לדיסלאב שנלר

ביוגרפיה

שנלר נולד על גבול צ'כיה וסלובקיה. בשנת 1939 ברח להולנד ומשם העפיל לארץ ישראל.

שנלר התיישב בחיפה, שכר חדר בשכונת הדר והחל לעסוק בקנייה ומכירה של מכוניות משומשות. ב-1947 נישא לאריקה לבית לדנבורגר. במלחמת העצמאות שימש שנלר נהג חובש.

בשנת 1952 פנה שנלר לחברת "רליאנט מוטורס" הבריטית (אנ'), שהעניקה לו זיכיון להרכיב רכב תלת-גלגלי מבית הייצור שלה. הוא פתח חברה בשם "מכוניות ומוסכים בע"מ" והרכיב כמה כלי רכב תלת-גלגליים בסדנה קטנה ברחוב תל אביב בחיפה, הרכב התלת-גלגלי שימש בעיקר להובלת חלב.

יצחק שובינסקי, מפיץ של סיגריות טורקיות בישראל, ביקר בסדנה של שנלר כדי לקנות רכב תלת-גלגלי לשיווק הסיגריות שייבא מטורקיה, והחליט להיכנס לעסקי הרכב. שנלר הביא את הרעיון, יצר את הקשר עם האנגלים, היה הראשון שייבא את החלקים וייצר את הרכב התלת-גלגלי.

שנלר, האיש הטכני, ושובינסקי, היזם, חתמו על הסכם שותפות והחליטו לעבור לייצור מכוניות בנות ארבעה גלגלים. שם החברה שונה ל"אוטוקרס חברה בע"מ". לשותפות הצטרפה "החברה הא"י לאוטומובילים", יבואנית פורד. השניים, שחלמו לבנות מכונית פשוטה לכל פועל, נתקלו בלא מעט בעיות. חוקי המדינה באותם ימים קבעו כי רק לשליש מהתוצרת מותר להימכר בארץ, והשאר יופנה לייצוא.

שנלר ושובינסקי הבינו שהגיע הזמן לייצר רכב חדש ופנו בעניין לחברת רליאנט, שכבר עבדה עם שנלר מזה זמן. החברה נרתמה למלאכת התכנון ובניית אב הטיפוס, ושנלר נסע לכמה חודשים לאנגליה כדי ללמוד את מלאכת הרכבת המכונית.

בספטמבר 1958 נשלחו ארצה שתי מסחריות מפורקות בצבע שחור. אלה היו רליאנט ריג'נט, מכוניות בריטיות למהדרין. כאן החלה ההרכבה מקיטים, מעטפת הרכב נבנתה מפיברגלאס ולא ממתכת כמקובל בעולם, בשל מגבלות התעשייה הישראלית הצעירה. את המכונית שיווקו בחו"ל בשם "סברה", ובארץ היא שווקה לתקופה קצרה כ"צברה".

בסוף 1959 נולדה ה"סוסיתא" לאחר שאוטוקרס הכריזה על תחרות ארצית לבחירת שם למכונית, ובה זכה יוסף שוב, אז סטודנט שהפך לדוקטור לאגרונומיה. "2,355 הצעות הוגשו, שבעה הציעו את השם 'סוסיתא' והזוכה בהגרלה קיבל 500 לירות".

בשנת 1959 הוקלו במעט תקנות הממשלה (שנה אחר כך בוטלו כליל) ורק חצי מהייצור חויב לעבור לייצוא. באותם ימים איבדה "קייזר-אילין", בראשותו של אפרים אילין את החוזה עם רנו וחדלה לייצר דגמי טנדר וסטיישן לשוק המקומי. החוסר הזה הוביל את הממשלה לאשר ל"אוטוקרס" לייצר את הדגמים האלה לשוק המקומי.

כדי לשפר את תדמיתה של המכונית יצאו שנלר ורעייתו ב-1960, יחד עם כמה חברים, למסע באירופה עם הסוסיתא. הם הפליגו לפיראוס, ומשם המשיכו בנסיעה ליוגוסלביה, איטליה ולונדון - ובסך הכל ל-13 מדינות בטיול שנמשך כמה חודשים. הסוסיתא שרדה וחזרה בשלום ארצה.

שובינסקי היה היזם המקושר עם משרדי הממשלה, יזם שהצליח להפוך את המפעל הקטן של שנלר לתעשייה גדולה. שנלר, לעומתו, היה האיש הטכני. היחסים ביניהם היו קורקטיים. לקראת 1963 החלה "אוטוקרס" את ההכנות למעבר למפעל חדש וגדול בטירת כרמל. אלו היו גם ימיו האחרונים של שנלר בחברה.

לאחר שנפרדו דרכיהם המשיך שובינסקי להוביל את "אוטוקרס", תחילה בשותפות עם "החברה הארצישראלית לאוטומובילים" ואחר כך, החל ב-1965, עם חברת הרכב היוקרתית "סטנדרד-טריומף" ועם "כור תעשיות", בהסכם שהותיר אותו כמנכ"ל החברה והשאיר אותו עם 26 אחוז מהמניות.

שנלר נפטר בשנת 1988. הותיר אחריו את רעייתו, אריקה, ובתו היחידה, אירית (נולדה ב-1949).