חיים יבין

חיים יבין הוא מן הדמויות המזוהות ביותר עם תולדות התקשורת הישראלית. במשך עשרות שנים הוא לא רק הגיש חדשות, אלא השתתף בבנייתה של הטלוויזיה הישראלית, עיצב את שפת השידור הציבורי, יצר סדרות תעודה שעסקו בזהותה של החברה הישראלית והעניק לאירועים לאומיים מסגרת, הקשר וזיכרון. בשל נוכחותו הרצופה על המסך, מקצועיותו וסגנון הגשתו המזוהה עמו, דבק בו הכינוי "מר טלוויזיה".

מן הרדיו אל הטלוויזיה הישראלית

יבין נולד ב־10 בספטמבר 1932 בבויטן שבגרמניה, כיום בתחומי פולין, בשם היינץ קלוגר. הוא מצאצאיו של הרב שלמה קלוגר. בשנת 1933 עלה עם משפחתו לארץ ישראל וגדל בקריית בנימין, שכונה שסופחה לימים לקריית אתא. הוא למד בבית ספר תיכון בקריית מוצקין, עבד במסגריה של מפעל פניציה בחיפה, והשלים את בחינות הבגרות במהלך שירותו הצבאי.

לאחר שירותו למד באוניברסיטה העברית בירושלים, שם השלים תואר ראשון בספרות עברית ובספרות אנגלית ולמד לתואר שני בספרות השוואתית. בתקופת לימודיו עבד בעבודות מזדמנות ואף שיחק כשחקן מן המניין בקבוצת הכדורגל של הפועל ירושלים. הרקע הספרותי והניסיון המעשי שרכש בשנים אלה תרמו ליכולת שאפיינה אותו בהמשך: לספר סיפור מורכב בשפה ברורה, מדויקת ונגישה לקהל רחב.

בשנת 1956 החל לעבוד בקול ישראל כמגיש חדשות וכמגיש תוכניות מוזיקה ובידור. בשנת 1962 היה שותף לפתיחת שידורי "הגל הקל", שהפכו לימים לרשת ב'. בהמשך עבר למחלקה הדוקומנטרית של קול ישראל, ובה שימש עורך, מפיק ומגיש של משדרי תעודה. כבר בתקופה זו בלטה אצלו היכולת לחבר בין סיפור אישי למציאות חברתית רחבה. כך, למשל, שידור שבו סיפרה הילדה יפה לוי מבית שאן, במסגרת תוכנית של יעקב בן־הרצל, "אני רעבה", עורר הד ציבורי נרחב והמחיש את כוחו של הרדיו להציף מצוקות חברתיות אל מרכז השיח הישראלי.

בנייתה של שפת החדשות הישראלית

יבין נמנה עם צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית, שלימים נקראה הערוץ הראשון. ב־23 ביולי 1968 הגיש את המהדורה הראשונה של "מבט לחדשות", ששידורה נפתח בדיווח על מטוס אל על שנחטף לאלג'יריה. במשך כארבעים שנה היה קולו חלק קבוע מחיי הבית בישראל: במהדורות "מבט לחדשות", ב"יומן השבוע", ב"מבט שני" ובשידורים מיוחדים שסיקרו מלחמות, בחירות, משברים ואירועים מכוננים.

הישגו של יבין לא הסתכם במשך הזמן שבו הופיע על המסך. הוא סייע לעצב את אמות המידה של החדשות בטלוויזיה הישראלית: שילוב בין דיווח מיידי לבין הסבר, בין אירוע פוליטי לבין משמעותו הציבורית, ובין קולו של הממסד לבין סיפורים של אזרחים. דמותו הפכה למתווך מוכר בין המציאות המשתנה לבין הציבור, בתקופה שבה הטלוויזיה הייתה מקור המידע המרכזי של רוב משקי הבית בישראל.

