דבר לילדים

דבר לילדים היה אחד משבועוני הילדים החשובים והמשפיעים בתולדות העיתונות העברית בארץ ישראל ובישראל. הוא צמח מתוך עיתון דבר, אך היה הרבה יותר ממוסף עיתונאי: במשך עשרות שנים שימש בית לספרות ילדים, לאיור, לידע ולשיח עם קוראיו הצעירים. באמצעות סיפוריו, שיריו, מדורי הייעוץ, הטבע והלימודים, והצגתו את חיי הילדים בתקופתו, הוא סייע לעצב את עולמם התרבותי של דורות של קוראים.

ממוסף חודשי לשבועון עצמאי

בשנת 1931 החליטה מערכת דבר להקים מוסף לילדים. המוסף לילדים ראה אור לראשונה ב-2 באוקטובר 1931, ופורסם במשך חמש שנים. בפברואר 1936 החל דבר לילדים להופיע כשבועון בחוברת עצמאית, ובכך נוצרה מסגרת קבועה ורחבת תפוצה לספרות ולתוכן איכותי המיועדים לילדים דוברי עברית.

העורך הראשון ומעצב דמותו של השבועון היה יצחק יציב. לצד עבודתו העריכתית פרסם יציב את המדור השבועי במעגל הימים, שהביא לילדים את אירועי השעה בלשון בהירה ונגישה. כך נחשפו קוראים צעירים לא רק לסיפורים ולשירים, אלא גם למציאות החברתית והציבורית שסביבם. יציב ערך את השבועון עד מותו בשנת 1947, וברכה חבס שימשה לצדו כממלאת מקום העורך.

לאחר יציב ערכו את השבועון אהרן זאב בשנת 1948, שמשון מלצר בשנים 1949–1954, שלמה טנאי בשנים 1954–1956, אפרים תלמי בשנים 1956–1970, ואוריאל אופק, שהיה עורך-משנה משנת 1951 ועורך ראשי בשנים 1970–1973. בתקופת אופק היו ארנון מגן ודוד פאיאנס סגני העורך. פאיאנס היה העורך האחרון של דבר לילדים, בשנים 1973–1985, ולצדו שימש המשורר פסח מילין כסגן העורך.

ספרות, איור ויוצרים מרכזיים

הישגו המרכזי של דבר לילדים היה החיבור בין עיתונות, ספרות ואמנות. עשרות סופרים ומשוררים ישראלים פרסמו בו יצירות לקהל צעיר, ובהם אליעזר שמאלי, מרים ילן-שטקליס, ימימה טשרנוביץ', לאה גולדברג, אנדה עמיר-פינקרפלד, רינה שליין, לוין קיפניס, פניה ברגשטיין, נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי ודבורה בן-נר. השבועון פרסם גם יצירות של סופרים ומשוררים יהודים מן התפוצות בתרגום לעברית, ובהן שירי ילדים של אידה מזאה, שתורגמו בידי העורכים שמשון מלצר ואוריאל אופק.

המאייר הקבוע של השבועון היה הצייר נחום גוטמן. הוא לא הסתפק באיור נקודתי, אלא יצר שפה חזותית שהפכה לחלק בלתי נפרד מחוויית הקריאה. בדבר לילדים פרסם גוטמן בהמשכים רבים מסיפוריו, עוד לפני שהופיעו כספרים, ובהם בארץ לובנגולו מלך זולו. בכך היה השבועון גם במה ספרותית ליצירות שנעשו לימים לחלק מן הקאנון של ספרות הילדים העברית.

גם הקומיקס תפס מקום חשוב בעיתון. הצייר והקריקטוריסט אריה נבון יצר בו סדרות כגון אורי מורי ואורי כדורי, שהפכו את הקריאה לחוויה נגישה ומשעשעת וחיברו בין טקסט, דימוי והומור. המאיירת הקבועה האחרונה של העיתון הייתה נורית יובל, שאיירה בו משנת 1973 ועד הקמת השבועון כולנו בשנת 1985.

