שלמה מימון

ביוגרפיה

שלמה בן יהושע (את שם משפחתו שינה ל"מימון" בגלל הערצה לרמב"ם) נולד בכפר סוכוביבוג, סמוך למיר שהייתה אז באיחוד הפולני-ליטאי, כנראה בשנת 1753 (אף שישנה מחלוקת בין החוקרים לגבי פרט זה, והדעות נעות בין 1751 ל-1754.) קיבל חינוך מסורתי, והתגלה כעילוי בלימוד תורה. בגיל 11 השיאו לו הוריו אישה, שאותה ראה לראשונה רק בחופה, ובגיל 14 כבר היה אב לבן, ונעשה למלמד. יחסיו עם אשתו ואמה היו רעועים, ואלה לא עמדו בהתחייבויותיהן הכלכליות כלפי הזוג.

לאחר שהזדמן לידו הספר "מורה נבוכים" של הרמב"ם החל לעסוק בלילות במחקר ובפילוסופיה, למורת רוחה של משפחתו. לאחר שלמד את השפה הגרמנית בכוחות עצמו, החל להתעמק בהגותם של שפינוזה ועמנואל קאנט. זמן מסוים שהה בביתו של המגיד ממזריטש, מגדולי עולם החסידות, אך עזב בשל אכזבתו. מפני אהבתו הגדולה לתורת הרמב"ם החל לכנות עצמו בשמו, "מימון".

לאחר שנת נדודים מאז עזב את כפר מגוריו, הגיע מימון לעיר פוזן בסתיו תקל"ז, לקראת הימים הנוראים ולמד אצל הרב צבי הירש יאנוב (גר'), רב הקהילה. הרב הירש סידר למימון משרת הוראה לאחד מילדי הקהילה. אך למרות החסות שקיבל מימון בפוזן, דעותיו של מימון היו למורת רוח לאנשי קהילתו, בפרט החסידים שבהם, והוא הורחק מן הקהילה היהודית בתור "כופר".

בשנת 1779, בהיותו בן 25 גלה מימון לברלין, שם תמך בו "אבי ההשכלה" משה מנדלסון, שהמליץ עליו בפני עשירי הקהילה על מנת שידאגו למחסורו. שלוש שנים למד מימון בברלין רוקחות, אך לא הגיע לידי פרקטיקה מקצועית. אורח חייו, שהוגדר כ"מופקר", היה לזרא בעיניו של מנדלסון, שהעדיף לשולחו לידידו באמסטרדם. גם משם גורש מימון בשל דעות כפרניות שהביע ברבים, שאף גרמו לרגימתו באבנים בידי ההמון. במהלך שהותו באמסטרדם נפל למרה שחורה שגרמה לו לנסות לשלוח יד בנפשו, אך חזר בו.

לפי דבריו בחיבורו האוטוביוגרפי "חיי שלמה", לאחר שעבר להמבורג פנה מימון לכומר פרוטסטנטי כדי להמיר את דתו. כאשר שאל אותו הכומר אם באמת ובלב תמים הוא רוצה להתנצר, הודה כי לדעתו היהדות הגיונית יותר מן הנצרות, אך הנצרות מועילה יותר לפרקטיקה המוסרית. הכומר סירב להטבילו לנצרות והוא נשאר יהודי. באלטונה למד בגימנסיה "כריסטיאנאום" (Christianeum) בשנים 1783–1785.

כבר בתקופה מוקדמת החל מימון להתעסק במחקר ובפילוסופיה, ואף כתב מאמרים וספרים על ברוך שפינוזה. במיוחד התפרסם לאחר שכתב חיבור בשם "מסה בדבר הפילוסופיה הטרנסצנדנטלית" אודות הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט, שהשפיע עליו עמוקות. את החיבור הזה מסר מימון לקאנט, שבתחילה דחה אותו, אך לאחר שהסכים לעיין בדבריו גילה את העמקות שבהם. קאנט אומנם דחה את השגותיו על תורתו, אך שיבח את חריפותו של הכותב, ואף אמר עליו "בין כל המשיגים עלי, אין מבין אותי כמותו".

מימון כתב גם שירים, מחזות וסיפורים.

בשנת 1790 אסף אותו הרוזן הגרמני קאלקרויט לבית אחוזתו בעיר נידרזיגרסדורף שבחבל שלזיה בגרמניה, שם ישב עד מותו ב-22 בנובמבר 1800, בגיל 46. גופתו הובאה לעיר גלוגאו, ומספרים שילדי הקהילה היהודית רצו אחרי ארונו וזרקו בו אבנים, ושמימון נקבר מחוץ לגדר, כפי שנהגו בתקופה זו בקהילה היהודית באנשים שהוכרזו ככופרים. עם זאת, רישומי הקהילה מעידים שהוא נקבר בתוך הגדר, בסמוך לבית השימוש. ראשי חברא קדישא אסרו להקים מצבה על קברו.

