חנה ארנדט

בעקבות רדיפתם של היהודים בגרמניה הנאצית ותקופת מעצר קצרה בשנת 1933, היגרה חנה ארנדט מגרמניה לצרפת, ובהמשך לארצות הברית. לאחר שנשללה אזרחותה הגרמנית בשנת 1937, נותרה חסרת אזרחות עד שקיבלה אזרחות של ארצות הברית בשנת 1951, שם עבדה כעיתונאית וכמרצה בקולג'.

הגותה של ארנדט עוסקת במושג הפלורליזם בתחום הפוליטי. לפי מושג זה, קיים פוטנציאל לחירות ולשוויון בין בני האדם, וחשוב לאמץ את נקודת מבטו של הזולת. לפי הגותה, בהתארגנויות פוליטיות ראוי שישתתפו ברמה הקונקרטית יותר אישים המסוגלים לכך והרוצים בכך. בשל תפיסה זו הייתה ארנדט ביקורתית ביחס לדמוקרטיה הייצוגית, והעדיפה צורות שלטון של מועצות או של דמוקרטיה ישירה. במאמריה בנושאי חינוך, הסתייגה מגישת החינוך החופשי ומרעיונות בדבר שוויון זכויות לילדים, וטענה כי יש צורך להחזיר את הסמכות למרכז העשייה החינוכית ולהעמיד את הילד על מקומו בהיררכיה על ידי הטלת מרות וסמכותיות.

על אף הסתייגותה מהכינוי "פילוסופית", ניכר בכתביה של ארנדט עימות רעיוני עם רבים מהפילוסופים בני כל התקופות, כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו, עמנואל קאנט, עם פילוסופים פוליטיים דוגמת מקיאוולי ומונטסקייה, כמו גם עם מכריה ועמיתיה מרטין היידגר וקרל יאספרס. בזכות מחשבתה העצמאית, התאוריה שלה על הטוטליטריזם והגותה האקזיסטנציאליסטית, בולט שמהּ בשיח בן ימינו. ארנדט ביססה את כתביה על מסמכים פילוסופיים, פוליטיים והיסטוריים, וכן על ביוגרפיות ויצירות ספרותיות. דרך הפרשנות שלה לטקסטים, שהושפעה בחלקה מהיידגר, עזרה למצב אותה כהוגת דעות עצמאית במרחב שבין התחומים האקדמיים השונים.

נולדה בשם יוהאנה ארנדט בשנת 1906, בת למרתה לבית כהן ולפאול ארנדט, יהודים בני המעמד הבינוני בלינדן שליד הנובר (כיום חלק מהעיר הנובר) בצפון־מערב גרמניה. מקור משפחתה היה בקניגסברג. סבה של חנה, מקס ארנדט, ישב בראש מועצת העיר בתחילת המאה ה-20. אביה החולה ואמה שָבוּ לקניגסברג בטרם מלאו לה שלוש שנים. האב נפטר בשנת 1913. בזמן מלחמת העולם הראשונה התגוררו מרתה וחנה ארנדט בברלין. ב-1920 התחתנה אמה בשנית עם מרטין בירוולד והמשפחה גרה בקניגסברג. אמהּ, שאחזה בדעות סוציאל-דמוקרטיות, חינכה אותה ברוח הליברליזם, ותיעדה ביומנה את התפתחותה האינטלקטואלית והגופנית של בתהּ. בקרב החוגים המשכילים של קניגסברג היה מובן מאליו שגם לנערות זכות להשכלה. דרך סבה וסבתה התוודעה ארנדט ליהדות הרפורמית. אף שלא השתייכה רשמית לשום קהילה דתית, החשיבה עצמה תמיד כיהודייה.

בגיל 15 קראה ארנדט את "הפסיכולוגיה של השקפות העולם" של יאספרס, ואת "ביקורת התבונה הטהורה" ו"הדת בגבולות התבונה בלבד" של קאנט בגיל 16. בנוסף לאלו קראה שירה, במיוחד את גתה ורומנים בגרמנית ובצרפתית. שגרת בית הספר הנוקשה הביאה אותה להסתכסך עם אחד ממוריה, שהביאה לעזוב את בית הספר, והיא עברה לברלין, שם שמעה הרצאות על תאולוגיה נוצרית אף שלא הייתה ברשותה תעודת בגרות. בברלין התעמקה לראשונה בכתביו של סרן קירקגור. מששבה לקניגסברג עמדה בבחינות הבגרות כתלמידה אקסטרנית.

בשנת 1924 החלה ארנדט בלימודים באוניברסיטת מרבורג, שם למדה פילוסופיה אצל מרטין היידגר וניקולאי הרטמן ותאולוגיה נוצרית אצל רודולף בולטמן. בנוסף למדה יוונית עתיקה.

בין היידגר, שהיה אז בן 35, נשוי ואב לשניים, ובין ארנדט בת ה-17, התפתח רומן. בתחילת 1926 בחרה ארנדט לשנות את מקום לימודיה ויצאה ללמוד סמסטר אחד אצל אדמונד הוסרל באוניברסיטת פרייבורג. אחר כך למדה פילוסופיה באוניברסיטת היידלברג, ובשנת 1928 הוענק לה תואר דוקטור אצל קרל יאספרס על עבודתה "מושג האהבה אצל אוגוסטינוס". ארנדט שמרה על קשרי ידידות עם יאספרס עד מותו.

במרבורג שמרה ארנדט על פרופיל נמוך בשל רצונה להסתיר את טיב קשריה עם היידגר, וטיפחה רק קשרים חברתיים מימי קניגסברג. בהיידלברג הרחיבה ארנדט את מעגל חבריה, שבו נכללו הפסיכולוג היונגיאני היהודי אריך נוימן, הפילוסוף קרל פרנקנשטיין והמסאי היהודי ארווין לוונסון. הרצאותיו של המשורר פרידריך גונדולף קירבו אותה לאישי רוח אחרים בהיידלברג. השפעה גדולה על ארנדט הייתה לקורט בלומנפלד, מראשי הציונות בגרמניה, שחקר את "שאלת היהודים" ואת תופעת ההתבוללות. במכתב משנת 1951 ציינה, כי בזכות בלומנפלד פיתחה הבנה למצבם של היהודים.

