יוסף בן-שלמה

חייו ועמדותיו

יוסף בן שלמה נולד בקרקוב שבפולין בשנת 1930. בגיל 3 עלה לארץ ישראל עם הוריו, והתגורר בין בני ברק לרמת גן. בן שלמה גדל בילדותו בבית ציוני-דתי, ואף היה פעיל בתנועת הנוער של המזרחי. אך בבגרותו בחר לקיים אורח חיים חילוני. עם זאת, הסתייג מאתאיזם, וטען: "פגשתי בחיי רק שני אתאיסטים, כל השאר מכחישים". שכן, שאלת אמונתו האישית באלוהים הייתה לדידו שאלה אינטימית, שסירב לדון בה בפומבי. לפני קום מדינת ישראל לחם ב"הגנה", ולאחר מכן שירת בחטיבת גולני. הוא נישא, ונולדו לו שתי בנות ובן.

בתחילה היה בן שלמה איש שמאל, ולאחר מלחמת ששת הימים נמנה עם החותמים על כרוז המתנגד להתיישבות היהודית בחברון. בעקבות החלטות ועידת חרטום חש שהמאבק בין ישראל ומדינות ערב הוא מאבק קיומי, והצטרף לאנשי "גוש אמונים". הוא אף העתיק את מקום מגוריו ליישוב קדומים שבשומרון, והתגורר שם בדירה צנועה. בן שלמה היה דובר בולט של עמדות "גוש אמונים" ופעולותיו ביהודה, שומרון וחבל עזה. לעמדותיו נתן ביטוי כאשר הוא רואיין פעמים רבות באמצעי התקשורת. לאחר חתימת הסכמי אוסלו טען בן-שלמה, במאמר שפרסם בעיתון "הארץ", כי הסכמי אוסלו מבשרים את קץ הציונות. בין השנים 1990–1992 הגיש בערוץ חינוכית 23 יחד עם ירון לונדון את תוכנית הטלוויזיה "שבעים פנים" שעסקה בפרשת השבוע, ושדרכה נתוודעו רבים למזגו הסוער וללהט האינטלקטואלי שלו. בשנת 1994 הגיש את התוכנית "שיחות ברוח", שבה שוחח עם אנשי מחקר והגות.

בשנותיו האחרונות התמודד עם מחלת הסרטן, ממנה נפטר בג' באייר תשס"ז, בגיל 77. ימים מעטים לפני פטירתו נפרד באירוע מתוקשר ממאות מתלמידיו שבאו לקדומים לבקרו במיטת חוליו.

מפעלו האקדמי והחינוכי

למרות שחשב בתחילה להיות פסנתרן או רופא, החל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה העברית. במקביל לימד ספרות, פילוסופיה ומחשבת ישראל בתיכונים אוולינה דה-רוטשילד והתיכון ליד האוניברסיטה. המפגש שם עם פרופ' גרשם שלום גרם לו לעבור ללימודי קבלה ומחשבת ישראל. גרשום שלום ראה בבן שלמה את ממשיכו, והדריך אותו בעבודת הדוקטורט על ר´ משה קורדובירו. לפי פרופ' יוסף דן, בן שלמה היה היחיד מבין כל תלמידיו של שלום איתו טיפח קשרים אישיים וכי "אצלו ראה משהו שמעבר לתלמיד". את הדוקטורט קיבל בשנת 1964.

בן שלמה השתלם באוניברסיטת אוקספורד, ולאחר מכן לימד כעשר שנים במחלקה לפילוסופיה כללית באוניברסיטה העברית, והיה חוקר ב"מכון ללימודים מתקדמים על שם טרומן". בין השנים 1976–1997 שימש כמרצה בחוג לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל אביב, ותקופה ארוכה אף שימש כראש החוג. שימש גם כפרופסור אורח בקתדרה ללימודי היהדות באוניברסיטה של אוניברסיטת מרילנד, ובמחלקה ללימודי הדתות באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה.

ב-1982 היה ממקימי המכללה האקדמית יהודה ושומרון באריאל שמאז הפכה לאוניברסיטה, ובשנת 2006 הוענק לו כאות הוקרה תואר "יקיר המכללה".

תקופה מסוימת לימד קצינים בכירים בצה"ל מחשבת ישראל במסגרת המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה. בשנת 1997, לאחר שיצא לגמלאות ממשרתו באוניברסיטת תל אביב, ויתר על שנת שבתון בחוץ לארץ, והחל להקדיש את זמנו להוראת פילוסופיה כללית ויהודית לנערים ונערות לפני גיוס במכינות הקדם-צבאיות. תחילה שימש כמנהל פדגוגי וכמורה לפילוסופיה כללית ויהודית ולתולדות הציונות במכינה בקיבוץ מיצר שבגולן. לאחר שנה החל ללמד במכינת גליל עליון בראשות יוסי ברוך, ובמכינה לדתיים וחילוניים בעין פרת בראשות ארז אשל המחשיב עצמו כתלמידו לענייני חינוך. בעבודתו החינוכית במכינות שקד בן שלמה להרחיב את השכלתם של התלמידים, ולגעת בבעיותיהם הקיומיות, כדי שיהיו להם הכלים להפעיל מחשבה עצמאית.

אחד מתלמידיו הבולטים הוא פרופ' שלום רוזנברג, ששיעוריו של בן שלמה הזינו את אהבתו לפילוסופיה. לתלמידיו אמר: "אדם צריך לבחור מה ישאיר אחריו - ספרים או תלמידים. אני העדפתי ללכת לכיוון התלמידים. אני גם חושב שאני מדבר טוב יותר מכפי שאני כותב". תלמידיו הגישו את מועמדותו לפרס ישראל על מפעל חיים, אך הוא לא זכה.

מחיבוריו

בן שלמה עסק בעריכה וההדרה של ספרי פילוסופיה וקבלה, ובהם גם ספריו של מורו גרשם שלום. הוא נחשב לאחד המבינים והחוקרים הבולטים של הרב קוק; הוא עסק במשך חצי יובל שנים בכתיבת מחקר על שיטתו. כתב היד של המחקר, בהיקף של כ-1,500 עמודים, נותר בארכיונו הפרטי.