העולם הזה

"העולם הזה" היה שבועון חדשות, תחקירים, תרבות ורכילות שיצא לאור בישראל בשנים 1937–1993. במשך עשרות שנים הוא היה אחד הקולות החריגים, המשפיעים והמדוברים ביותר במרחב הציבורי הישראלי. הוא לא הסתפק בדיווח על המציאות: בתקופות שונות הוא ביקש לחשוף את מה שהממסד העדיף להצניע, להרחיב את גבולות השיח ולהעניק במה לקבוצות ולאנשים שלא תמיד נשמעו בעיתונות המרכזית.

מ"תשע בערב" לשבועון בעל זהות משלו

השבועון נוסד בשנת 1937 בידי העיתונאי אורי קיסרי בשם "תשע בערב". בשנת 1946 שונה שמו ל"העולם הזה". בתקופת קיסרי התמקד העיתון בעיקר בתרבות, אמנות, אופנה, חיי חברה ובידור, והציג סגנון מושפע מתרבות צרפת. הסיסמה שלו — "הבמות והחיים, דופק הזמן, הומור וסאטירה, השעשועים והלחם" — ביטאה את הניסיון לחבר בין תרבות פופולרית, חיי היומיום וענייני השעה.

בשנת 1950 רכשו אורי אבנרי ושלום כהן את השבועון, יחד עם נחום איתן, שמכר את חלקו בסוף שנות החמישים. תחת עריכתם הפך "העולם הזה" למוסד עיתונאי בעל תפוצה רחבה וזהות ברורה. סיסמתו, "בלי מורא, בלי משוא פנים", שיקפה את דימויו כעיתון לוחם וחוקר, גם כאשר שיטותיו וסגנונו עוררו מחלוקת.

עיתונות חוקרת מול הממסד

בימי אבנרי וכהן ניהל השבועון מאבק מתמשך נגד מוקדי כוח פוליטיים, ביטחוניים וחברתיים. הוא תקף את שלטון מפא"י ואת מנהיגותו של דוד בן-גוריון, פרסם ביקורת על הצנזורה הצבאית ועל שירותי הביטחון, ועסק בפרשות שהעיתונות הממוסדת היססה לעסוק בהן. בממסד ובעיתונות נהגו לעיתים לכנותו "השבועון המסוים", במקום בשמו.

העיתון סיקר בהרחבה את שביתת הימאים בשנת 1951 ותמך בשובתים. בראשית שנות החמישים היה בין הראשונים שהעלו לדיון את קיפוחם של עולי ארצות המזרח, בסדרת כתבות שכותרתה "דופקים את השחורים". במהלך משפט קסטנר בשנת 1954 שימש במה לקו ההגנה של שמואל תמיר ולביקורת חריפה על הנהגת המדינה. בשנת 1955 ניהל מערכה נגד ראש עיריית חיפה אבא חושי, ובכתבותיו כינה את העיר "חושיסטאן".

בשנת 1964 עקף השבועון את האיפול סביב "העסק הביש" ו"הפרשה" באמצעות סיפור מתח בדיוני לכאורה, "פרשת אלכסיס", שדמויותיו ואירועיו הקבילו למעורבים בפרשה האמיתית. בכך הצטרף העיתון למאבק הציבורי סביב אחריותו של פנחס לבון וליחסי הכוחות בצמרת הביטחונית והפוליטית. בשנת 1967 פרסם סדרת מאמרים מאת שלום כהן שהעלתה טענות בדבר מכירתם של ילדי תימן לאמריקה — נושא שנעשה מאז חלק מרכזי מן השיח הציבורי וההיסטורי בישראל.

העיתון עסק גם בפרשות אישיות של אנשי ציבור, ובהן "פרשת אלישבע" בראשית שנות השבעים, שעסקה בשר הביטחון משה דיין. במקרים כאלה שילב "העולם הזה" חשיפה פוליטית עם סגנון סנסציוני, ובחן את הקשר בין התנהגותם הפרטית של בעלי כוח לבין אחריותם הציבורית.