נישואים ועליית הנאציזם

בשנת 1929 יצאה לאור כספר עבודת הדוקטורט שלה "מושג האהבה אצל אוגוסטינוס; ניסיון לפרשנות פילוסופית". ביצירה זו חיברה ארנדט בין הפילוסופיה של היידגר לזו של יאספרס, והדגישה את חשיבותה של הלידה בחיי הפרט ובחיי זולתו. בכך חלקה על היידגר, שבהגותו היו החיים מעין הקדמה המובילה אל המוות. פרסום הספר זכה לתשומת לב בכתבי עת פילוסופיים וספרותיים מובילים. הביקורת טענה נגדה שהיא מציגה את אוגוסטינוס כפילוסוף ולא כאחד מאבות הכנסייה, וכי התעלמה מספרות תאולוגית מאוחרת יותר.

באותה שנה פגשה בגינתר שטרן, שכינה עצמו מאוחר יותר גינתר אנדרס, ותוך זמן קצר עברו להתגורר יחד, מעשה שלא היה מקובל אז בציבור. שטרן וארנדט נישאו עוד באותה שנה. לאחר שהות קצרה בהיידלברג התגורר הזוג במשך שנה בפרנקפורט. ארנדט כתבה ב"פרנקפורטר צייטונג" והשתתפה בסמינריונים של פאול טיליך וקרל מנהיים. באותה תקופה החלה את עבודתה על רחל ורנהגן, אינטלקטואלית יהודייה מתבוללת מהתקופה הרומנטית.

משהסתמן כי עבודת ההביליטציה (פוסט-דוקטורט) של שטרן לא תתקבל אצל תאודור וינזגרונד (לימים תאודור אדורנו), שבו בני הזוג לברלין, ושם החלה ארנדט בכתיבת עבודת הביליטציה על רחל ורנהגן. בזכות כתבי המלצה של יאספרס, היידגר ואחרים, זכתה ארנדט במלגה לכתיבת העבודה. בתקופה זו החלה ארנדט להתעניין יותר בנושאים פוליטיים, וקראה בכתביהם של קרל מרקס ולאון טרוצקי. את הדרתם של היהודים מהחיים הציבוריים בגרמניה הנאצית ניתחה לפי המושג שטבע לראשונה מקס ובר בהקשר של היהודים – ה"מנודה" (Paria). בהשפעת ברנרד לזר העמידה ארנדט את המושג הזה מול מושג "המטפס החברתי" (Parvenu). בשנת 1932 פרסמה בכתב העת "היסטוריה של היהודים בגרמניה" את מאמרה "הנאורות ושאלת היהודים", שבו פיתחה את רעיונותיה על ייחודה של היהדות, בהתייחס לגוטהולד אפרים לסינג ולמשה מנדלסון כנציגי הנאורות וליוהאן גוטפריד הרדר כמבשרה של הרומנטיקה.

בשנת 1932 פרסמה ביקורת נוספת על הספר "סוגיית הנשים בהווה" של אליס רילה-גרסטל, שבה הביעה תמיכה בשוויון זכויות לנשים בחיים הציבוריים, אבל העמידה זאת מול המגבלות על נשים בחיי הנישואין ובחיי העבודה. היא ביקרה את החובות המוטלות על נשים, שאותן לא ניתן ליישב עם חוסר עצמאותן. עם זאת, הסתייגה ארנדט מתנועות הנשים; היא סברה כי החזית הפוליטית היא "חזית של גברים", וכי תנועות הנשים, כמו גם תנועות הנוער והצעירים, ייכשלו ביצירת מפלגות בעלות השפעה, משום שהן על-מעמדיות.

מעט לפני עלות אדולף היטלר לשלטון ניסה קרל יאספרס לשכנעה במכתבים רבים כי עליה לראות בעצמה גרמנייה. ארנדט דחתה ניסיונות אלה, בהצביעה על זהותה היהודית. היא כתבה, "בעבורי גרמניה היא שפת האם, הפילוסופיה והשירה". בשאר הנושאים הרגישה מרוחקת בהכרח. במיוחד קומם אותה הביטוי "מהות גרמנית", שבו השתמש יאספרס. זה השיב לה "אני מתפלא כי את כיהודייה מבקשת להיבדל מהגרמניות". בעמדות מנוגדות אלה הוסיפו השניים להחזיק גם לאחר המלחמה.

ארנדט החלה לשקול הגירה מגרמניה כבר בשנת 1932, אך בינתיים נותרה בה, גם לאחר שבעלה היגר כבר במרץ 1933 לפריז. עתה הייתה ארנדט לראשונה לפעילה פוליטית. בתיווכו של קורט בלומנפלד עבדה בשירות ארגון ציוני וחקרה את האנטישמיות בגרמניה. בדירתה אירחה יהודים בדרכם להגר מגרמניה. ביולי 1933 נעצרה על ידי הגסטאפו ושהתה שמונה ימים במעצר.

כבר ב-1933 אחזה בדעה כי יש להילחם במשטר הנאצי בצורה פעילה. בכך נבדלה ממשכילים גרמנים רבים, חלקם אף ממוצא יהודי, שביקשו להסתדר עם הנאציזם, המעיטו בערכו או אף שיבחו אותו. בראיון משנת 1964 הביעה את הבוז שלה לתופעת הגלייכשאלטונג ("האחדה", התיישרות רעיונית במגמת הזדהות עם הנאצים) שנעשתה אז עדיין מבחירה אצל רוב האינטלקטואלים, ותיארה כיצד ביקשה להתרחק מבעלי דעות כאלה. על רקע זה התגלע הקרע בינה לבין לאו שטראוס, שארנדט דחתה את דעותיו השמרניות. היא התאכזבה מהיידגר, שהצטרף למפלגה הנאצית בראשית 1933. היא ניתקה עמו קשר, וחידשה אותו רק ב-1950. היא ניתקה את קשריה גם עם ידידים אחרים שלא הסתייגו מפורשות מהנאציזם או אף הצטרפו למפלגה הנאצית. הרגשה זו של התרחקות מחבריה תוארה רבות במכתביה וביצירתה. ארנדט יצאה מנקודת הנחה שההזדהות עם הנאצים הייתה החלטה מדעת, שעל הפרט לשאת באחריות בעבורה. מבחינתה, רבים מהוגי הדעות כשלו בכך שתמכו בנאציזם. ארנדט לא דרשה התנגדות אקטיבית מכל אחד, וראתה גם בשתיקה מעין דחייה של השלטון.

