דבר (עיתון)

דבר היה הרבה יותר מעיתון יומי. במשך רוב המאה העשרים הוא שימש במה מרכזית לתנועת העבודה, למוסדות היישוב ולהסתדרות הכללית, והיה אחד הגורמים החשובים בעיצוב השיח הציבורי, התרבותי והחברתי של החברה היהודית בארץ ישראל ושל מדינת ישראל בראשיתה. מאז הופעת גיליונו הראשון ב־1 ביוני 1925 ועד סגירתו בשנת 1996, תיעד העיתון מאבקים לאומיים וחברתיים, ויכוחים פוליטיים, יצירה עברית וחיי קהילה ברחבי הארץ.

הקמת העיתון והחזון של ברל כצנלסון

דבר נוסד בידי ברל כצנלסון ומשה בילינסון בשם "דבר – עיתון פועלי ארץ ישראל". ההצעה לשם מיוחסת בדרך כלל לחיים נחמן ביאליק, אף שיש המייחסים אותה לכצנלסון; מכל מקום, ביאליק היה זה שהכריע ובחר בשם. את העיצוב הגרפי של הכותרת יצרה לילי צדק. הוצאת דבר, שהוקמה במיוחד לצורך הפקת העיתון, עסקה גם בהוצאה לאור של ספרים.

כצנלסון ראה בעיתון מכשיר תרבותי ופוליטי של תנועת העבודה: כלי להפצת חזונה הסוציאליסטי והלאומי, לחינוך ציבור הקוראים ולבניית חברה עברית מאורגנת. בראשית דרכו השתתף במערכת גם זלמן שזר, שלימים היה נשיא מדינת ישראל. לאחר מותו של כצנלסון בשנת 1944 מונה שזר לעורך העיתון.

הקמת העיתון לוותה במחלוקת על זהות העורך ועל היחסים בין חופש העיתונות לבין הנהגת ההסתדרות. לאחר עימות בין כצנלסון ליצחק לופבן, איש הפועל הצעיר, נקבע שכצנלסון יהיה העורך היחיד ושבחירת העורך תיעשה בוועידת ההסתדרות. המחלוקת המוקדמת הזאת המחישה את המתח שילך עם דבר לאורך השנים: עיתון שהיה מזוהה עמוקות עם תנועה פוליטית, אך ביקש גם לשמש עיתון בעל השפעה ציבורית רחבה.

דבר בתקופת המנדט

בתקופת היישוב, כאשר תנועת העבודה וההסתדרות היו ממוקדי הכוח המרכזיים ביישוב היהודי, נתפס דבר כביטאונה של הנהגת היישוב. הוא היה העיתון הנפוץ ביותר בקרב הציבור היהודי בארץ ישראל, ובמיוחד בקרב חברי הקיבוצים, המושבים וההתיישבות העובדת, שראו בו את העיתון שלהם ואת הזירה שבה מתנהלים הוויכוחים על עתיד החברה העברית.

העיתון נבנה במתכונת מודרנית, אך הקו המערכתי שלו היה מזוהה בבירור עם מפא"י ועם התנועה הציונית. הוא תקף יריבים מבית ומחוץ, ולעיתים היטשטש בו הגבול בין דיווח לבין הבעת עמדה. לצד המאמרים והחדשות, התנהלו בתוך מערכת העיתון מאבקים בין כותבים שביקשו חופש פעולה וסיקור רחב לבין עסקני התנועה שביקשו להבטיח נאמנות לקו הפוליטי.

משה שרתוק, לימים משה שרת, הצטרף למערכת לאחר שכצנלסון פנה אליו וביקש שישוב לארץ ישראל. שרתוק היה היחיד במערכת שידע אנגלית וערך את מדור הטלגרמות ואת הידיעות שהגיעו ממרכז השלטון הבריטי. בשנת 1931 עזב את העיתון לטובת פעילות פוליטית.

דבר התנגד למדיניות הבריטית שהגבילה את העלייה והעפלה. בשל מאמרים נגד שלטונות המנדט נסגר העיתון כמה פעמים. ביולי 1937 הושבת למשך שבועיים, ובתקופה זו הופיעו למנויים גיליונות של "אומר" ושל החלק החדשותי של "הצופה". ב־22 באוקטובר 1937 פורסם מאמר מערכת חריף נגד הכוונה לצמצם את העלייה, והעיתון נסגר לשבוע. גם ב־1939, לאחר מחאתו על העברת מעפילים לחיפה ולמחנה המעצר בצריפין בשבת, נסגר דבר מ־17 עד 24 באוגוסט. בשנת 1945 נסגר העיתון לשבוע נוסף בעקבות קריקטורה של אריה נבון.