עיתון שהיה חלק מחיי היומיום

דבר לילדים הציג את הווי חייהם של ילדים בתקופות שונות בארץ ישראל ובישראל. לצד ספרות ואיור הופיעו בו מדורים בנושאי טבע, לימודים וייעוץ, והוא ביקש לדבר אל הילד כאל קורא סקרן, בעל שאלות, דמיון ודעה. התוכן חיבר בין הבית, בית הספר והחברה, ובין חוויות הילדות לבין העברית המתחדשת והתרבות העברית המתעצבת.

העיתון גם עודד את קוראיו להיות שותפים לעולם הספרות. בשנת 1947 הכריזה המערכת על שתי תחרויות לסיפור ילדים, שהפרסים בהן עמדו על 50 לירות ועל 25 לירות. בין השופטים היו נחום גוטמן, יעקב פיכמן, יצחק אבנון, ז' אריאל ואהרן זאב. היוזמה ביטאה אמון ביכולת היצירתית של ילדים, ועודדה אותם לא רק לקרוא אלא גם לכתוב.

ברל כצנלסון, עורך דבר, הדגיש את חשיבותו של השבועון כשכתב כי הוא “מפרנס את הילד והמשפחה ואת בית הספר לא רק בשעת הופעתו, כי אם גם שנים רבות לאחר כך”. המערכת ביקשה להפוך את הגיליונות למעין ספרייה ביתית: היא עודדה את הקוראים לשמור את החוברות, להביאן בסוף השנה לכריכה ולשמרן לשנים רבות. כך הפך העיתון מפרסום מתכלה לארכיון משפחתי של קריאה, זיכרונות ותרבות.

סופו של השבועון והמשך דרכו

בתחילת שנות ה-80 נעשה שוק עיתוני הילדים בישראל צפוף יותר, ובמקביל ירד מספר הקוראים. במאי 1985 התאחד דבר לילדים עם הארץ שלנו ומשמר לילדים לשבועון חדש בשם כולנו, בעריכת דוד פאיאנס. השבועון הממוזג היה בבעלות משותפת של שלושת העיתונים — הארץ, דבר ועל המשמר — ובתחילת דרכו זכה להצלחה ומכר כ-40 אלף עותקים מדי שבוע. בראשית שנות ה-90 ירדה תפוצתו, ובסוף 1991 נמכר העיתון לחברת צ.צ. הפקות, שהוציאה לאור גם את העיתון המתחרה פילון.

מדוע דבר לילדים ראוי לציון כערך חשוב במורשת

דבר לילדים ראוי להיכלל במורשת (Moreshet) משום שהוא מתעד ומגלם פרק מרכזי בהתפתחותה של התרבות העברית לילדים. במשך כחמישים שנה הוא העניק לדורות של ילדים גישה לספרות, לאמנות, לידע ולשפה עברית חיה, ובמקביל פתח במה ליוצרים שעיצבו את התרבות הישראלית. יצירותיהם של לאה גולדברג, מרים ילן-שטקליס, נתן אלתרמן, נחום גוטמן ורבים אחרים הגיעו באמצעותו אל בתים, כיתות ומשפחות ברחבי הארץ.

חשיבותו אינה מסתכמת ברשימת הכותבים והמאיירים. השבועון סייע ליצור קהילת קוראים צעירה, חיבר בין ספרות לבין חיי היומיום, ושימר עדויות לאופן שבו ילדים נתפסו, חונכו ודומיינו בתקופות של היישוב, הקמת המדינה והעשורים שלאחר מכן. משום כך הוא שייך לא רק להיסטוריה של העיתונות, אלא גם להיסטוריה של החינוך, הספרות והחברה היהודית והישראלית. תיעודו ב-Moreshet.com משמר את מקומו של העיתון כמרחב שבו נבנו זיכרונות, טעם תרבותי וזהות עברית של דורות צעירים.