בשנת 1933 היגרה ארנדט מגרמניה לצרפת, בעוברה בדרך בקרלסבאד, בג'נובה ובז'נבה. בפריז עבדה זמן מה במשרדי ההסתדרות הציונית. היא הייתה פעילה בעליית הנוער, וסייעה בהעברת נוער יהודי לארץ ישראל המנדטורית. במקביל המשיכה במחקריה על האנטישמיות והרצתה בפורומים שונים של אנשי רוח גרמנים גולים. לארנדט ולבעלה גינתר שטרן היו עוד בברלין תחומי עניין וחוגים חברתיים שונים. בעוד שטרן היה מקורב יותר לקומוניזם והיה מיודד עם ברטולט ברכט, הייתה ארנדט מקורבת יותר לציונות ולאישי רוח יהודיים. אף שהתגוררו יחד בפריז, חיי הנישואים שלהם לא עלו יפה, ובשנת 1937 התגרשו. עוד כשנה קודם לכן הכירה ארנדט את היינריך בליכר, לימים בעלה השני, קומוניסט לשעבר שהקדים להתנער ממדיניותו של סטלין. עם חוג חבריהם בפריז נמנו הגולים הגרמנים ולטר בנימין, עורך הדין אריך כהן-בנדיט (אביו של "דני האדום", מנהיג מרד הסטודנטים ב-1968), הפסיכואנליטיקאי פריץ פרנקל והצייר קורט היידנרייך.

בשנת 1937 שללו השלטונות הגרמנים את אזרחותה של ארנדט. בשנת 1939 עלה בידה למלט את אמה ברגע האחרון מקניגסברג למקום מבטחים. בינואר 1940 נישאה ארנדט להיינריך בליכר, שבעבורו היו אלה הנישואים השלישיים.

בתחילת מאי 1940 הורו השלטונות הצרפתיים לרבים מהזרים שחיו בשטחי צרפת להתייצב לגירוש או למעצר. ארנדט, שנחשבה לנתינת ארץ אויב, הועברה תחילה למקום בקרבת פריז, ואחר כך הוחזקה עד יולי 1940 במחנה המעצר גירס (Gurs) שבדרום צרפת, בו נעצרו על ידי משטר וישי יהודים שאינם צרפתים, בדרכם לגירוש לפי תוכנית מדגסקר. לאחר חמישה שבועות במחנה המעצר הצליחה להימלט ביחד עם אחרים, כשהם מנצלים את דילול מצבת שומרי הוורמאכט במחנה בשל פלישת הגרמנים לפריז והתקדמותם לדרום צרפת.

בעת גלותה בצרפת קשרה ארנדט קשרי חברות הדוקים עם ולטר בנימין, שטרם זכה אז לפרסום רב וחי בצרפת כפליט כמעט חסר כול, ואף תמכה בו כספית. לאחר התאבדותו ניסתה לשכנע את זלמן שוקן לפרסם את כתביו, אך לשווא. רק בשנת 1969, בהיותה בארצות הברית, עלה בידה להביא לבסוף לפרסום מאמריו, שלהם צירפה הערות והקדמה.

גלות בארצות הברית

במאי 1941 הגיעו ארנדט ובעלה ביחד עם אמה לניו יורק דרך ליסבון. תחילה התגוררה המשפחה בבתי מלון והתקיימה ממלגה צנועה שהעמיד ארגון ציוני לעזרה לפליטים. ארנדט שיפרה במהרה את שליטתה בשפה האנגלית. באוקטובר 1941 החלה לכתוב בעבור המגזין היהודי-גרמני הניו-יורקי Aufbau. היא פרסמה טור קבוע בשם "This means you". בטור הראשון שפרסמה במסגרת זו, תחת הכותרת "משה וושינגטון", טענה ארנדט שהיהדות הרפורמית איבדה את הקשר שלה למורשתה האמיתית – מוטיב שמופיע גם בספרה על רחל ורנהגן. לפי ארנדט, "עולה אצלנו באופן פרדוקסלי מספרם של אלה המבקשים להחליף את משה ודוד בוושינגטון ובנפוליאון", יהודים אשר מבקשים "להצעיר" את עצמם על חשבון הגויים. ארנדט טענה נגדם כי לא ניתן לעזוב את ההיסטוריה היהודית לפי הרצון כמו שיורדים מאוטובוס. היא ביקשה להפוך את היהדות ל"ברכה", לנשק במאבק על החירות. למעשה, ביקשה לעורר את המודעות הפוליטית הציבורית בכל העולם. בסדרת מאמרים קראה להקמתו של צבא יהודי עצמאי שיילחם לצד בעלות הברית, וזאת עוד לפני תחילת ההשמדה ההמונית של יהודים, אלא שארנדט וקומץ השותפים לדעתה לא הצליחו לקדם תוכנית זו.

אף שארנדט המשיכה להחשיב עצמה ציונית חילונית, הלכה עמדתה ונהייתה ביקורתית יותר כלפי עמדתה הרשמית של התנועה הציונית, שאותה השוותה לאידאולוגיות אחרות כמו סוציאליזם וליברליזם, השואפות לנבא את העתיד. בעיניה היו החירות והצדק עקרונות היסוד של הפוליטיקה, ולא ניתן היה ליישבם עם רעיון העם הנבחר. עמדות פוליטיות כאלה לא התקבלו על פי רוב בעין יפה בעיני תומכי הציונות בציבור היהודי.

בשנת 1943 פרסמה בכתב העת היהודי "Menorah" את המאמר "אנו הפליטים", ובו תיארה את מצבם המחריד של פליטים וחסרי נתינות וזכויות.

בשנים 1944 עד 1946 הייתה המנהלת האקדמית של ה-Conference on Jewish Relations, ובנוסף שימשה עד 1949 כלקטורית בעבור הוצאת שוקן. בשנים 1949 עד 1952 הייתה המזכירה הכללית של הארגון להצלת התרבות היהודית ולטיפוחה (Jewish Cultural Reconstruction Corporation). עד שנת 1951, כשבעלה היינריך בליכר החל להרצות על פילוסופיה בקולג', הייתה ארנדט למעשה המפרנסת היחידה של המשפחה. אמה, מרתה ארנדט, נפטרה במהלך הפלגה לאנגליה ביולי 1948.

ביקורים בגרמניה לאחר המלחמה

בשנים 1949–1950 סיירה ארנדט בגרמניה המערבית בשליחותו של הארגון "תקומה לתרבות ישראל". במהלך שהותה זו בגרמניה נפגשה לראשונה מאז 1933 עם מקורביה משכבר קרל יאספרס ומרטין היידגר. חידוש קשריה עם היידגר פתח את יחסיה עמו מחדש כשהיא תורמת לרהביליטציה של כתביו ושומרת לו אהבה. ב-1952 שבה לגרמניה לביקור שני. מאז נסעה כמעט מדי שנה למשך כמה חודשים לאירופה, ולעיתים גם לישראל, ונפגשה שם עם חברים וקרובי משפחה.

