ורמיה

"ורמיה" (ברוסית: Время, "זמן") היה יומון ישראלי בשפה הרוסית, שנוסד בראשית שנות התשעים כדי לתת מענה ציבורי, עיתונאי ותרבותי לגל העלייה הגדול מברית המועצות לשעבר. העיתון ראה אור בין השנים 1991–2004, ובשנות פעילותו הראשונות סייע לעולים דוברי רוסית להתמצא בחברה הישראלית, לעקוב אחר המציאות הפוליטית והחברתית ולהשמיע קול ציבורי מובחן.

עיתון שנולד עם גל העלייה

בראשית שנות התשעים היה בישראל עיתון רוסי מרכזי אחד בלבד, "נאשה סטראנה", שהיה מזוהה עם מפלגת העבודה הישראלית. ב-1989 החל להופיע השבועון "נובוסטי נדלי", וב-1990 נוסד היומון הפרטי קצר הימים "ספוטניק". בתוך המציאות הזאת זיהה איל העיתונות רוברט מקסוול את הפוטנציאל הציבורי והכלכלי של קהילת העולים החדשה ופעל להקמת עיתון יומי רוסי חדש.

בין מי שיעצו למקסוול נמנו ולדימיר גלוזמן, מנכ"ל ארגון-הגג של יוצאי ברית המועצות, אסיר ציון לשעבר נתן שרנסקי, ואיש משרד החוץ אברהם בן-יעקב, שהיה מרכז המערכת הראשון של העיתון. החיבור בין ניסיון עיתונאי, היכרות עם צורכי העולים וקשרים במרחב הציבורי הישראלי אפשר ל"ורמיה" להציע לקוראיו לא רק מידע מתורגם, אלא גם מסגרת תקשורתית לקהילה שהלכה וגדלה במהירות.

הגיליון הראשון והמערכת בבית מעריב

הגיליון הראשון של "ורמיה" ראה אור ב-29 במרץ 1991, לאחר כמה מהדורות ניסיוניות שצורפו ל"מעריב" כשירות לקוראי הרוסית בתקופת מלחמת המפרץ. בשל שליטתו המשותפת של מקסוול ב"מעריב" וב"ורמיה", שכנה מערכת העיתון בבית מעריב, וחלק מן המאמרים והכתבות התבססו על תרגומים מחומרי העיתון העברי.

עורך "מעריב" דב יודקובסקי הדריך את אנשי המערכת, שרבים מהם הגיעו מרקע ספרותי ולא מעבודה עיתונאית. החלטתו של מקסוול להשוות את שכר עיתונאי "ורמיה" לזה של עיתונאים ישראלים שכתבו בעברית הייתה חריגה ביחס לעיתוני עולים אחרים, שבהם נהגו לשלם לכותבים שכר נמוך יותר. בכך הוכר גם מעמדם המקצועי של העיתונאים שפעלו בשפה הרוסית וגם חשיבותו של קהל הקוראים החדש.

בתוך חודשים ספורים הגיעה תפוצת העיתון לכ-30 אלף עותקים. אף שחלק ניכר מן התשתית החדשותית נשען על "מעריב", ייחודו של "ורמיה" התבטא בעיקר בסוללת הפרשנים ובעלי הטורים שלו. הם פיתחו קול עצמאי שהציג את נקודת המבט של העלייה הרוסית ואת האתגרים שניצבו בפניה בחברה הישראלית.

קול ייחודי לקהילה דוברת הרוסית

בין הכותבים והעורכים הבולטים ב"ורמיה" נמנו אדוארד קוזנצוב, רומן ברונפמן, מרינה סולודקין, נטשה מוזגוביה, זאב בן אריה, ויקטור טופלר ואלכסנדר אטרמן. לצד אנשי העיתונות פעלו בו גם כותבים ואנשי רוח כגון דוד מרקיש, ירמיהו ברנובר ומאיה קגנסקיה.

הנוכחות של פרשנים, סופרים ואנשי ציבור אלה העניקה לעיתון עומק שחורג מדיווח חדשותי שגרתי. "ורמיה" שימש מקום שבו יכלו קוראים דוברי רוסית לקבל מידע על ישראל בשפתם, אך גם למצוא דיון בזהות, בקליטה, בפוליטיקה, בתרבות וביחסים שבין עולמם הקודם לחייהם במדינת ישראל. במובן זה, העיתון היה חלק מתהליך התגבשותה של קהילה רוסית-ישראלית בעלת נוכחות ציבורית ותרבותית.

פיצול המערכת והמשך הדרך

לאחר מותו של רוברט מקסוול בנובמבר 1991 עבר "ורמיה", יחד עם "מעריב", לשליטתו של עופר נמרודי. זמן קצר לאחר מכן התגלע סכסוך בין נמרודי לבין צמרת העיתון, בין היתר סביב דרישה לקיצוץ בשכר העובדים.

באוגוסט 1992 עברו מיטב עיתונאי "ורמיה", ובהם העורך הראשי אליעזר דנילוביץ, לקבוצת "ידיעות אחרונות" והקימו את העיתון המתחרה "וסטי". לעיתון החדש היה עיצוב גרפי וגופן דומים לאלה של "ורמיה", ושמו עצמו הדגיש את הקשר התחרותי בין שני העיתונים. נמרודי המשיך להוציא את "ורמיה" באמצעות שארית הצוות ועיתונאים שהגיעו מ"נובוסטי נדלי". ב-1993 מכר את השליטה בעיתון לאלי עזור.

גם לאחר הפיצול, עצם קיומו של "ורמיה" סימן שינוי חשוב בשוק התקשורת הישראלי: השפה הרוסית חדלה להיות רק שפתם הפרטית של עולים חדשים והפכה לכלי תקשורת ציבורי מרכזי, שבאמצעותו השתתפה קהילה גדולה בחיי המדינה.

מדוע ורמיה ראוי לציון כערך חשוב במורשת

"ורמיה" ראוי להיכלל במורשת (Moreshet) משום שהוא מתעד את אחד השינויים הדמוגרפיים, החברתיים והתרבותיים המשמעותיים בתולדות ישראל: קליטתה של העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר. העיתון סיפק לקוראיו מידע בשפתם, טיפח במה לפרשנים וליוצרים דוברי רוסית, וסייע לקהילה חדשה לנסח את מקומה בחברה הישראלית.

חשיבותו של "ורמיה" אינה מסתכמת בתולדותיו העסקיות או במאבק בינו לבין עיתונים מתחרים. הוא מייצג את התפתחותה של עיתונות מהגרים לעיתונות קהילתית בעלת השפעה, ואת הדרך שבה שפה, עיתונות ותרבות יכולות לסייע לעולים להשתתף בחיים הציבוריים בלי לוותר על זיכרונם ועל עולמם התרבותי. משום כך, תולדות העיתון מוסיפות לMoreshet.com נדבך חשוב להבנת יחסי הגומלין בין יהדות ברית המועצות לשעבר, העלייה לישראל והחברה הישראלית המתהווה של שנות התשעים.