נושאים לאומיים, זכויות ושאלות של זהות

"העולם הזה" היה בין הקולות הראשונים בישראל שקראו להכרה בזכויות הפלסטינים, לשוויון האזרחים הערבים ולדו-קיום אזורי. הוא תיעד את פעולת קיביה ואת פרשת כפר קאסם, והעניק מקום נרחב לביקורת על הממשל הצבאי, על הפקעת אדמות ערביות ועל מדיניות שהדירה מיעוטים מן השיח הישראלי.

ביום החמישי למלחמת ששת הימים פרסם העיתון גיליון יומי קצר-ימים בשם "דף". כבר בגיליון הראשון הופיעה קריאה להקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה, זמן קצר לאחר כיבושן בידי צה"ל. בשנת 1982 נסעו אורי אבנרי, שרית ישי וענת סרגוסטי לביירות הנצורה ונפגשו עם יאסר ערפאת; זו הייתה הפגישה הראשונה של ישראלים עם ערפאת.

גם בנושאי ביטחון פעל השבועון להרחבת זכות הציבור לדעת. בשנת 1984 פרסם לראשונה תמונה שבה נראה אחד ממבצעי הפיגוע בקו 300 כשהוא בחיים לאחר תפיסתו. התצלום, שצילמה ענת סרגוסטי, סתר את הטענה שכל החוטפים נהרגו בעת ההשתלטות על האוטובוס והיה בעל משמעות ציבורית ומשפטית רחבה.

סגנון, שפה ותרבות עיתונאית

הייחוד של "העולם הזה" נבע לא רק מתכניו, אלא גם מצורתו. החל משנת 1959 הופיע במתכונת של שני שערים: השער הקדמי הוקדש בדרך כלל לחדשות פוליטיות ולתחקירים, ואילו השער האחורי עסק ברכילות, במין ובסיפורים סנסציוניים. הפורמט הרחיב את קהל הקוראים והפך את השבועון לתופעה מסחרית ותרבותית, אך גם תרם לדימויו כעיתון צהוב ולעיתים פרובוקטיבי.

באמצע שנות השישים עברו מכירותיו את רף 25,000 העותקים לשבוע, והוא היה השבועון השני בתפוצתו בישראל. הוא נקרא בערים הגדולות, בקרב פוליטיקאים ופקידי ממשל, באליטות החברתיות ואף בקיבוצים. מקורות מידע מן הממסד ומן העיתונות המרכזית הגיעו אליו לעיתים באמצעות הדלפות, משום שעורכים וכתבים ביקשו לפרסם ידיעות שלא יכלו או לא רצו לפרסם בעיתוניהם. כך אילץ "העולם הזה" את הצנזורה, את גורמי הביטחון ואת העיתונות הממוסדת לבחון מחדש מה נחשב מידע רגיש ומהי זכות הציבור לדעת.

השפעתו ניכרה גם בשפה העברית. השבועון אימץ מתכונת שהושפעה מן השבועון האמריקאי Time, ובה מדורים קבועים, מכתב עורך לקורא ובחירת "איש השנה". הוא תרם להפצת חידושי לשון כגון "אלתור", "מחזמר", "יומון", "חללית" ו"ח"כ", שרבים מהם נקלטו בשימוש הכללי. טור הרכילות "רחל המרחלת" נעשה מודל לטורי רכילות בעיתונות הישראלית.

בית ספר לעיתונאים וליוצרים

המערכת הייתה גם בית גידול לדור של עיתונאים, סאטיריקנים, צלמים ומאיירים. שיטת העבודה בה שילבה העסקת כתבים צעירים עם חניכה אינטנסיבית בכתיבה ובתחקיר. בין מי שעבדו בה בראשית דרכם היו אורי דן, סילבי קשת, אהרן בכר, נתן זהבי, אורי אלוני, מנחם שיזף, ענת סרגוסטי ונעים גלעדי, שערך את המהדורה הערבית של השבועון.