במאמרה "ביקור בגרמניה: השפעותיו המתמשכות של המשטר הנאצי" משנת 1950 ניתחה ארנדט את המצב בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, והביעה בו דעות מגוונות ואף מנוגדות. לפי דעתה, פשעיה של גרמניה, שאיש לא העלה בדעתו לפני כן, ערערו תוך זמן קצר את היסודות המוסריים של העולם המערבי. מצד שני, ביקרה את מדיניות בעלות הברית לגרש גרמנים אתניים ומתיישבים גרמנים מארצות מזרח אירופה, אף שהבינה היטב שהאוכלוסיות המקומיות, שחוו על בשרן את הברוטליות הנאצית, לא יוכלו להסכים לגור באותם חבלי ארץ עם אוכלוסיות גרמניות. ארנדט תהתה במאמרה על האדישות התמוהה של האוכלוסייה בגרמניה: אף על פי שאירופה כולה שרויה במעין אבל עמוק על המוות שהתחולל במחנות הריכוז ובמחנות השמדה שהקימו הנאצים, בגרמניה עצמה כמעט ואין עוסקים בכך. "שוויון הנפש שבו סובבים הגרמנים בין עיי החורבות הולם בצורה מושלמת את העובדה שאיש איננו מתאבל על המתים", כתבה. ארנדט תיארה תופעה של מעין "פנקסנות של סבל" מצד האוכלוסייה הגרמנית, והתרשמה שרווחת בקרבה הדעה כי "מאזן הסבל מאוזן" – היינו, שהאוכלוסייה הגרמנית סבלה כמו קורבנותיו השונים של הנאציזם – והבחינה בנטייה לגלגל את האשמה מגרמניה אל מעצמות הכיבוש.

אקזיסטנציאליזם

לאחר תום המלחמה פרסמה ארנדט שני מאמרים שעסקו באקזיסטנציאליזם. בתחילת 1946 ראה אור בכתב העת Nation מאמרה "האקזיסטנציאליזם הצרפתי", שבו פירשה בעיקר את הגותו של אלבר קאמי. בקאמי ראתה ארנדט דמות האירופאי החף מכל לאומיות אירופית, שיוכל לתמוך בפדרליזם אירופי, ושיבחה את יושרתו ותבונתו הפוליטית. במאמר "מהו האקזיסטנציאליזם?" פיתחה ארנדט עמדה משלה בתוך האקזיסטנציאליזם, אך בכתביה המאוחרים יותר לא אימצה עוד עמדה זו, ואף היססה לאשר את הדפסתו מחדש בשנותיה המאוחרות.

במאמריה ביקרה את הפילוסופיה של מרטין היידגר, אהובה משכבר, וייחסה לו קרבה לניהיליזם המודרני. לדעתה, האונטולוגיה שלו פגומה בנתחו את הקיום מנקודת המוצא של המוות, ובבססו על זה את אינותו של הקיום. האדם מתואר כסוג של אל מהופך, שאיננו בורא את העולם אלא מחריב אותו. כנגד עמדה זו טוענת ארנדט שהאדם איננו אלוהים, והדגישה שהוא מתקיים בעולם ביחד ולצד בני אדם אחרים, נקודה שחזרה שוב ושוב בכתביה המאוחרים. לפי ארנדט, היידגר מעוות את המושגים הקאנטיאנים של חירות האדם, כבוד האדם ותבונה, ומצמצם את האדם לכדי הפונקציות שהוא ממלא בעולם. היא יוצאת כנגד הטרמינולוגיה יוצרת-המיתולוגיה של היידגר, כמו השימוש במושגים "עם" ו"אדמה" בהרצאותיו בשנות השלושים. "מושגים כאלה יכולים רק להוביל אל מחוץ לפילוסופיה, אל סוג של אמונה טפלה נטורליסטית", כתבה.

מנגד, עמדתה של ארנדט ביחס לאקזיסטנציאליזם של קרל יאספרס הייתה חיובית. לדעתה, יאספרס מצליח להתנתק מכל המערכות הפילוסופיות הקיימות ורואה בקיום סוג של חירות. בניגוד להיידגר, אצל יאספרס הפילוסופיה היא הכנה ל"עשייה" באמצעות תקשורת, על בסיס התבונה המשותפת לכל בני האדם. הפילוסופיה של יאספרס יכולה לחלץ אותנו מן ה"סמטאות ללא מוצא של פנאטיוּת פוזיטיביסטית או ניהיליסטית".

פילוסופיה פוליטית

בין השנים 1958 ל-1963 פרסמה ארנדט מספר ספרים הפורסים את משנתה הפילוסופית-פוליטית. בספרים אלו, המצב האנושי, בין עבר לעתיד ועל המהפכה, היא בוחנת מחדש תפיסות פוליטיות בסיסיות, כמו: עבודה, תעסוקה ופעולה, במרחב הציבורי ובמרחב הפרטי, מתוך התייחסות להשתלשלות ההיסטורית של רעיונות אלו, ובחינתם למול מושגי החירות, סמכות, כוח ואלימות.

עקרון יסוד במשנתה הפילוסופית של ארנדט, הוא הצורך לבחון מחדש שוב ושוב את העקרונות הפוליטיים, לערער על הישנים כדי לבנות עקרונות חדשים, שאף הם יועמדו בהמשך בפני בחינה מחודשת. היא חשבה שתנאי הכרחי להיווצרותו של "מדע מדינה חדש", שלא יהיה שמרני או ליברלי באופן מסורתי, הוא בחינתה מחדש של כל המחשבה המדינית, באופן רדיקלי ומשוחרר מדעות קדומות. גם בנוגע לצורות שלטון פגומות, כפי שהיא ראתה את הקומוניזם בזמנה, חובה לחשוב על מהפכה בצורה משוחררת מדעות קדומות, ולפעול להשגתה גם אם לא ברור כיצד המהפכה ישימה בשטח. המרד ההונגרי היה בעיניה מופת לחשיבה כזו. ככלל, היא סברה שקהילה פוליטית המכוננת עצמה על בסיס זהות מוקדמת, משותפת ויציבה, מאיימת לסגור את המרחב הפוליטי, להשטיח את הריבוי והמגוון שמניחה הפעולה הפוליטית או להפוך אותם להומוגניים.