העמדה הלאומית של דבר באה לידי ביטוי גם בסיקור הסכסוך היהודי־ערבי. העיתון הציג בדרך כלל את התנועה הלאומית הפלסטינית במונחים עוינים, ולא נתן ביטוי מספק להיבטים הלאומיים של הסכסוך. לצד זאת, מאבקו בהגבלות העלייה הפך אותו לאחד הקולות הבולטים ביישוב נגד מדיניות המנדט.

עיתון של מלחמה, מדינה וחברה

במהלך מלחמת העצמאות, כאשר ירושלים הייתה במצור חלקי ולא ניתן היה להעביר אליה את העיתונים שהודפסו בתל אביב, התאגדו עיתונאי העיר והוציאו עיתון משותף בשם "דבר ירושלים". בראשו עמד יצחק בן דור, עורך דבר בירושלים, שנהרג במהלך המלחמה בהפגזה. הפרק הזה משקף את תפקידו של העיתון לא רק כמקור מידע, אלא גם כמוסד ציבורי שהמשיך לפעול בתנאי חירום.

בשנת 1950 העסיק דבר כ־400 עובדים ברחבי הארץ. מערכת הסניפים שלו דאגה להפצה ושימשה במקומות שונים גם כחנות ספרים וכסוכנות ידיעות מקומית. בכך היה העיתון חלק מתשתית החיים הציבוריים של ישראל הצעירה: הוא חיבר בין מרכז הארץ לבין יישובים, מפעלים, קיבוצים ומושבים, והביא אליהם חדשות, פרשנות, ספרות ודיונים על כלכלה, התיישבות וחינוך.

מוספים, תרבות וסאטירה

לדבר היה מערך רחב של ביטאונים ומוספים, ובהם דבר לילדים, דבר הפועלת, דבר לעולה ו־המשק השיתופי. המוספים הרחיבו את קהל הקוראים ואת תחומי העיסוק של העיתון, ונתנו מקום לנושאי משפחה וחיי יום־יום לצד דיונים על התיישבות, כלכלה, ספרות ותיאטרון. עבור רבים מאנשי ההתיישבות העובדת היו דפי דבר מקום לניסוח מחלוקות ולבירור זהותם הציבורית.

בשנת 1961 הפך דבר השבוע משבועון עצמאי למוסף השבת של העיתון. בשנת 1964 מונה אהד זמורה לעורך המוסף, והוא הפך אותו למגזין תרבות מוביל. זמורה קיבץ סביבו כותבים צעירים, בהם נחום ברנע, דורון רוזנבלום, מיכאל הנדלזלץ, עלי מוהר, דני קרמן, יאיר גרבוז ויהונתן גפן. הוא גם שכנע סופרים מרכזיים, ובהם עמוס עוז, יורם קניוק, חיים באר, נסים אלוני, דן צלקה, חנוך ברטוב, ס. יזהר ומשה שמיר, לכתוב במיוחד לגיליונות החגים והמועדים. גיליונות אלה, שעסקו בין השאר בראש השנה, יום הכיפורים, פסח, יום העצמאות ויום הזיכרון לשואה ולגבורה, נעשו לימים פריטי אספנות והותירו חותם על התרבות העברית.

העיתון העסיק עיתונאים, סופרים, משוררים ואמנים רבים. אריה נבון היה הקריקטוריסט הקבוע שלו, והסאטירה הייתה חלק חשוב מחייו. המדור "דבר אחר", שהחל להופיע ביולי 1983, נכתב תחילה בידי דני קרמן, חיים באר, יצחק בן־נר ואהרן שמי, ובהמשך הצטרפו אליו שלמה ניצן ויאיר גרבוז. לאחר דעיכת העיתון עבר המדור לפרסום מקביל ב"ידיעות אחרונות", והמשיך להופיע שם עד 2004; בכך נמשכה השפעתו מעבר לחייו של דבר עצמו.

