ידיעות אחרונות

ידיעות אחרונות הוא עיתון יומי ישראלי שנוסד ב-1939 והיה במשך עשרות שנים אחד המוסדות המרכזיים בעיצוב השיח הציבורי בישראל. הוא לא רק דיווח על תולדות המדינה; באמצעות השפה, המבנה, הכותרות, המוספים ורשת הכותבים שלו הוא סייע לעצב את האופן שבו ישראלים קראו על עצמם, על החברה שסביבם ועל העולם היהודי והבינלאומי.

ראשית הדרך והמאבק על קיומו

העיתון נוסד ב-11 בדצמבר 1939 בידי גרשום קומרוב, ונחשב לעיתון הערב הראשון בארץ ישראל המנדטורית. זמן קצר לאחר מכן נרכש בידי יהודה מוזס. בנו, נח מוזס, השתתף בניהול העיתון, ועזריאל קרליבך שימש עורכו הראשי. בשנותיו הראשונות ביקש העיתון להגיע לקהל רחב ולהציע עיתונות נגישה, מהירה ומחוברת לחיי היומיום.

ב-15 בפברואר 1948 עזבה את העיתון קבוצה גדולה של עיתונאים בראשות קרליבך והקימה את ידיעות מעריב, שנודע בהמשך כמעריב. הפרישה יצרה תחרות עזה על תפוצה, יוקרה וקהל הקוראים. תפוצת ידיעות אחרונות צנחה, והעיתון נאלץ להיאבק על עצם הישרדותו. יהודה מוזס אף מכר קרקעות כדי לכסות את ההפסדים, ובני משפחת מוזס פעלו לשמור על העיתון בשוק למרות יתרונו הברור של המתחרה.

לשיקום גויס ד"ר הרצל רוזנבלום, שכיהן כעורך הראשי במשך 38 שנים וכתב מדי יום את המאמר הראשי. לצדו פעל דב יודקובסקי, ניצול שואה וסטודנט לשעבר באוניברסיטה העברית, שהפך לעורך בפועל ולימים ל"מרכז המערכת". שיתוף הפעולה בין נח מוזס ליודקובסקי היה מכריע בהפיכת העיתון ממתחרה הנאבק על קיומו ל"עיתון של המדינה".

שפה חדשה לעיתונות העברית

יודקובסקי הבין שהעיתון צריך לפנות לא רק לאליטה המשכילה של היישוב הוותיק, אלא גם לדור צעיר, לעולים חדשים ולציבור ישראלי מגוון שהעברית המדוברת שלו השתנתה במהירות. במקום לבסס את העיתון על מאמרים אישיים של מספר קטן של כותבים בכירים, הוא בנה מערכת של עורכים ומשכתבים. אלה ליקטו מידע מכתבי שטח, עיתוני בוקר, שידורי רדיו וסוכנויות ידיעות, עיבדו אותו והפכו אותו לידיעה בהירה, קצרה ואחידה.

המודל הזה יצר סגנון ישראלי מזוהה: כותרות גדולות, משפטים ישירים, עברית קרובה לדיבור ותשומת לב רבה לאירועים הנוגעים לחיי הקוראים. הוא הרחיב את מעגל קוראי העיתונות והפך את העיתון למוצר יומיומי עבור שכבות רחבות בחברה, ובהן קוראים שלא השתייכו קודם לכן למרכז התרבותי והעיתונאי של היישוב.

הדסק, שולחן החדשות, היה לב השיטה. כל ידיעה עברה סדרה של עריכות, קיצורים, בדיקות וניסוחי כותרת, עד שהתקבלה גרסה שנועדה להיות ברורה לקהל גדול. לאורך השנים עבדו בו עורכים ומשכתבים רבים, ובהם זאב גלילי, דב עצמון, משה ורדי, יורם וידן, שלמה שמגר, אביעזר גולן, יוסף שביט, סמי גרינשפן ואחרים. שיטת העבודה הזו השפיעה על עיתונאים, עורכים וכתבים רבים והותירה חותם על העברית העיתונאית בישראל.