בספרה "המצב האנושי", שהוא ה"ההיידגראי ביותר", השתמשה ארנדט בעקרון "החשיבה המקורית" (ursprungliches Denken) של היידגר, ופיתחה אותו למרכיב יסודי במשנתה, תוך כדי ניתוקו ממשמעותו המקורית אצל היידגר. היידגר טען שבפילוסופיה הקדם-סוקרטית מצויה חשיבה מקורית, שנזנחה ונדחקה במשך כל תולדות הפילוסופיה מסוקרטס והלאה, ובה נחשפת המציאות כפי שהיא, והאדם ישנו בעולם מבלי להמשיגו למושגים. גם האמת אינה אלא חשיפה, ולא, כפי שמקובל בפילוסופיה, התאמה בין הדעה למציאות. היידגר טען שניתן לשוב לחשיבה המקורית גם בהווה, וזוהי דרך החיים האותנטית.

ארנדט המירה את עקרון "החשיבה המקורית" בעקרון "הפעולה המקורית". הפעולה המקורית היא תפיסה פוליטית שבה חוברים יחדיו עצמאות רדיקלית ומקוריות. פעולה טהורה הייתה קיימת ביוון וברומא העתיקות, אך ברבות הימים הודחקה הפעולה הטהורה אל השוליים, ואת מרכז תשומת הלב תפסה העבודה השחוקה וההמונית. אולם, בדומה לטיעונו של היידגר, ניתן לפעול פעולה טהורה גם כאן ועכשיו, בחברת העבודה הקבועה. וכאשר לפעולה הטהורה נוספת החירות להתחיל מחדש, מופיעה פעולה פוליטית טהורה: "רק חווייתו המלאה של כושר זה [להתחלה חדשה, ליכולת לקטוע ולהתחיל דבר מה חדש] יכולה להעניק לענייני בני האדם אמונה ותקווה, שני המאפיינים החיוניים של הקיום האנושי, אשר העולם הקדום היווני התעלם מהם כליל".

מתוך כך מבקרת ארנדט את הפילוסופיה של ההיסטוריה של הגל. לדעתה, במקום לבצע את הפרויקט ההגליאני הגדול ולספר סיפור יחיד על ההיסטוריה, המפרש את כולה בתהליך דיאלקטי אחיד, ראוי לספר סיפורים רבים ושונים על התחלות חדשות. את הסיפורים הללו בלתי אפשרי להתאים זה לזה בצורה מושלמת, כיוון שגם אם מספרים אותם בבת אחת, עדיין אין בהם סיפור מקיף יחיד או תאוריה מקיפה יחידה על הקטגוריה של התחלה חדשה. ההתחלות החדשות הן פעילות פוליטית טהורה, המשוחררת מכבלי הדיאלקטיקה ההיסטורית.

בנוסף לעקרונות פילוסופיים אלו, המובילים לפרקטיקה של פעילות פוליטית פלורליסטית משוחררת מכל הגבלה, היו לארנדט גם דעות ספציפיות על אודות צורת השלטון הראויה, העולה מאליה, לפי דעתה, במוחם של מהפכנים הפועלים באופן משוחרר. לדעתה, אופן השלטון הראוי הוא "שלטון מועצות", הדומה בעקרונותיו לדמוקרטיה ישירה, שבה העם משתתף בקבלת החלטות בשאלות העומדות על הפרק, ולא דמוקרטיה ייצוגית, שבה מאבד הפרט את חירות הכרעותיו ומוסר את זכות ההחלטה לקומץ נציגים. לטענתה, במהפכות הגדולות שהתרחשו לאחר מלחמת העצמאות של ארצות הברית, בפרט במהפכה הצרפתית ובמהפכה ברוסיה, גילו אנשי המהפכה באופן ספונטני את רעיון משטר המועצות, אך רעיון זה דוכא מיד על ידי אליטה מהפכנית שעלתה לשלטון, או על ידי ממסד שמרני שהחזיר לעצמו את הכוח.

התייחסויות לפלשתינה, לציונות ולישראל

בסוף 1948 כתבה ארנדט את המאמר "שלום או הפסקת אש במזרח התיכון?", שראה אור בארצות הברית בינואר 1950. במאמר עוסקת ארנדט בהיסטוריה של ארץ ישראל ובהקמתה של מדינת ישראל. לפי עמדתה, שלום ישרור רק אם הערבים והיהודים יגיעו להבנה ולהסכמות הוגנות. שתי הקבוצות היו עד עתה עוינות זו לזו ומעולם לא ראו בצד השני שותף שווה זכויות – גם באשמת הכיבוש העות'מאני והבריטי בארץ ישראל. ארנדט מציינת את חוסר המולדת של היהודים כבעייתם הגדולה ביותר, אך היא מבקרת את רוב המנהיגים הציונים על כך שהתעלמו מבעיותיה של האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל.

חזונה של ארנדט היה מדינה דו-לאומית בארץ ישראל על בסיס של פוליטיקה א-לאומית, פדרציה שתוכל אף לכלול מדינות נוספות במזרח התיכון. לחובתה המוסרית של הציונות זקפה ארנדט את גירוש חלק מהאוכלוסייה הערבית, אך מנגד זקפה לזכותה את הקיבוצים המושתתים על שוויון וצדק, את הקמתה של האוניברסיטה העברית ואת תיעושהּ של ארץ ישראל.

לפי ארנדט, ישראל תוכל להשתחרר מן הקפיטליזם, דווקא משום שהיא מתקיימת מכספי תרומות מארצות הברית, ומשום כך איננה פועלת לפי עקרון מיקסום הרווחים. תוצאות מלחמת העצמאות הדאיגו את ארנדט, משום שהרסו קשרי מסחר קיימים בין יהודים לערבים ועלולות היו להביא למדיניות ישראלית אגרסיבית של התרחבות. את תקוותה תלתה ארנדט ברוח האוניברסליסטית שביהדות ובגורמים במדינות ערב שיהיו מוכנים להגיע לפשרה.

בתקופה זו היו רק אישים ספורים, בצד היהודי והערבי כאחד, שתמכו בהקמת מדינה דו-לאומית בארץ ישראל. ארנדט הביאה כדוגמה את נשיא האוניברסיטה העברית יהודה לייב מאגנס ואת הפוליטיקאי והפרופסור לפילוסופיה הלבנוני שארל מאליכ, והדגישה את ייחודם. שניהם התבטאו בעד שיתוף פעולה יהודי-ערבי לפתרון הבעיה הארצישראלית – מאגנס בשנת 1946 ומאליכ בפני מועצת הביטחון במאי 1948.

