כל העיר

כל העיר הוא מקומון ירושלמי שנוסד בשנת 1979 והיה הראשון ברשת המקומונים של קבוצת שוקן, שהייתה לרשת המקומונים הראשונה בישראל. במשך עשרות שנים שימש העיתון במה מרכזית לסיקור ירושלים וסביבתה, אך תפקידו חרג בהרבה מפרסום חדשות עירוניות: הוא יצר מודל חדש של עיתונות מקומית, שהעניק לקוראים מידע מעשי לצד תחקירים, חשיפות, ראיונות וכתבות עומק בנושאים שהעסיקו את החברה הישראלית.

מקומון שנולד מתוך שינוי תקשורתי

העיתון נוסד על בסיס צוות המקומון הירושלמי "ירושלתון", וראה אור לראשונה בשם "כל העיר" ב-10 באוגוסט 1979. הוא הופץ בירושלים ובסביבתה בימי שישי, בתחילה ללא תשלום, והכנסותיו התבססו על מודעות פרסום ולוחות מודעות. בתקופה שקדמה לרדיו המקומי, לאתרי החדשות ולאפשרויות הפרסום המקוון, הציע העיתון לעסקים מקומיים דרך זולה וממוקדת להגיע לתושבי העיר, וזכה להצלחה רבה.

החל מ-1984 נמכר העיתון בתשלום, אף שעיקר הכנסותיו נותרו מבוססות על פרסום. העורך הראשון, יוסי קליין, עיצב אותו בהשראת מודל המקומון הניו-יורקי Village Voice, תוך שילוב נרחב של טקסט ומודעות. המבנה הזה אפשר ל"כל העיר" להיות גם מוצר מסחרי וגם עיתון בעל נוכחות מערכתית ברורה.

מנכ"ל העיתון היה רוני ארן, שלימים מונה למנכ"ל רשת שוקן כולה. מערכת העיתון שכנה בתחילה בדירת מגורים צנועה ברחוב רבי עקיבא, סמוך לגן העצמאות במרכז ירושלים. לאחר שהבניין נמכר ונהרס לצורך הקמת מגדל מגורים, עברה המערכת למתחם שערי ירושלים באזור התחנה המרכזית.

עיתונות מקומית בעלת השפעה ארצית

בשנות ה-80 צבר "כל העיר" מוניטין ארצי כעיתון איכותי, לוחם, נון-קונפורמיסטי ואנטי-ממסדי. הוא שילב תחקירים, ראיונות בלעדיים וכתבות עומק, והפך בתקופה זו לעיתון הרביעי בתפוצתו בישראל בסופי שבוע. בירושלים לבדה מכר בימי שישי יותר עותקים מכל עיתון ארצי אחר, לרבות "ידיעות אחרונות".

הצלחתו גרמה ל"ידיעות אחרונות" להקים עיתון מתחרה בירושלים, "קול ירושלים", בעריכתו של העיתונאי והסופר חיים שיבי. העיתון המתחרה הופץ בחינם בצירוף ל"ידיעות אחרונות", ורשת שוקן פנתה לממונה על ההגבלים העסקיים בטענה שמדובר בתחרות בלתי הוגנת. בשנת 2000 נדחתה התביעה, לאחר שנקבע כי צירוף מקומון לעיתון-האם הוא מהלך מסחרי מקובל. במקביל, "כל העיר" החל להופיע גם כמוסף מקומי של עיתון "הארץ".

ביולי 2002 מונה אנשיל פפר, שהיה כתב לענייני חרדים ב"הארץ", לעורך "כל העיר". המינוי עורר דיון ציבורי והתנגדות מצד פעילי שמאל, ולאחר כשנה עזב פפר את העיתון וחזר לכתוב ב"הארץ", שם שימש כתב לענייני חינוך.

שינויים ארגוניים והתרחבות דיגיטלית

בשנת 2008 נסגרו משרדי המערכת בירושלים במסגרת תוכנית התייעלות ומיתוג מחדש של רשת שוקן. המערכת מוזגה עם משרדי עיתון "העיר" ועם מטה רשת המקומונים בתל אביב. בשנת 2009 עברה גם מערכת הרשת למטה קבוצת "הארץ" ברחוב שוקן בתל אביב.

במסגרת המיתוג מחדש שונה שם העיתון ל"העיר – ירושלים", בדומה למקומונים אחרים ברשת. לאחר כמה שנים בוטל המיתוג, והעיתון חזר לשם "כל העיר". הוקם לו אתר אינטרנט עצמאי בשם המקורי, והמהדורה האלקטרונית נעשתה זמינה בחינם. בהמשך פורסמו גם מהדורות בשם "כל העיר מודיעין" ו"כל העיר בית שמש", וכן מדור חדשות שסיקר את מעלה אדומים.

בסוף שנת 2021 עבר "כל העיר" לבעלותו של אבי סולומון, שכיהן קודם לכן כמנכ"ל רשת שוקן.

תחקירים, חשיפות ומאבקים משפטיים

ההשפעה הציבורית של "כל העיר" ניכרה במיוחד בתחקירים ובחשיפות שעסקו בשלטון המקומי, בפוליטיקה, בביטחון וביחסי כוח בין בעלי הון, אנשי ציבור וכלי תקשורת. חלק מהפרסומים הובילו להליכים משפטיים ולתביעות דיבה, אך גם המחישו את יכולתו של עיתון מקומי להציב נושאים ירושלמיים על סדר היום הארצי.

