הפורוורד

הפורוורד, או בשמו היידי פֿאָרװערטס ובשמו האנגלי The Forward, הוא מוסד עיתונאי יהודי־אמריקני שנוסד בניו יורק בשנת 1897. הוא התחיל כיומון סוציאליסטי ביידיש, שירת דורות של מהגרים יהודים ממזרח אירופה, ובהמשך התפתח לפרסום נפרד באנגלית וביידיש. במשך יותר ממאה ועשרים שנות פעילותו היה הפורוורד לא רק עיתון, אלא גם מרחב שבו יהודים בארצות הברית יכלו להבין את החברה החדשה שאליה הגיעו, להתווכח על עתידם ולשמר שפה, זיכרון ותרבות.

ראשית הדרך: עיתון של מהגרים ושל עובדים

הגיליון הראשון של Forverts הופיע ב־22 באפריל 1897. את העיתון הקימה קבוצה של כ־50 סוציאליסטים דוברי יידיש, שפעלו במסגרת Forward Publishing Association. שמו והכיוון הפוליטי שלו הושפעו מן היומון Vorwärts של המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית. העיתון ביקש להביא לקוראיו עמדה סוציאל־דמוקרטית מתונה, תמיכה באיגודים מקצועיים ועיתונות שתהיה נגישה לאנשים שעבדו, נאבקו והתבססו בשולי החברה האמריקנית.

הפורוורד נולד מתוך מאבק על דרכה של התנועה הסוציאליסטית דוברת היידיש. בין הדמויות המרכזיות בראשיתו היו לואיס מילר ואברהם קאהאן. קאהאן עזב את המערכת חודשים ספורים לאחר ההקמה, אך חזר בשנת 1901 לאחר שצבר ניסיון בעיתון רפובליקני מבוסס וקיבל סמכות מלאה על העריכה. לימים נעשה לעורך המזוהה ביותר עם תולדות העיתון, אף שהשנים הראשונות היו שנות הישרדות שבהן עמלו שותפיו להחזיק את המיזם בחיים.

בראשית דרכו תמך הפורוורד במפלגה הסוציאליסטית האמריקנית, באיגודי העובדים ובסוציאליזם דמוקרטי. הוא היה קשור לעולם הבונדיסטי ולמהגרים יהודים מרוסיה, אך לא שימש ביטאון רשמי של הבונד. עד 1917 נקט העיתון קו אנטי־ציוני חריף; לאחר הצהרת בלפור השתנתה בהדרגה עמדתו, והוא עבר לעמדה בלתי־ציונית ולאחר מכן, בשנות השלושים, לעמדה פרו־ציונית יותר. במקביל התקרב אל המפלגה הדמוקרטית, וב־1932 קרא לקוראיו לתמוך בפרנקלין ד' רוזוולט.

עיתון בעל השפעה לאומית

הצמיחה של הפורוורד הייתה קשורה ישירות לגידול המהיר באוכלוסייה דוברת היידיש בארצות הברית. בשנת 1912 עמדה תפוצתו על כ־120,000 עותקים, וב־1915 חצתה את רף 200,000. בסוף שנות העשרים ובראשית שנות השלושים היה הפורוורד אחד היומונים העירוניים המובילים בארצות הברית, עם תפוצה לאומית של יותר מ־275,000 עותקים. בקנה מידה זה היה העיתון אחד מכלי התקשורת היהודיים המשפיעים ביותר בעולם היהודי האמריקני.

השפעתו ניכרה לא רק במאמרי המערכת. העיתון סייע לקוראיו להבין את חוקי העבודה, את הפוליטיקה האמריקנית ואת חיי העיר; הוא תמך במאבקי עובדים והיה מעורב בפעילות האיגוד הבינלאומי של עובדי ענף ההלבשה. בשנת 1923 נעשה בנימין שלזינגר, נשיא לשעבר של האיגוד, למנהל הכללי של הפורוורד, וב־1928 חזר לכהן כנשיא האיגוד. קשרים אלה הפכו את העיתון לזירה שבה נפגשו עיתונות, התארגנות עובדים והתגבשותה של מנהיגות יהודית־אמריקנית.

הפורוורד גם סיפק לקוראיו מידע מעשי וחברתי. מדור המכתבים והייעוץ A Bintel Brief — "צרור מכתבים" — נתן מענה לשאלות של מהגרים על משפחה, עבודה, נישואים, מוסר והסתגלות. הוא הקדים במובנים רבים את מדורי הייעוץ שהפכו מאוחר יותר לתופעה מרכזית בעיתונות האמריקנית, והעניק לקוראים תחושה שהעיתון מכיר את חייהם מקרוב.

שפה, ספרות וזיכרון יהודי

הפורוורד היה מן הבמות החשובות ביותר לספרות יידיש בארצות הברית. הכותב המזוהה ביותר עם המהדורה היידית היה יצחק בשביס־זינגר, ולצדו פרסמו בו י.י. זינגר, אברהם ליסין, אברהם רייזן, זלמן שניאור, אלתר קציזנה ומוריס וינצ'בסקי. בעיתון כתבו גם דמויות פוליטיות וספרותיות כמו לאון טרוצקי. בכך שימש הפורוורד גשר בין ספרות אירופית־יהודית לבין חיי המהגרים באמריקה.