כאשר הגיע מפקד האצ"ל, מנחם בגין, לביקור בניו יורק בדצמבר 1948, כדי לגייס תרומות לתנועת החרות שזה עתה קמה, חיברו 26 אינטלקטואלים, בהם יהודים רבים, מכתב מחאה חריף למערכת "הניו יורק טיימס", שהתפרסם ב-4 בדצמבר 1948. בין החתומים על המכתב היו ארנדט, אלברט איינשטיין ושטפן וולפה. במכתב הזהירו מפני מפלגת חרות ותיארו אותה כימנית-רדיקלית וכגזענית.

יחסה של ארנדט לישראל ולציונות היה מורכב. מצד אחד, טענה כי הציונות גזענית, וישראל היא סוג של גטו עם טנקים ומצעדים צבאיים. לדעתה הציונות היא ההתבוללות האמיתית. מאידך, ציינה כי הציונות היא תנועה לאומית אותנטית שצמחה מקרב ההמונים היהודים. בסוף שנות השישים אף כתבה לחברתה, הסופרת האמריקאית מרי מקארתי, כי ישראל היא דוגמה מרשימה לשוויון בין בני האדם, והדגישה את קרבתה הנפשית לישראל ולנעשה בה.

צורות שלטון טוטליטרי

מיד לאחר מלחמת העולם השנייה החלה ארנדט בלימוד מקיף של הנאציזם, ובשנים 9–1948 הרחיבה אותו אף לסטליניזם. מלימוד זה התגבש ספר, שהמהדורה האמריקנית שלו התפרסמה בשנת 1951 בשם "מקורות הטוטליטריות". המהדורה הגרמנית, השונה באופן חלקי מהמהדורה האמריקנית, התפרסמה כעבור ארבע שנים בשם "יסודות השלטון הטוטליטרי ומקורותיו". מהדורה שלישית ומורחבת ראתה אור בשנת 1966. הספר עוסק באנטישמיות, באימפריאליזם ובצורות של שלטון טוטליטרי. בעוד שני הפרקים הראשונים התבססו בעיקר על מקורות ראשוניים היסטוריים וספרותיים קיימים, הרי שלצורך כתיבת הפרק השלישי היה דרוש מחקר מעמיק יותר. הספר איננו כולל היסטוריוגרפיה של ממש, אלא מבקר בעיקר את החשיבה הסיבתית של מרבית ההיסטוריונים, וקובע כי כל הניסיונות של ההיסטוריונים להסביר את האנטישמיות היו בלתי מסַפקים.

ארנדט מציגה בספר תזה חדשה, שעוררה דיונים רבים, ולפיה תנועות טוטליטריות יכולות להשתלט על כל השקפת עולם ואידאולוגיה ולהפוך לצורת שלטון באמצעות השלטת טרור. הדוגמאות ההיסטוריות המושלמות לכך עד פרסום הספר היו, לפי ארנדט, הנאציזם והסטליניזם.

בניגוד למחברים אחרים, ארנדט ראתה רק בשתי תנועות אלה צורות של שלטון טוטליטרי, ולא הרחיבה הגדרה זו לדיקטטורות חד-מפלגתיות כמו הפשיזם האיטלקי, הפרנקיזם הספרדי או משטרהּ של גרמניה המזרחית. היא מבחינה בין שלטון טוטליטרי לבין דיקטטורות רגילות, ראשית בכך ששלטון טוטליטרי נוגע לכל תחומי החיים ולא רק לתחומים הפוליטיים, ושנית בכך ששלטון טוטליטרי מתבסס על תנועת המונים. בגרמניה הנאצית חל היפוך מוחלט של סדרי המשפט, ופשעים נגד האנושות הפכו לנורמה. סימני היכר נוספים של שלטון טוטליטרי הם השלטת טרור ושאיפה להשתלטות על העולם כולו. ארנדט מדגימה כיצד על רקע חברת ההמון והתפוררותה של מדינת הלאום בשל האימפריאליזם, הפכו צורות פוליטיות מסורתיות, ובמיוחד המפלגות, לנחותות אל מול התנועות הטוטליטריות, המצוידות באמצעי תעמולת המונים חדשים. ארנדט השתמשה בספרה במקורות היסטוריים, בכתביהם של הוגי דעות כמו קאנט ומונטסקייה, במקורות ספרותיים כמו מרסל פרוסט, ובשיטה של "פירוש דעות אידאולוגיות ככתבן וכלשונן" – משום שלדעתה נטו משקיפים שונים להפחית ברצינות ההתבטאויות של אידאולוגים טוטליטריים.

קבלת אזרחות אמריקאית והתבטאויות בנושאים פוליטיים

בשנת 1951 הייתה ארנדט לאזרחית של ארצות הברית. 14 השנים שבהן הייתה חסרת נתינות הסבו לה סבל רב, משום שהיא ראתה בחוסר נתינות הדרה מחברת בני האדם. קבלת האזרחות הייתה בעבורה "הזכות להיות בעל זכויות", ומשום כך תמכה בתיקון לחוקת ארצות הברית, שלפיו לא ניתן יהיה לשלול את האזרחות ממי שיהפוך בשל כך לחסר אזרחות.

לפני הגירתה מגרמניה בשנת 1933 הייתה ארנדט בדרכה לקריירה אקדמית רגילה כפרופסור באוניברסיטה, אך עליית הנאציזם הביאה את הקץ על תוכניות אלה. במכתביה הדגישה ארנדט עד לשנותיה המאוחרות כי עובדת היותה חסרת רכוש וחסרת משרה מסודרת תרמה לעצמאות של הגותה.

בגיל 47 קיבלה לבסוף ארנדט משרת מרצה זמנית בברוקלין קולג', גם בזכות הצלחת ספרה על הטוטליטריזם. ביחד עם מרטין בובר הביאה בשנת 1955 להקמתו של מכון ליאו בק בניו יורק – מרכז לתיעוד ולמחקר של יהדות גרמניה.

בשנות ה-50 תכננה ארנדט להתמקד במרקסיזם בהמשך למחקרה על הטוטליטריות. היא מיקדה את תשומת לבה בתהליך ההתפכחות מהקומוניזם, והבחינה בין "קומוניסטים לשעבר" לבין "אקס-קומוניסטים". הראשונים הם אלה שהבחינו מוקדם במשפטי מוסקבה, בהסכם ריבנטרופ–מולוטוב או בהיעדר הדמוקרטיה בתוך המפלגה הקומוניסטית, ויתרו על שאיפותיהם הציבוריות והתכנסו בחייהם הפרטיים, בעוד הקבוצה השנייה היא אלה שהתפכחותם הייתה בעבורם תחילה של קריירה כאנטי-קומוניסטים ומומחים למלחמה הקרה.