שיטתו הפילוסופית

תורתו של מימון ידועה בשם "הספקנות הביקורתית" והיא שילוב של תורת קאנט עם זו של הפילוסוף הגרמני פיכטה. היא מזכירה במעט את שיטתו של דייוויד יום, ומשתייכת לאסכולת האידיאליזם המתון.

מימון חלק על קאנט בייחוד בבעיית "הדבר כשהוא לעצמו" - בעיית ההכרה האנושית. הוא טוען שאין להעלות על הדעת קיומו של עצם כזה, משום שהוא מושג שאין לו מקום בתודעה, כפי שהוכח לו בבית מדרשם של החסידים ובלשון הרמב"ם שהיא שייכת אך ורק לבורא עצמו שרק הוא בבחינת "מציאות בבלתי מציאות נמצא".

מימון ביסס את כתביו על האידיאליזם הקיצוני. הוא ביקר את קאנט שלדבריו לא הצליח להשתחרר מן הדוגמטיזם המטאפיסי, כלומר מן הדעה כי הדברים קיימים ללא תלות בתודעת האדם, ולכן לא הצליח לדחות את ספקנותו של דייוויד יום.

האמת איננה תוצאה של התאמה בין השכל לדבר החיצוני להכרה- אלא היא תוצאה של מבחן פנימי של ההכרה עצמה. הניגוד בין הצורה השכלית ובין החומר (ניגוד שהאידיאליזם הקיצוני כלל אינו מודה בו) - הוא לפי מימון מהותה של תודעתנו המוגבלת. כל מחשבה מורכבת מצורה ומחומר, והחיבור ביניהם הוא מחויב המציאות. מימון מתנגד לתפיסה האומרת שחומר זה "מוגש" להכרה על ידי הדבר כשהוא לעצמו. הוא מסביר את העניין בחיבורו בהסתמך על משל המראה המפורסמת שבמשלי המגיד ממעזריטש להסבר היחס בין האור למאור: כשם שנראה למביט במראה כאילו יש דבר-מה העומד מאחוריה, אך הוא יודע כי למעשה מדובר בהשתקפות קרני האור שלפני המראה, כך נראה לנו שהחומר שאנו רואים ניתן על ידי הדבר כשהוא לעצמו, אך למעשה הכול נובע מתוך האני עצמו. המושא אינו אלא הקביעה של ה'אני' בכל רגע ורגע, ואינו מתקיים כלל מחוץ ל'אני', בדומה לכך שהקביעה על דבר מסוים שהוא "שחור" אינה מתקיימת מחוץ להכרה.

האידיאליזם של מימון אינו רואה, בדומה לריאליזם, בסובייקט ובעולם כשהוא לעצמו שני גורמים שאינם תלויים זה בזה. כל הסבר של תופעה צריך, על פי מימון, להסתמך על העובדה שאין אנו יכולים לקשור בין העולם האימננטי- הפנימי שלנו, המתבסס על התודעה, לבין העולם הטרנסצנדנטי - עולם שמעבר לתודעה - שאין אנו יודעים עליו דבר, ואף אין לנו צורך להניח את קיומו.

עוד סבר מימון כי האידיאל המוסרי הוא שלטון השכל, המתגשם באדם החכם (מדבריו: "החכם ואיש המידות נהנים כבר בחיי העולם הזה מן האלמוות ומן ההתאחדות עם האלוהים"). בעניין האחרון אפשר לראות הקבלות בין דעותיו לדברי הרמב"ם בספרו הפילוסופי מורה נבוכים ואף לתפיסת החסידות שרק בעולם הזה דווקא ניתן, כלשון הזוהר, "לאשתאבא בגופא דמלכא" מה שאין כן בעולמות העליונים ששם נהנים רק מן האור והזיו של אלוהים ולא ממנו בעצמו ומהותו (רק שבחסידות הדרך לכך היא רק על ידי קיום התורה והמצוות דווקא, בעוד שאצל פילוסופי יוון הוא רק בהתאחדות "השכל הפועל" ב"שכל הנבדל"). מימון טען גם שעל ידי השלמת הידיעה מתקרב והולך האדם לתודעת האלוהות, וזוהי דרכו אל ה"אלמוות". לא האדם הוא בן האלמוות, אלא תודעתו - שהיא נצחית. לגבי צדק כולל מימון טען שמשפט צדק יעשה רק כאשר יוחלט פה אחד על כלל האנושות. אם שופט אחד רוצה לחנון קרוב משפחה שלו, ושאר בני האדם לא, החנינה לא תהיה צודקת. כלומר שכלל בני האדם ישמשו כשופטים במכל מקרה, ולפי כולם גזר הדין ייקבע. רעיון זה הוא תאורטי בלבד. אבל רעיון חבר המושבעים למשל משקף בצורה מסוימת את דעתו של מימון בנושא.