בין השנים 1970 ו־1975 שימש שליח רשות השידור בארצות הברית. בהמשך היה עורך "מבט", מנהל מחלקת החדשות בטלוויזיה, עורך ומגיש "מבט שני", ויוצר ועורך של סרטי תעודה רבים. בשנים 1986–1990 ניהל את הטלוויזיה הישראלית. בתקופת ניהולו נוצרו או קודמו תוכניות ובהן "רואים עולם", "בשידור חוקר", "סיבה למסיבה" ו"שבשבת". התפקיד חייב אותו לא רק להופיע מול המצלמה, אלא לקבל החלטות מערכתיות ולהרחיב את מגוון התכנים שהטלוויזיה הציבורית הציעה לצופיה.

הרגעים שנכנסו לזיכרון הישראלי

אחד הרגעים המזוהים ביותר עם יבין התרחש בליל הבחירות לכנסת התשיעית, ב־17 במאי 1977. במשדר הבחירות נעשה לראשונה שימוש במדגם, וכאשר התברר כי תוצאותיו מצביעות על סיום שלטון מפא"י והמערך, אמר יבין את המילה "מהפך". המילה הפכה למטבע לשון, והמשדר עצמו נותר נקודת ציון בתולדות הפוליטיקה והתקשורת בישראל. חשיבותו נבעה לא רק מתוצאת הבחירות, אלא גם מן העובדה שהטלוויזיה הפכה באותו ערב לזירה שבה הציבור חווה יחד שינוי היסטורי.

יבין היה מזוהה גם עם ראיונות ועם שידורים שבהם נדרש להציג בפני הציבור מנהיגים, מפלגות ותנועות חברתיות. בכך השתתף ביצירת ארכיון חי של מדינת ישראל: לא רק תיעוד של תוצאות, אלא גם של שפת התקופה, של יחסי הכוחות ושל האופן שבו מנהיגים ואזרחים ביקשו להציג את עצמם.

יוצר תעודה המתבונן בחברה הישראלית

לצד עבודתו כמגיש, יצר יבין שורה של סדרות וסרטי תעודה שעסקו בזיכרון, בזהות ובמחלוקות המעצבות את החברה הישראלית. הסדרה "הנבחרים" משנת 1981, "המהפך השני" משנת 1992 ו"בין המהפכים" משנת 1999 עסקו במערכות הבחירות לכנסת ובשינויים שחלו בפוליטיקה ובחברה. סדרות אלה תיעדו לא רק קמפיינים ותוצאות, אלא גם את התמורות שהפכו את ישראל לחברה מגוונת ומורכבת יותר.

בשנת 1991 ערך והגיש את "גחלת לוחשת", סדרה שעסקה במצבה של יהדות ברית המועצות לאחר נפילת הקומוניזם. בכך הפנה את המבט אל קהילה יהודית גדולה שהייתה במשך שנים מנותקת מן העולם היהודי החופשי, ואל השאלות שנפתחו עם קריסת המשטר: כיצד נשמרת זהות יהודית בתנאים של דיכוי, מה משמעותה של יציאה לחירות, ואיך משתלבים יהודים שעלו מברית המועצות בחברה הישראלית.

ב־1993 שהה תקופה קצרה בגרמניה ככתב רדיו וטלוויזיה, ושם עבד על הסרט התיעודי "ברלין – ירושלים וחזרה". הסרט חיבר בין מקום הולדתו באירופה לבין ביתו הישראלי והעלה שאלות הנוגעות לזיכרון, להגירה וליחסים בין עבר יהודי־אירופי לבין מדינת ישראל.

בשנת 2005 ביים את הסדרה הדוקומנטרית "ארץ המתנחלים", שעסקה במציאות בשטחי יהודה ושומרון ערב ההתנתקות מרצועת עזה. הסדרה זכתה בפרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה לשנת 2006 לסדרת התעודה הטובה ביותר. בשנת 2008 יצר את "תעודה כחולה", שעסקה בערביי ישראל, ובשנת 2011 ביים את "צבא העם", סדרה בת שלושה חלקים שבחנה את האתוס הצבאי ואת השפעתן של מחלוקות פוליטיות על צה"ל. בסוף 2016 הוקרן סרטו התיעודי "ירושלים – עיר של חלומות שבורים", העוסק בעיר שהיא מוקד של אמונה, זיכרון, כמיהה ומחלוקת.