בית ספר לעיתונאים, עורכים ויוצרים

ידיעות אחרונות היה גם מוסד להכשרת כישרונות. דב עצמון, שהחל ככתב בחיפה, מונה לעורך מוסף הספורט וסייע להפוך את המדור למרכיב מרכזי בעיתון. בלה אלמוג ערכה את מוסף הנשים זמנים מודרניים; רם אורן החל את דרכו כטלפן והיה לעורך המגזין היומי 24 שעות; זיסי סתוי ערך את מדור הספרות; וזאב גלילי התקדם ממשכתב ראשי לתפקידי ראש הכתבים, מרכז המערכת וממלא מקום העורך.

במערכת עבדו גם יוצרים ועיתונאים כמו אורי סלע, דוד אבידן, עמוס קינן, בועז עברון, דידי מנוסי, סילבי קשת, דן בן אמוץ, הרב שמואל אבידור הכהן, הרב מנחם הכהן, ישראל אלדד ואליהו עמיקם. לצדם פעלו כתבים ופרשנים שהביאו לקוראים חדשות, פרשנות ותחקירים מן הארץ ומן העולם, ובהם איתן הבר, שלמה נקדימון, דבורה נמיר, ישעיהו בן-פורת, אורלי אזולאי, מרדכי גילת, נחום ברנע, סבר פלוצקר, נחמה דואק ואחרים.

העיתון ביקש לשלב בין תפוצה רחבה לבין מעמד תרבותי וציבורי. לצד חדשות ופוליטיקה הופיעו בו טורי דעה, ספרות, תרבות, דת, ספורט, כלכלה, בידור וחיי משפחה. כך הוא העניק מקום באותו מרחב לקולות חילוניים ודתיים, לאנשי ציבור, לסופרים, לעיתונאים ולפרשנים בעלי עמדות שונות.

מן המאבק עם מעריב אל פסגת התפוצה

בראשית שנות ה-60 עדיין היה הפער בין העיתונים גדול: כ-60 אלף עותקים לידיעות אחרונות לעומת כ-180 אלף למעריב. נקודת מפנה נוצרה בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, כאשר נח מוזס יזם חלוקה חינם של העיתון למאות אלפי מגויסים. המהלך חשף את העיתון לקוראים חדשים וסייע לבנות הרגלי קריאה שנמשכו גם לאחר המלחמה.

בראשית שנות ה-70 החלה תפוצת שני העיתונים להשתוות, ובהמשך עבר ידיעות אחרונות את מעריב. בשנת 1995 הכריזה רשות ההגבלים העסקיים על העיתון כמונופול, לאחר שתפוצתו עלתה על מחצית מתפוצת העיתונים היומיים בעברית. הכרזה זו בוטלה ב-2010 בעקבות השינויים בשוק והתחזקותו של החינמון ישראל היום.

ב-1984 נוסד העיתון חדשות, שפנה במפורש לקוראי ידיעות אחרונות והציע עיצוב צבעוני, כותרות גדולות ושפה פחות רשמית. בתגובה עבר ידיעות אחרונות להדפסה בצבע, חיזק את מערך הכתבים והרחיב את יכולתו להשיג סקופים. התחרות האיצה את המודרניזציה של העיתונות הישראלית; לאחר תשע שנות פעילות נסגר חדשות.

מעיתון יומי לקבוצת תקשורת

לאחר מותו של נח מוזס בתאונת דרכים ב-1985 השתנה מאזן הכוחות בתוך העיתון. דב יודקובסקי המשיך בתפקידו עד 1989, אז עבר למעריב. משה ורדי, בנו של הרצל רוזנבלום, כיהן כעורך בתקופות שונות עד פרישתו ב-2004. בהמשך נערכו חילופי עורכים, ובהם רפי גינת, שילה דה-בר, רון ירון, נטע ליבנה וסיגל בוכריס-רגב.

