דוש

ביוגרפיה

נולד בשם קארוי (קרל) גולדברגר בבודפשט לאלכסנדר גולדברגר ולמרגרט לבית שנירמאכר, במשפחה יהודית מתבוללת. אמו נפטרה בלידתו. שם המשפחה שונה בהמשך לשם ההונגרי גרדוש. הוא סיים את בית הספר התיכון בבודפשט והחל בלימודים אקדמיים באוניברסיטת סגד. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נשלח לעבודת כפייה. בשנת 1944 נשלח לעבוד במכרה הנחושת בבור, בשטח הכבוש בסרביה. בשובו לבודפשט בתחילת 1945 נודע לו שהוריו ומרבית בני משפחתו נספו בשואה. הוא שב לעיר סגד, שם החל בלימודי צרפתית וספרות השוואתית באוניברסיטה ובמקביל עבד כעיתונאי. במהלך לימודיו הכיר את סוזן (שושנה) רומן, ילידת טרנסילבניה, והשניים נישאו. בתחילת 1946 עזבו השניים את הונגריה ועברו דרך מחנה עקורים בגרמניה לפריז, שם נרשם קרל ללימודי ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת סורבון. בהיותם בפריז הצטרפו בני הזוג למחתרת הלח"י ועברו קורסים לשימוש בנשק ובשיטות חבלה. פריז הייתה אז המרכז הגדול ביותר של פעילות לח"י באירופה. השניים עסקו בהסברה, בפעילות מבצעית-מדינית ובגיוס משאבים. בנוסף, שלח משם קרל, לבקשת מרכז הלח"י, קריקטורות עבור ביטאונה "המעש", חתומות בשם העט "שיר". שושנה (שכינויה היה "ליליאן") שימשה גם כקשרית לד"ר יעקב ירדאור, נציג האגף המדיני של לח"י.

במרץ 1948 עלו השניים לארץ ישראל באמצעות אשרות מעבר לארגנטינה דרך פלשתינה, וקרל עִברת את שמו הפרטי לקריאל. בתחילה התגוררו אצל פעיל הלח"י יעקב מרידור ומאוחר יותר סידר להם הלח"י דירת שני חדרים, שאותה חלקו עם משפחה נוספת. עקב חוסר שליטתו בשפה העברית בחר להשתלב בעיתונות העברית כקריקטוריסט.

לאחר רצח הרוזן ברנאדוט בספטמבר 1948, נעצר ונשלח למעצר על אף שלא היה בצוות שביצע את ההתנקשות. הוא צייר את סמל הלח"י על קירות בית המעצר ביפו (ליד השעון המפורסם).

לאחר שחרורו שימש כעורכו הגרפי של השבועון "העולם הזה" ופרסם בו קריקטורות ורצועת קומיקס שבועית בשם "רותי". ב־1953 נפצע, כאשר פצצה הושלכה אל מערכת השבועון. באותה שנה הצטרף למערכת "מעריב", ובמשך שנים רבות פרסם בעיתון קריקטורה פוליטית יומית. בהדרגה החל לעסוק גם בכתיבה של מאמרים, סיפורים ומערכונים. במקביל פרסם גם בעיתון הישראלי בשפה ההונגרית "אוי קלט" (Új Kelet). בשנת 1956 אייר דוש לראשונה את הדמות "ישראליק", שזכתה לפופולריות רבה (מאוחר יותר נכתב השם: "שׂרוּליק").

ב-1969 אייר את סרטו של מיכה שגריר, "המלחמה לאחר המלחמה".

דוש ושלושת עמיתיו ל"מעריב": יוסף לפיד, אפרים קישון ויעקב פרקש ("זאב"), כונו בחיבה "המאפיה ההונגרית".

ב־1981–1983 כיהן כנספח תרבות בשגרירות ישראל בלונדון.

ב־1983–1984 אייר את ספרי "100 סיפורים ראשונים" בהוצאת כנרת. כמו כן אייר את ספרי "100 שירים ראשונים" של ההוצאה.

זכה בפרס הרצל ופרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר.

דוש היה נשוי פעמיים. משושנה נולדו לו בן ובת. בתם, דניאלה גרדוש־סנטו, כיהנה בעבר כמנהלת מחלקת הילדים והנוער של הערוץ הראשון. מאוחר יותר התגרשו השניים, ובשנת 1964 נישא לשחקנית טובה פרדו, שהייתה שותפתו לחיים עד מותו. דוש נפטר ב־28 בפברואר 2000 והוא בן 79. נקבר בבית העלמין ירקון.

הנצחה

בשנת 2003 נקרא של שמו רחוב בתל אביב. החל משנת 2002 מוענק אחת לשנתיים, עם פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה, גם פרס דוש לקריקטורה מטעם עיריית תל אביב–יפו.

ארכיונו שמור בספרייה הלאומית.

כקריקטוריסט פוליטי בעיתון יומי, נדרש דוש להביע את עמדתו הפוליטית בכל קריקטורה שפרסם. כחבר מחתרת הלח"י לשעבר, הוא אהד את המתנחלים ואת ההתנחלויות והתנגד לשמאל. אחת הקריקטורות המפורסמות שלו היא "החלוצים", שבה חלוץ מראשית המאה העשרים מושיט יד לחלוץ מחומה ומגדל שמושיט ידו לחלוץ הבא וכן הלאה. בסוף השורה ניצב המתנחל, אך יד אוחזת במספריים שעליה כתוב "השמאל הקיצוני" מנסה לחתוך אותו מהתמונה.

דוש אמר ש"מדינת ישראל קמה כדי לרפא את העם מהמחלה היהודית של ביקורת עצמית כרונית, אך השמאלנים הישראלים סירבו להירפא".