חינוך, יצירה ותרבות מעבר למהדורה

יבין תרם גם להכשרת הדור הבא של אנשי התקשורת. הוא הנחה קורסים לכתבי טלוויזיה בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים, באוניברסיטה הפתוחה ובמוסדות נוספים. בהוראה זו העביר הלאה ניסיון שנצבר בתקופה שבה השתנו גם הטכנולוגיה וגם היחסים בין עיתונאי, מערכת וקהל, וסייע להקנות לתלמידים כלים לעבודה מול מצלמה, לעריכת סיפור חדשותי וליצירת תעודה.

בשנת 1997 עבר לתקופה קצרה לערוץ 2, שם יצר, ערך והגיש את תוכנית התחקירים "הערב החמישי" בזכיינית קשת. בספטמבר 1998 שב להגיש את "מבט" בערוץ הראשון. ב־2008, לאחר פרישתו מן ההגשה הקבועה, הגיש תוכנית אישית ברדיו ללא הפסקה.

גם לילדים הגיע קולו של יבין. בשנות השבעים הקליט אלבומי סיפורים ובהם "צ'יטי צ'יטי בנג בנג", "סיפורי באבאר הפילון", "ג'ק ושיח האפונים", "אלאדין" ו"מר שמח וידידיו". הוא לא הסתפק בקריינות, אלא גילם דמויות וביצע שירים. פעילות זו הרחיבה את נוכחותו התרבותית אל מעבר לחדשות והפכה את קולו המוכר לחלק מחוויית הילדות של משפחות רבות בישראל.

פרישה והכרה ציבורית

ב־10 במאי 2007 הודיע יבין על כוונתו לפרוש מהגשת "מבט" לאחר כארבעים שנות הגשה. ב־5 בפברואר 2008 הגיש את המהדורה האחרונה שלו. בסיומה שודרה מחווה מיוחדת שבה הופיעו מגישי חדשות מערוצים שונים, לצד מחליפיו בערוץ הראשון. הפרישה סימנה את סופה של תקופה שבה מגיש אחד היה מזוהה במשך שנים עם המהדורה המרכזית ועם מוסד השידור הציבורי כולו.

בשנת 1997 זכה יבין בפרס ישראל בתחום התקשורת. בנובמבר 2009 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב. ההכרה שקיבל משקפת תרומה שהייתה רחבה יותר מהישג אישי: הוא היה בין מי שבנו בישראל מקצוע, מוסד ושפה ציבורית חדשים, והפכו את הטלוויזיה לכלי מרכזי של תיעוד, דיון וחינוך.

מדוע חיים יבין ראוי לציון כערך חשוב במורשת

חיים יבין ראוי להיכלל במורשת (Moreshet) משום שפעל בצומת שבו נוצרה התרבות האזרחית והתקשורתית של ישראל המודרנית. הוא היה שותף להקמת הטלוויזיה הישראלית, הגיש את מהדורת החדשות המרכזית במשך עשרות שנים, תיעד מערכות בחירות ואת המאבקים שעיצבו את החברה, והביא אל המסך גם את סיפוריהן של קהילות יהודיות ושל קבוצות בחברה הישראלית.

המורשת שלו ניכרת גם בעבודות התעודה: "גחלת לוחשת" שימרה בתודעה הישראלית את שאלת עתידה של יהדות ברית המועצות; "הנבחרים" ו"בין המהפכים" תיעדו את השינויים הפוליטיים; וסרטיו על ירושלים, הצבא והחברה הישראלית הרחיבו את גבולות השיח הטלוויזיוני. לצד זאת, הכשרתו של דור אנשי תקשורת והנגשת סיפורים לילדים באמצעות הקלטותיו מוסיפות למפעלו ממד חינוכי ותרבותי.

לכן Moreshet.com משמר את סיפורו של יבין לא רק כביוגרפיה של איש תקשורת מוכר, אלא כתיעוד של מוסדות, קולות ורגעים שבאמצעותם ישראלים ויהודים ברחבי העולם למדו לראות את מדינת ישראל, את החברה שבתוכה ואת הקשרים שלה עם העבר היהודי.