ארנדט הודאגה מאוד מהרדיפות המקארתיסטיות אחר קומוניסטים לשעבר, בפרט אינטלקטואלים ואמנים, בעוד את המרד ההונגרי של 1956 ראתה כמופת לניסיון מהפכה בלתי-אלים שתפקידו להוביל לשלטון של מועצות. בשנת 1960 ראה אור מאמרה "המהפכה ההונגרית והאימפריאליזם הטוטליטרי", ובשנת 1961 התפרסם קובץ המאמרים "בין העבר לעתיד".

באמצע שנות ה-50 הגישה ארנדט בקשה לקבלת שילומים על העוול שגרם לה המשטר הנאצי בגרמניה, אבל בקשתה נדחתה מספר פעמים. קרל יאספרס כתב בעבורה חוות דעת, שלפיה עבודתה על רחל ורנהגן הייתה למעשה כתב הביליטציה מוכן, שרק עקב עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 לא ניתן היה להגישו. רק בשנת 1972 קיבלה ארנדט סכום כסף נכבד מממשלת גרמניה המערבית. המקרה שלה הוכר כתקדימי, ובעקבותיו הוכרו פניות אחרות לקבלת כספי שילומים בנסיבות דומות.

ארנדט הרבתה לבקר את גרמניה המערבית בתקופתו של קונראד אדנאואר כקנצלר. לאחר שפושעי מלחמה נאצים כמעט ולא נענשו, כתבה כי "גזרי הדין שאין להאמין כמה הם קלים הם סימן רע לבאות. אני סבורה שעל 6,500 יהודים שנרצחו בגז מקבלים משהו כמו 3 שנים וחצי או דבר דומה [...] הרפובליקה הזו היא ממש 'כמו פעם'". וגם הפיתוח הכלכלי לא יצליח לכסות בטווח הארוך על העניינים הפוליטיים האלה".

במהלך השנים הרבתה להתייחס לשאלת מעמדם של השחורים בארצות הברית, שפתרונה נראה לה תנאי הכרחי לקיומה של המדינה. את מלחמת וייטנאם הרבתה לגנות, למשל באנליזה שהתבססה על פרשת מסמכי הפנטגון ופורסמה תחת הכותרת "השקר בפוליטיקה" בשנת 1971.

ביוני 1968 כתבה ליאספרס: "לי נראה כי ילדי המאה הבאה ילמדו על מהומות 1968 כמו שלמדנו אנו על 1848". ארנדט אמנם ראתה בחיוב את תנועות הסטודנטים של שנות ה-60, אבל ביקרה בתוקף את מה שראתה כגידולי פרא שצמחו מתוך התנועה. בספרה שראה אור בו זמנית באנגלית ובגרמנית בשנת 1970, Macht und Gewalt ("שררה ואלימות"), הציגה אנליזה מפורטת של תנועות הסטודנטים והפרידה בין המושגים Macht (שררה או עוצמה) ו-Gewalt (אלימות או כוח). במושג Macht היא מתארת השפעה אזרחית על התהליך הפוליטי בתוך מסגרת החוקה והחוקים, ואין צורת שלטון שאיננה נדרשת לבסיס כזה. אף צורות שלטון טוטליטריות המתבוססות על אלימות (Gewalt) זקוקות לתמיכה רחבה של אזרחיהן.

בראיון בשנת 1970 שיבחה את אמונתם של הסטודנטים בכוחם לשנות את המציאות הפוליטית ואת המניעים המוסריים שלהם. עם זאת, דחתה את התפתחותה של תנועת הסטודנטים לכלל "פנאטיוּת" ניהיליסטית. בעיניה של ארנדט, רוב התקופות המוצלחות בהיסטוריה היו מאוד קצרות-מועד, ואחריתן הביאה פורענות.

ארנדט נפטרה ב־1975 ונקברה ב"בארד קולג'" בניו יורק, שם לימד בעלה שנים רבות.

הדיווח ממשפט אייכמן והמחלוקות שעורר

בחודשים אפריל עד יוני 1961 סיקרה ארנדט, בשליחותו של כתב העת "הניו יורקר", את משפט אייכמן בירושלים. סיקור זה הצמיח כתבות בכתב העת וכן את אחד מספריה המפורסמים והשערורייתיים ביותר מאז עד היום – "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע", אשר פורסם בארצות הברית ב-1963 וזמן קצר לאחר מכן - בגרמניה המערבית.

באותן דקות אחרונות נדמה היה כאילו אייכמן עצמו מגלם את המסקנה מן השיעור הארוך בענייני הרשעות האנושית שבו השתתפנו – המסקנה על "הבנאליות האיומה של הרוע", שבפניה אובד כוחה של המילה וכושלת המחשבה.

בספרה זה מציגה ארנדט הסבר משלה לתופעה האיומה של השואה, המנוגד להסבר המקובל. לדעתה, תורת הגזע והאנטישמיות אינן מספיקות כדי להסביר את זוועות השואה; הן מהוות תנאי הכרחי אך לא תנאי מספיק. "האנטישמיות אינה יכולה להסביר ולבאר לא את גורל יהדות אירופה ולא את הקמתם של מפעלי המוות". כדי להסביר את הזוועה יש להתבונן במשמעותה של חברת ההמונים, שבה כל בני האדם הפכו למיותרים באופן שווה מצד אחד, ולפועלים באופן בנאלי ונגרר אחרי מעשי ההמונים מצד אחר.

הספר הביא למחלוקות קשות. רבים ביקרו את השימוש במושג "בנאליות" לתיאור של רצח המונים. במבוא שכתבה ארנדט למהדורה הגרמנית משנת 1964, הסבירה את הביטוי: "... בדו"ח מופיעה הבנאליות האפשרית של הרוע רק במישור העובדתי של השפה, בתור תופעה שאין להתעלם ממנה. אייכמן לא היה יאגו וגם לא מקבת', והוא בוודאי לא היה מעלה בדעתו להחליט, כמו ריצ'רד השלישי, "להראות שהוא רשע". מלבד חריצות בלתי רגילה לעשות כל מה שיכול היה לשרת את קידומו, לא היו לו שום מניעים".

כנגד דבריה אלה של ארנדט עומדים דברים שאמר אייכמן עצמו בראיון שנתן לווילם סאסן: "לוּ הייתי סתם ממלא פקודות, הייתי סתם אוויל. אני חשבתי על מהות הפקודות שקיבלתי. אני הייתי אידיאליסט. כשהגעתי למסקנה שהכרחי לעשות ליהודים את שעשיתי, עבדתי בפנטיות שאדם צריך לצפות מעצמו".