רעיונותיו של מימון השפיעו בין היתר על ההוגים הגרמנים פיכטה, שלינג והגל, ועל התפתחותה של הפילוסופיה הגרמנית הקלאסית בכלל.

יחסו של מימון לדתות

מימון חקר את התופעה הדתית בכללותה, תוך התמקדות טבעית בדת היהודית. הוא חילק את התופעה הדתית לשלוש:

יחסו לדת היהודית

מימון הושפע בצורה מכריעה מן ההגות היהודית, ובעיקר מהגותו של הרמב"ם, אך מתח ביקורת קשה על הממסד הדתי היהודי.

הוא טען שבתקופת האבות הייתה היהדות דת טבעית. כשמוסדה הדת במעמד הר סיני, הפכה הדת לדת חיובית, ובכך הייתה שונה מן הדתות האליליות הסובבות אותה, שהיו דתות פוליטיות. הדת היהודית מכוונת גם לטובת החברה וגם אל הרעיון של שלטון אלוהים בעולם. אין בה תעלומות על דרך המניפולציה הפוליטית, אלא רק תעלומות שלא ניתן למוסרן כלל לשכל האדם.

אך בימי בית שני, עם יסוד היהדות הרבנית ומיסוד התורה שבעל פה, הפכה הדת היהודית אט אט לדת פוליטית. התופעה אף החמירה עם הניתוק מהחיים המדיניים לאחר חורבן הבית. מטרת הדת הפכה להיות אך ורק שימור האומה היהודית, ולצורך זה הפכה לרוויה בהלכות ודינים ש"מעכירים את התבונה". מטרת הדת היהודית חדלה להיות כיוון הדעת אל האמת, וחדלה מלשמש מכשיר לתיקון המציאות.

מימון למד בצעירותו קבלה, וטען שאלו כוללים הסברים טבעיים שנכתבו במשלים אלגוריים. לדבריו, הקבלה דומה לשיטת שפינוזה - הפנתאיזם: לפי הקבלה העולם נאצל מעצמותו של האל, שצמצם את עצמו להיות במקומו בחומר הארצי שהיה לפני הבריאה. את עשר הספירות ביאר מימון בדרך פילוסופית, וטען שהן למעשה תחפושת לעשר מידות ההיגיון של אריסטו.

על הפילוסופיה של שפינוזה אמר, כי שיטתו היא ההפך מכפירה, מכיוון שהוא כופר במציאות העולם, ולא במציאות האל.

ב-1791 כתב מימון בעברית פירוש על החלק הראשון בספר מורה נבוכים של הרמב"ם וקרא לו "גבעת המורה". בספרו הוא מבאר גם את מושגי הפילוסופיה החדשה. מפני אהבתו הגדולה לתורת הרמב"ם כינה את עצמו בשמו, "מימון".

בספרו מוצא מימון שהרמב"ם במורה נבוכים נותן טעם למצוות שבתורה כניסיון לעקור את חוקות העמים האליליים הסובבים את עם ישראל. מכך הסיק מימון כי גם דינים רבים בתלמוד נתחדשו רק כהתנגדות לחוקות הגוים ולמנהגי דתם. דבר זה הוא הסיבה לשנאת הגויים את היהודים, וכאשר יבטלו דינים אלה ממילא תסור שנאתם.

בשנת 1793 כתב את ספר זכרונותיו האוטוביוגרפי "חיי שלמה" או "תולדות שלמה מימון", שעשה רושם עצום (אף על המשורר והוגה הדעות הגרמני גתה). בין היתר הוא שימש כתעודה חשובה ביותר לגבי תולדות החסידות ויהדות פולין. בספר הוא מבקר רבות את בני דורו, היהודים והנוצרים כאחד. הוא מתאר בספרו את האצילים הפולנים, עלילות הדם כנגד היהודים, מבנה החדרים וחיי המלמד, מוסד השידוכים, על חייו עם אשתו כאשר היו שניהם ילדים צעירים, דרכי תשובה וסיגופים של חסידי אשכנז ועוד. הוא מתאר את ביקורו אצל המגיד ממזריטש, ומקדיש פרק שלם לשבחים על משה מנדלסון. בנוסף הוא מבאר על פי דרכו את דרכי הקבלה וסודותיה ואת הפילוסופיה של הרמב"ם, כפי שזאת מתבטאת בספר מורה נבוכים.

בספרו הוא משתמש רבות בלעג ובסאטירה כלפי מסורות מקובלות, בהן נתקל בזמן שהותו בישיבה, ומביע ביקורת חריפה על דרך הלימוד וההווי בבית המדרש.

http://www.academia.edu/3528401/Salomon_Maimon%CA%BCs_Development_from_Kabbalah_to_Philosophical_Rationalism