אהוד אולמרט והפוליטיקה הירושלמית

בתקופה שבה כיהן אהוד אולמרט כראש עיריית ירושלים היה "כל העיר" מבקר חריף של פעילותו. לקראת הבחירות לרשויות המקומיות ב-1993 חשף העיתון הסכם סודי שנחתם בין אולמרט לנציגי הסיעות החרדיות. בהמשך דיווח על פרויקט הולילנד, על התכנון המסתמן, על אחוזי הבנייה החריגים ועל שינויי הייעוד, וכן על נסיעותיו התכופות והממושכות של אולמרט לחו"ל.

בתגובה הטיל אולמרט חרם מודעות על העיתון ואסר על העירייה לפרסם בו. בשנת 2002 הגיש עורך העיתון יוסף כהן תביעת דיבה נגד אולמרט, לאחר שזה הציג אותו בכמה מקרים כ"עבריין פלילי". כהן זכה בתביעה ואולמרט חויב לפצותו ב-10,000 שקלים. בשנת 2004 הגישו רשת שוקן ואנשיל פפר, שהיה אז עורך "כל העיר", תביעת דיבה נוספת נגד אולמרט. התביעה עסקה בדברים שאמר בישיבת ועדת הכספים של מועצת העיר, ובסופו של דבר התנצל אולמרט בפני העיתון בישיבת המועצה האחרונה שלו כראש העיר.

חשיפה על פרשת נמרודי

בשנת 1994 פרסמה כתבת העיתון לענייני משפט ותקשורת, בירנית גורן, תחקיר על מו"ל "מעריב" עופר נמרודי. התחקיר, שפורסם זמן קצר לאחר חשיפת פרשת האזנות הסתר המכונה "פרשת נמרודי א'", עסק בטענות שלפיהן נמרודי הפעיל לחץ על מפרסמים באמצעות איומים בפרסום תחקירים בעניינם. במרכז הכתבה עמד עורך הדין והעיתונאי רונאל פישר, שצוטט בהקשר זה. נמרודי הגיש תביעת דיבה נגד גורן ו"כל העיר" על סך חמישה מיליון שקלים. ההליך הסתיים בפשרה.

חשיפת סיירת רימון

בשנת 1995 פרסם העיתונאי יגאל מוסקו ב"כל העיר" את החשיפה הראשונה על סיירת רימון, יחידה שפעלה ברצועת עזה בשנות ה-70. הפרסום עורר סערה ציבורית והעלה לדיון את פעילותה של היחידה ואת השלכותיה. שנתיים לאחר מכן טען דניאל עוקב, שרצח שני תיירים בדרך לאילת ולא הצביע על מניע למעשה, כי שירותו בסיירת השפיע על מצבו הנפשי. בשנת 2001 הוכר עוקב כנכה צה"ל.

פרסומים על משפחת נתניהו

במאי 1995 פרסם יואב קווה את התחקיר "ההנחות של בנימין נתניהו", ובו עדויות של מסעדנים ובעלי עסקים בירושלים על חשבונות שלא שולמו או על הנחות שניתנו לנתניהו בהיקף של אלפי שקלים, בתקופה שבה היה ראש האופוזיציה. באוקטובר 2000 חשף העיתון כי שרה נתניהו תבעה את אבנר עמדי בנוגע להחזקת רכושה, בעוד עמדי טען כי בני הזוג נתניהו התחמקו מתשלום עבור שירותיו. הפרסום נודע כ"פרשת עמדי".

פרשת כפר סאלם

בשנת 1988 חשף העיתונאי יזהר באר ב"כל העיר" את פרשת קבורתם של ארבעה פלסטינים בכפר סאלם, סמוך לשכם. בעקבות החשיפה נפתחה חקירת מצ"ח, והאחראים הועמדו למשפט צבאי. הפרשה המחישה את תפקידו של העיתון ככלי ביקורת המביא מידע בעל משמעות ציבורית גם כאשר הוא נוגע למערכות רגישות.

כותבים ועיתונאים

במהלך השנים עברו ב"כל העיר" עיתונאים, עורכים וכתבים שהשפיעו על העיתונות הישראלית. עבודתם בעיתון אפשרה להם לסקר מקרוב את ירושלים, את מוסדות השלטון ואת הקהילות המגוונות בעיר, ובמקרים רבים להפוך אירועים מקומיים לנושאים בעלי חשיבות כלל-ישראלית.

מדוע כל העיר ראוי לציון כערך חשוב במורשת

"כל העיר" ראוי להיכלל במורשת העיתונות הישראלית משום שהוא היה הרבה יותר ממקומון מסחרי. הוא יצר מודל מצליח לעיתונות עירונית, חיבר בין צורכי התושבים לבין ביקורת ציבורית, ונתן לעסקים מקומיים ולחברה הירושלמית במה נגישה בתקופה שבה לא היו רדיו מקומי, אינטרנט ורשתות חברתיות.

באמצעות תחקירים על ראשי עיר, פרויקטים שנויים במחלוקת, פרשות ביטחוניות והתנהלותם של אנשי ציבור, הראה העיתון כי גם מערכת מקומית יכולה להשפיע על השיח הישראלי ועל פעולתן של רשויות. סיפורו משקף פרק חשוב בהתפתחות התקשורת, החברה והחיים האזרחיים בישראל, ולכן הוא בעל ערך לקוראי מורשת (Moreshet) ולארכיון Moreshet.com, המתעד את המוסדות והיוזמות שעיצבו את חיי הציבור ואת הזיכרון הישראלי.