עריכה, שינוי חברתי וימי הסגירה

חנה זמר, שהחלה את דרכה בדבר ככתבת פרלמנטרית ומדינית ולאחר מכן שימשה משנה לעורך הראשי, ערכה את העיתון בשנים 1970–1990. בתקופתה המשיך דבר לשמש במה מרכזית לדיון ציבורי, גם כאשר החברה הישראלית השתנתה והזיקה ההיסטורית בין העיתון לבין מפא"י ותנועת העבודה נעשתה פחות מובנת מאליה.

דבר היה גם העיתון היומי היחיד בישראל שפרסם מדור קבוע להומוסקסואלים ולסביות. המדור "הומוגני", בעריכת צבי מרום, הופיע במוסף דבר השבוע בשנים האחרונות של העיתון. קיומו סימן הרחבה של גבולות השיח בעיתונות הישראלית ונתן מקום לקהילה שבדרך כלל כמעט לא זכתה לבמה בעיתונות המרכזית.

לאחר המהפך הפוליטי של 1977, ירידת כוחה של ההסתדרות ועליית הימין לשלטון, נחלשה גם תפוצתו של דבר. העיתון סבל מתדמית מפא"יניקית וארכאית ונקלע בשנות השמונים לקשיים כספיים. לאחר פרישתה של חנה זמר ערכו אותו במשותף יורם פרי ודניאל בלוך. בניסיון להעניק לו תדמית צעירה ועדכנית יותר שונה שמו בסוף דרכו ל"דבר ראשון", ורון בן ישי מונה לעורך, אך המהלך לא הצליח לעצור את הסגירה. העיתון חדל להופיע בשנת 1996.

המשך המותג והזיכרון

גם לאחר הסגירה המשיך דבר לשמש נקודת התייחסות בזיכרון הציבורי והעיתונאי בישראל. ב־24 בספטמבר 2004 הודפס גיליון מיוחד לציון שישים שנה למותו של ברל כצנלסון. בשנת 2005, במלאת שמונים שנה להופעתו הראשונה, ערך דניאל בלוך מהדורת אינטרנט חד־פעמית. בית דבר ברחוב מלצ'ט פינת רחוב שינקין בתל אביב נהרס, ובמקומו נבנה בית דירות; אך העיתון עצמו ממשיך להתקיים בארכיונים, בגיליונות שנשמרו ובזיכרונם של קוראיו.

בשנת 2015 החליטה ההסתדרות לפתוח אתר חדשות שישתמש במותג "דבר", וב־7 ביוני 2016 עלה לאוויר אתר "דבר ראשון". האתר החדש לא היה המשך ישיר של העיתון ההיסטורי, אך עצם השימוש בשם ביטא את כוחו המתמשך של המותג ואת הזיקה שלו לעיתונות חברתית, ציבורית ועברית.

מדוע דבר (עיתון) ראוי לציון כערך חשוב במורשת

דבר ראוי להיכלל בארכיון מורשת (Moreshet) משום שהוא היה מוסד מרכזי בתולדות החברה היהודית בארץ ישראל ובמדינת ישראל. הוא תיעד את המעבר מן היישוב למדינה, ליווה את מלחמת העצמאות, הפיץ את עמדות תנועת העבודה, נתן ביטוי לחיי ההתיישבות העובדת וסייע לעצב את השפה שבה דיברו ישראלים על לאומיות, עבודה, תרבות וחברה.

חשיבותו אינה מסתכמת בעמדתו הפוליטית. באמצעות המוספים, הספרות, הקריקטורה, הסאטירה והבמות לקבוצות חברתיות שונות, יצר דבר מרחב שבו עיתונות, חינוך ותרבות נפגשו. כותבים רבים שעיצבו את העיתונות והספרות העברית עברו בדפיו, והגיליונות שנשמרו מאפשרים לבחון כיצד השתנו חיי היהודים בארץ ישראל ובישראל לאורך שבעה עשורים. משום כך, ההיסטוריה של דבר היא גם חלק מההיסטוריה של העברית המודרנית ושל מוסדות החברה הישראלית. Moreshet.com משמר באמצעות פרופילים מסוג זה את ההקשר הרחב שמאפשר להבין מדוע עיתון שנעלם מן הדוכנים ממשיך להיות מקור חשוב לזיכרון, למחקר ולמורשת.