עניין נוסף שגרם לביקורת חריפה ביותר עליה, הייתה האשמה שהטילה על היודנראט, מנהיגי היהודים, שבכך ששיתפו פעולה עם הנאצים הם העלו מאוד את היעילות של השמדת היהודים. היא כינתה את הדבר כ"פרק האפל ביותר בסיפור האפל כולו" והעמידה בכך את הקורבנות באותו מקום של המקרבנים. דבריה אלו גרמו לתגובות זעם רבות בחברה היהודית, ולהתרחקות של כמה מחבריה הטובים.

על ספרה זה (שהוא המפורסם בספריה, והראשון שתורגם לעברית) ספגה ארנדט ביקורת רבה מגורמים יהודים, ובהם חוקר היהדות והקבלה גרשם שלום, וממשפטן גדול שהיה היועץ לתובע של מדינת ישראל במשפט אייכמן, יעקב רובינסון. רבים ראו בספר רק את ההתייחסות ההומאנית הכללית, ולא מצאו בו התייחסות ליהדותם של הקורבנות – התייחסות הנראית מתחייבת לאור יהדותה של ארנדט והביוגרפיה שלה. נראה כי יחסה של ארנדט ללאומיות היהודית, ובכלל זה לציונות, היה מסויג. לדעתה, הייתה יד מכוונת במשפט אייכמן שרצתה להעצים את הרעיון הציוני ואת המיליטריזם הישראלי על חשבון עריכת משפט צדק.

ההיסטוריון האנגלי דייוויד סזרני מצא כי בתקופת המשפט הביעה ארנדט במכתביה הפרטיים יחס מזלזל כלפי יהודים שאינם ממוצא גרמני. היא כתבה על גדעון האוזנר כי הוא "יהודי גליצאי טיפוסי, לא סימפתי" ש"שוגה כל הזמן והוא ודאי מאלה שאינם יודעים שפה כלשהי על בוריה". במכתב לקרל יאספרס היא מתארת את ההקשר האנושי שבתוכו מתקיים המשפט כך: "התרשמותי הראשונית. מעל לכל, השופטים, העידית של יהדות גרמניה. מתחתיהם, פרקליטי התביעה, גליצאים, אך עדיין אירופאים. הכל מאורגן בידי כוחות המשטרה המעוררים בי חלחלה, דוברים רק עברית ונראים ערבים. יש בהם כמה טיפוסים שנראים אלימים ביותר. אלה ימלאו כל פקודה. ומחוץ לדלתות, ההמון האוריינטלי, משל היינו באיסטנבול או בכל מדינה חצי אסייתית אחרת. נוספים לאלה, ובולטים במיוחד בירושלים, היהודים בפאות ובקפוטות, ההופכים את החיים לבלתי אפשריים עבור כל אדם הגיוני שחי כאן".

זכרה וייצוגיה בתרבות

זמן לא רב אחרי מותה, הפכה ארנדט לאייקון תרבותי, וזכתה להערצת-המונים. היא הונצחה בדרכים רבות: חברת הרכבות הגרמנית קראה על שמה את הרכבת הנוסעת בקו קרלסרוהה-הנובר; הדואר הגרמני הוציא בול לזכרה; רחובות בהנובר ובמרבורג נקראו על שמה ואף רחוב ראשי בברלין, הגובל באנדרטת הזיכרון לשואה; "אגודות חנה ארנדט" פועלות בגרמניה, ואוניברסיטת ברמן ואוניברסיטת המבורג מעניקות מדי שנה פרס על שמה. בסקסוניה פועל מכון על שמה של ארנדט, ובבית הכנסת הגדול באסן מוצגת תערוכה מתמדת המוקדשת לה. בכיכר בבל שבמרכז ברלין מונצח שמה על הפסל "הדפוס המודרני" לצד שמות כמו גתה, מאן, קאנט וכו'.

הנצחת שמה באופנים רבים אלו מהווה סממן חיצוני להתעניינות הרבה במשנתה עצמה. בעידן הפוסט-מודרני, החיפוש אחר משנה פוסט-אידאולוגית ופוסט-טוטליטרית העניק לכתיבתה רלוונטיות מחודשת. במערב אירופה, בארצות הברית ואפילו במזרח אירופה, הפכו עבודותיה של ארנדט למושא מחקר, ועבודות אקדמיות רבות נכתבו על הגותה.

פרסום רב זה, הגובל לעיתים בפולחן אישיות, הפך מטרה למתקפות וללעג של פילוסופים אחרים. ישעיה ברלין וסטיוארט המפשייר העירו, שלעיתים רחוקות בימינו הוקמה המולה כה רבה על כה מעט, לא מפני שהיו להם השגות כה חמורות על רעיונותיה של חנה ארנדט, אלא מפני שסברו כי אין בהם כל מקוריות, עומק ומחשבה שיטתית.

במוסדות האקדמיים בישראל, עד שנת 1997, הייתה התעלמות כמעט מוחלטת מעבודתה של ארנדט. אך ב-1997 התקיים, לראשונה בישראל, כנס עיון במשנתה. שעה זו, שהקולות הפוסט ציוניים הלכו וגברו, הייתה שעה כשרה לדון בפתיחות בדעותיה הביקורתיות על הציונות ועל הבעיה הפלסטינית. הכנס התקיים בירושלים בימים 9–11 בדצמבר, ועורר הדים בינלאומיים. אחריו נערך כנס נוסף במרכז הבינתחומי הרצליה באפריל 2003. ההרצאות שנישאו בשני הכינוסים הודפסו בספרים "חנה ארנדט בירושלים" (2007) ו"חנה ארנדט: חצי מאה של פולמוס" (2005).

בשנת 2005 הציג האמן הישראלי שי עבאדי במוזיאון היהודי בפרנקפורט תערוכת ציורים העוקבת אחר דמותה ועולמה. במלאת 100 שנה להולדתה באוקטובר 2006 הוצגה התערוכה בבית האמנים בירושלים.

בשנת 2012 נעשה הסרט חנה ארנדט, סרט דרמה המבוסס על חייה, בבימוי מרגרטה פון טרוטה, בו שיחקה אליענה שכטר.

בשנת 2015 הופיע בהפקה ישראלית-קנדית הסרט התיעודי של עדה אושפיז ויטה אקטיבה, ביוגרפיה רוחנית של חנה ארנדט.

ב-14 באוקטובר 2014 הושק לזכר יום הולדתה ה-108 גוגל דודל.

מאמרים