קבוצת ידיעות אחרונות, שהתאגדה כחברה פרטית ב-1952, הרחיבה את פעילותה מעבר לעיתון. היא מפעילה או הפעילה לאורך השנים את אתר החדשות ynet, את רשת המקומונים ידיעות תקשורת, את העיתון הכלכלי כלכליסט, את השבועון לאשה, את הירחון מנטה, את האתר בשפה הרוסית וסטי, וכן אתרי תוכן ושירותים נוספים.

הקבוצה הקימה גם את ידיעות ספרים, מהוצאות הספרים הגדולות בישראל. במסגרת פעילותה יצאו לאור ספרי מקור, תרגומים וספרי ילדים, וכן סדרת עם הספר, שהציגה לקהל רחב יצירות יסוד מן התרבות היהודית, ובהן מגילות מדבר יהודה, התלמוד הבבלי, כתבי הרמב"ם, ספרי ש"י עגנון, לאה גולדברג ותיאודור הרצל. בכך התרחבה השפעת הקבוצה מן העיתונות היומית אל שימור, תיווך והנגשה של ספרות, היסטוריה ומחשבה יהודית.

בשנת 2000 הושק ynet כאתר חדשות ותוכן בעברית. המעבר לדיגיטל שינה את קצב צריכת החדשות בישראל והרחיב את הנגישות לתוכן עיתונאי. בשנת 2021 אוחדו חטיבות החדשות של ynet ושל ידיעות אחרונות, מהלך ששיקף את התמזגות העיתונות המודפסת עם סביבת החדשות המקוונת.

מורשת ציבורית ותרבותית

החשיבות ההיסטורית של ידיעות אחרונות נובעת מן המפגש בין תפוצה, שפה ומוסדות. העיתון ליווה את החברה הישראלית מתקופת היישוב המאוחרת, דרך הקמת המדינה, מלחמות, גלי עלייה, שינויי תרבות ומעבר לעידן הדיגיטלי. הוא יצר במה יומיומית שבה הופיעו יחד חדשות לאומיות, סיפורים אישיים, ספורט, ספרות, דת, כלכלה ובידור.

השפעתו ניכרת גם בדורות של אנשי תקשורת שעבדו בו, למדו את מלאכת העריכה והכתיבה, והמשיכו לעיתונים, לאתרי חדשות, לרדיו, לטלוויזיה ולהוצאות ספרים. עבור קוראים רבים היה העיתון שער ראשון לעולם החדשות ולשפה העברית הציבורית; עבור חוקרים, גיליונותיו משמשים תיעוד של נושאים, דמויות, ויכוחים ותמורות בחיי ישראל.

מדוע ידיעות אחרונות ראוי לציון כערך חשוב במורשת

ידיעות אחרונות ראוי להיכלל במורשת (Moreshet) משום שהוא מוסד תקשורתי שעיצב במשך עשרות שנים את חיי היומיום ואת הזיכרון הציבורי בישראל. תרומתו אינה מסתכמת במספר העותקים שנמכרו: הוא פיתח סגנון עברי נגיש, הכשיר דורות של עיתונאים ועורכים, הרחיב את קהל קוראי העיתונות והעניק מקום קבוע לספרות, לתרבות ולמחשבה יהודית.

באמצעות העיתון, ynet וידיעות ספרים נוצר רצף בין דיווח חדשותי, תרבות עברית, תיעוד היסטורי והנגשת מקורות יהודיים לקהל רחב. לכן הסיפור של ידיעות אחרונות הוא גם סיפור על התפתחות החברה הישראלית ועל הדרכים שבהן יהודים בישראל קוראים, זוכרים ומפרשים את עולמם. Moreshet.com משמר את הסיפור הזה כחלק מן המורשת של מוסדות שעיצבו את ישראל ואת התרבות היהודית המודרנית.