כותרת ראשית (שבועון)

בין הכותבים בשבועון היו דן בן אמוץ, אפרים סידון, דורון רוזנבלום, גבי ניצן, ארי שביט, מנחם פרי, דב אלפון, אהוד אשרי, נרי ליבנה, עירית לינור, שלמה אברמוביץ' ואבנר אברהמי (סגן-עורך ומעצבו הראשון). בראשית ימיו שכנה מערכת השבועון בירושלים וב-1986 עברה לתל אביב.

"כותרת ראשית" התאפיין בכתיבה פוליטית או חברתית מעמיקה ופרסם תחקירים בנושאים כלכליים, חברתיים וצבאיים לצד עיסוק מעמיק בתרבות.

נקודות ציון עיתונאיות

עוז אלמוג מציין מספר גורמים שבזכותם היה "כותרת ראשית" לציון דרך חשוב בעיתונות הישראלית. הביקורת שמתח על השלטון והחברה הייתה מנקודת מבט שמאלנית מובהקת ונוקבת מתמיד. "המהפכה העיתונאית" שהחלה בשבועון "העולם הזה" של אורי אבנרי והתפתחה בירחון "מוניטין" הפכה ב"כותרת ראשית" לשנונה, מצליפה, פרובוקטיבית ורחבה יותר. השבועון היווה במה לביקורת הפוליטית שהתפתחה בשמאל בעקבות מלחמת לבנון הראשונה והיה הראשון שסיקר את עוולות השלטון הישראלי נגד האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון. עם זאת, השבועון לא חסך שבטו מתנועת העבודה ההיסטורית, דן בגלוי בקיפוח העדתי ולא היסס לתקוף את הבסיס המושגי של הלאומיות הציונית ואת צה"ל. השבועון נתן במה לכותבים צעירים על סמך כישרונם. סגנון הכתיבה היה ניו ג'ורנליסטי, אישי, אירוני, דעתני וללא כבוד ל"פרות קדושות".

ב-1984 יצא השבועון נגד הדחקת הישארות ישראל ברצועת הביטחון והתמשכותה למעשה של מלחמת לבנון והיה בכך דוגמה חריגה בעיתונות הישראלית של התקופה.

לאחר פרשת קו 300 פרסם העיתון (בניגוד להנחיות הצנזורה הצבאית) כי החשוד המרכזי בפרשה הוא יצחק מרדכי. נחום ברנע הביע חרטה על המסע שערך השבועון נגד מרדכי וציין "הבעיה הייתה בהיסחפות שבאה אחר–כך. במקום להסתפק בפרסום המידע שהיה בידינו, אימצנו אותו: חדלנו להתייחס אל מרדכי כאל נחקר, והתחלנו להתייחס אליו כאל אשם. אחר–כך התברר שהשב"כ בדה ראיות, תפר למרדכי תיק, היטה עדויות, והוליך שולל את ועדת החקירה שמינה שר הביטחון, את חוקרי המשטרה ובעקיפין גם אותנו. יכולנו להתנחם בתרומה שתרמנו למהומה בצמרת השב"כ, שהביאה בסופו של דבר לגילוי האמת. בעיני, אין בכך אפילו חצי נחמה."

ב-29 באפריל 1987 יצא השבועון בגיליון מיוחד לרגל יום העצמאות ו-20 שנה למלחמת ששת הימים, שבו רוכזו כתבות שטח שערך הסופר דויד גרוסמן בשטחי יהודה ושומרון. הגיליון, שזכה לשם "הזמן הצהוב", עורר הדים ורבים רואים בו כמי שניבא את פרוץ האינתיפאדה הראשונה חצי שנה מאוחר יותר. קובץ המאמרים יצא בספר סמוך למועד הפקת הגיליון. עורך "כותרת ראשית" נחום ברנע סיפר כי בשעה שתפוצה רגילה של השבועון הייתה 14 אלף עותקים ולא יותר מ-20 אלף, גיליון "הזמן הצהוב" הגיע ל-40 אלף עותקים. הזכויות לפרסום המאמרים נרכשו על ידי הוצאות וכתבי עת ברחבי העולם. התמלוגים ששילם ה"ניו יורקר" לבדו עבור פרסום המאמרים החזיק כלכלית את "כותרת ראשית", שעמד על סף הליך פירוק, במשך מספר חודשים.