העיתון לא הסתפק בשימור היידיש כשפת עבר. הוא השתמש בה כדי לדווח על ההווה, לפרש את החברה האמריקנית וליצור קהילה של קוראים. בתקופה שבה מיליוני יהודים עברו משכונות מהגרים אל החברה האמריקנית הרחבה, הפורוורד אפשר להם להישאר מחוברים ללשון, להומור, לסיפורים ולמחלוקות שעיצבו את עולמם.

עמדתו של העיתון ביחס לאירועים היסטוריים השתנתה עם הזמן, אך הוא היה במה חשובה לדיון בענייני יהודים, עבודה, ציונות, הגירה וזכויות אזרח. בשנים 1933–1934 פרסם את עדויותיו של פרד ביל על רעב ועל פריבילגיות ביורוקרטיות בברית המועצות — דיווחים שבאותה תקופה זכו להתנגדות בחלקים מן העיתונות הליברלית והשמאלית. עם הצטברות הדיווחים על מעצרים, עבודת כפייה, מעשי טבח וגירושים בפולין הכבושה, החל העיתון לזהות את ממדי האסון המתפתח בשואה.

מבית דפוס יהודי למרחב דיגיטלי

בשיא כוחו הקים הפורוורד בניין משרדים בן עשר קומות ב־175 East Broadway בלואר איסט סייד. הבניין, שתוכנן בידי האדריכל ג'ורג' בוהם והושלם ב־1912, היה הצהרה מוחשית על מעמדו של העיתון: לא מיזם זמני של מהגרים, אלא מוסד יהודי־אמריקני המבקש להישאר. בחזיתו שולבו תבליטי דיוקנאות של קרל מרקס, פרידריך אנגלס ופרדיננד לסל, וכן דמות רביעית שזוהתה בדרכים שונות.

לעיתון היה בית דפוס משלו. בשנת 1918 רכש את מכונת הלינוטייפ הראשונה שלו עם גופנים עבריים להדפסת יידיש. בשיא הפעילות פעלו בו 18 מכונות לינוטייפ, ועובדי הסדר היו בעלי תפקיד מרכזי באיכות הטקסט ובעריכתו. בשנת 1929 תרם איגוד עובדי הדפוס של הפורוורד לעיתון דבר, עיתון ההסתדרות הכללית בארץ ישראל, את מכונת הלינוטייפ הראשונה שלו — מעשה שסייע לשפר את איכות ההדפסה ולהרחיב את תפוצתו. אחת ממכונות הלינוטייפ המקוריות מוצגת כיום במרכז לספרי יידיש באמהרסט, מסצ'וסטס.

החל משנות השישים ירדה התפוצה, בעקבות היחלשות היידיש, שינויי הגירה ותמורות בחיי הקהילה. ב־1983 הפך הפורוורד מיומון לשבועון, עם מוסף באנגלית. בשנת 1990 נעשה המוסף האנגלי לפרסום עצמאי, וב־2015 קוצר שם הפרסום ל־The Forward. בינואר 2019 הודיע הארגון כי יפסיק את המהדורות המודפסות ויפעל באופן מקוון באנגלית וביידיש. המעבר לדיגיטל לא ביטל את תפקידו ההיסטורי; הוא שינה את הדרך שבה העיתון מגיע לקוראים ומאפשר לו להמשיך לפנות לקהלים חדשים.

Forward 50 והגדרת הסיפור היהודי

מאז 1994 פרסם הפורוורד את Forward 50, רשימה שנתית של חמישים יהודים אמריקנים שהשפיעו, לדעת המערכת ובסיוע הצעות הקוראים, על הסיפור היהודי בשנה החולפת. הרשימה איננה מחקר מדעי ואינה מבטאת בהכרח תמיכה בכל אדם המופיע בה. חשיבותה היא בכך שהיא משקפת את ניסיונו של העיתון לזהות בזמן אמת מנהיגים, פעילים, אנשי תרבות, אנשי דת, פילנתרופים וספורטאים שעיצבו את החיים היהודיים. בשנת 2022, לציון 125 שנים לעיתון, פורסמה רשימת Forward 125, שבחנה את השפעתם של יהודים אמריקנים לאורך התקופה כולה.

מדוע הפורוורד ראוי לציון כערך חשוב במורשת

הפורוורד ראוי להיכלל במורשת (Moreshet) משום שהוא מתעד ומגלם פרק מרכזי בתולדות יהודי ארצות הברית: המעבר מהגירה והתבססות אל השתתפות מלאה בחברה האמריקנית, בלי לוותר על שפה, תרבות וזיכרון יהודי. הוא נתן קול לעובדים ולמהגרים, שימש במה לספרות יידיש, תיווך לקוראיו את הפוליטיקה והחברה האמריקנית והשתתף בעיצוב השיח על ציונות, סוציאליזם, זכויות אזרח וזהות יהודית.

המורשת של הפורוורד ניכרת גם באנשים ובמוסדות שהשפיע עליהם: סופרים שפרסמו בו, קוראים שלמדו דרכו כיצד לחיות בארצם החדשה, עובדים שהתארגנו, וקהילות שמצאו בו מקור למידע ולשייכות. מן הבניין בלואר איסט סייד ועד המהדורות המקוונות באנגלית וביידיש, סיפורו מדגים כיצד מוסד יהודי יכול להשתנות טכנולוגית ופוליטית ועדיין לשמור על מחויבות לשפה, לקהילה ולשאלות הגדולות של החיים היהודיים. משום כך, לצד התיעוד ההיסטורי והתרבותי שהוא מספק, הפורוורד הוא נושא ראוי לשימור ב־Moreshet.com.