפורוורטס היידי.