בראשית שנות השבעים פעלה במערכת "חבורת זוארץ", שכללה את ב. מיכאל, חנוך מרמרי, קובי ניב, אפרים סידון ואלי תבור, ויצרה את המדור הסאטירי "zoo הארץ". גם עולם האמנות היה שזור בתולדות השבועון: שמואל בק אייר את מאמריו המרכזיים של אבנרי, ודודו גבע ודיק קודור איירו ועיצבו מדורים שהפכו לחלק מן התרבות החזותית הישראלית.

המעבר לפוליטיקה, השנים האחרונות והארכיון

בתגובה לחקיקת חוק איסור לשון הרע הקים אבנרי לקראת הבחירות לכנסת השישית את רשימת "העולם הזה–כוח חדש". הרשימה זכתה במנדט אחד בשנת 1965, ובבחירות 1969 זכתה בשני מנדטים; שלום כהן נכנס אף הוא לכנסת. הפיכת העיתון למסגרת פוליטית המחישה עד כמה היה "העולם הזה" לא רק כלי תקשורת, אלא גם כוח ציבורי שביקש לשנות את סדר היום.

מסוף שנות השישים ירדה תפוצת השבועון, בין היתר בשל התרחבות העיתונות היומית והתחרות מצד הטלוויזיה. בסוף שנות השמונים נקלע העיתון למשבר כלכלי. אריה גנגר נכנס לשותפות ולאחר מכן רכש את חלקו של אבנרי; בשנת 1990 מונה רפי גינת לעורך. בתקופה זו עלתה התפוצה לזמן קצר, אך הקו העיתונאי השתנה והפך צהוב וסנסציוני יותר. בראשית שנות התשעים עבר העיתון ל"מוניטין תקשורת", נערך בידי רינו צרור, צורף כמוסף ל"גלובס" ונחתם סופית בשנת 1993.

מורשתו החומרית של השבועון נשמרת בארכיונים של "ידיעות אחרונות", בית אריאלה והספרייה הלאומית. האוסף כולל מאות אלפי תצלומים ותשלילים. לאחר מותו של אבנרי בשנת 2018 הועלו לרשת יותר מ-2,000 גיליונות סרוקים, שאפשרו לחוקרים ולקהל הרחב לחפש בגוף העיתון ולעקוב אחר התפתחותה של ישראל דרך שעריו, כתבותיו ושפתו.

מדוע העולם הזה ראוי לציון כערך חשוב במורשת

"העולם הזה" ראוי להיכלל במורשת (Moreshet) משום שהיה אחד המוסדות התקשורתיים שעיצבו את הזיכרון הציבורי ואת תרבות הוויכוח בישראל. הוא תיעד מאבקים חברתיים, חשף פרשות שלטוניות, העניק מקום לשאלות של שוויון ולזכויות מיעוטים, והציג עמדה ישראלית מוקדמת בזכות מדינה פלסטינית ודיאלוג אזורי. במקביל, הוא חולל שינוי עמוק בשפה העיתונאית, בטכניקות התחקיר, בעיצוב המגזין ובטיפוח כותבים ויוצרים שהמשיכו להשפיע על התרבות הישראלית.

העיתון היה מורכב, לעיתים בוטה, ושילב עיתונות חוקרת עם סנסציוניות. דווקא המתח הזה הופך אותו למסמך חי של החברה הישראלית: מוסד שנאבק בממסד, שיקף את תרבות הרחוב, נתן במה לקולות מודרים והרחיב את גבולות המותר לפרסום. שימור סיפורו ב-Moreshet.com מאפשר לדורות הבאים להכיר לא רק שבועון שנסגר, אלא מעבדה מרכזית שבה התפתחו העיתונות, השפה והוויכוח הציבורי במדינת ישראל.