משה בדש (פיקנטי)

בשיאה הפעילה החברה 12 חנויות בישראל, זאת בנוסף לחנויות נוספות שהופעלו על ידי זכיינים. בבעלות החברה היו מפעלים שייצרו נקניקים, סוגי סלטים שונים ומוצרי מזון נוספים. החברה אף ייצרה ומכרה את החטיף "מקרנה", כתחליף ל"במבה" של חברת אׂסם. בשל העובדה שלחנויות ולמפעלים היו אותם בעלים, יכלה חברת פיקנטי להימנע מפערי תיווך ולכן מכרה את מוצריה במחירים זולים מהמקובל.

בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20, עם גל העלייה מברית המועצות לשעבר, עסקה פיקנטי במכירת ציורי שמן של אמנים עולים לצד מוצרי הבשר, ופרסמה עצמה כ"מפעל קולט עלייה". סיוע פרסומי נוסף בא לחברה מהספרים שכתב ושיווק בדש, בהם מתח ביקורת קשה כלפי מערכת המשפט ורשויות המס בישראל. הספר "העלוקות" (1989) היה טקסט ביקורתי על מס ההכנסה. בספר "חריש עמוק" (1991) הובעה ביקורת על היועץ המשפטי לממשלה דאז, יוסף חריש. הספר "השיטה" (1993) הציג את אריה דרעי כאדם ללא רבב ואת רשויות החוק כעברייניות. כל הספרים יצאו בהוצאת "עם אובד".

כחלק ממערכת הפרסום שלו, הריץ בדש בבחירות לכנסת השלוש עשרה בשנת 1992 מפלגה בשם "פיקנטי" ושילב מודעות פרסום למוצרי בשר עם מודעות בחירות במשך חודש שלם – עד שועדת הבחירות המרכזית אסרה שיטת פרסום זו. בבחירות לכנסת זכתה המפלגה בראשותו ב-3,750 קולות.

באמצע שנות התשעים פתחה רשת פיקנטי את רשתות ההסעדה "פיקנסין" למאכלים סיניים ו"פיקנסטייק" למאכלי בשר. בתקופה זו הפסידה החברה בתביעה על מעבר על חוק איסור לשון הרע לטומי לפיד. לפיד תבע את החברה על שקראה לנקניקייה על שמו. נקניקייה זו פורסמה כ"הנקניקייה טומי מסדרת הלפיד, נקניקייה גוצה, שמנה והונגרייה".

בשנת 1997 פשטה החברה רגל ופיטרה את 1064 עובדיה. לטענת בדש החברה קרסה כתוצאה מקרטל חרם סחורות שהוקם כנגדו על ידי אׂסם וכלל חברות המזון האחרות השולטות בשוק (קוקה קולה, תנובה ועוד), שמותג החטיף "מקרנה" של פיקנטי איים על מותג הדגל שלה הבמבה שהיה בזמנו (1997) 32% מכלל הרווחים. בדש שינה את שם החברה ל"ניצולת הקרטל" והגיש תביעות כנגד אלו שלטענתו גרמו לפשיטת הרגל התביעה, בסכום של 1.8 מיליארד ש"ח, נדחתה על ידי בית המשפט כיוון שבדש לא יכל לעמוד בתשלום האגרה הגבוה, ובדש חויב בתשלום הוצאות על סך 7,000 ש"ח לכל אחת מ-29 חברות המזון אותן תבע. בספטמבר 2011, חידש משה בדש את תביעתו.