ארי שביט

שביט נולד ברחובות, בנם של ד"ר נחמיה שביט, מדען במכון ויצמן, ורחל שביט-בנטואיץ, אמנית. אמו היא בת למשפחה שבניה היו בעלי תפקידים נכבדים בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי: אביה, יוסף בנטוויץ', היה מנהל בית הספר הריאלי והאחראי על מערכת החינוך בארץ (חתן פרס ישראל לחינוך לשנת 1962); אחיו (דודה של אמו), נורמן בנטוויץ', היה היועץ המשפטי של ממשלת המנדט; וסבה של אמו, הלל יפה, היה מחלוצי הרופאים ביישוב ופעיל ציוני.

שביט שירת בצה"ל בחטיבת הצנחנים ולחם במבצע ליטני. בתום המבצע טען טענות חריפות נגד התנהגות חיילי צה"ל, שלטענתו השתתפו ברצח שבויים ובביזה. הסיפור פורסם בעיתון "דבר" לאחר שנדחה על ידי רשות השידור.

למד פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. בסיום לימודיו עבר לעבוד בשבועון "כותרת ראשית" עד סגירת העיתון ב-1988. כמו כן, פעל במסגרת תנועת "שלום עכשיו". באותן שנים נחשב לאחד הדוברים המרכזיים של השמאל הישראלי, וכן כיהן כיו"ר האגודה לזכויות האזרח. הוא כתב מאמרים בעיתון "הארץ" כפרילנסר, וב-1995 נהיה לחבר מערכת ובעל טור קבוע בעיתון.

באמצע שנות התשעים החלה תזוזה מסוימת לכיוון מרכז בעמדותיו, כשהחל לפקפק בתהליך אוסלו ב-1996, לאחר פיגועי טרור פלסטיני שחשפו, לדעתו, את הצביעות הפלסטינית בניהול התהליך. בשנים הבאות המשיך להעלות סימני שאלה באשר לדרך המרכזית של השמאל הישראלי.

בשנת 2001 נמנה עם מנסחי אמנת כנרת השואפת ליצור מכנה משותף לזרמים והמחנות השונים בציבור היהודי (ימין-שמאל, דתיים-חילוניים וכו') וחתם עליה ביחד עם שורה של אנשי ציבור מהימין והשמאל.

בראיונות שקיים עם פוליטיקאים בכירים מן הימין ומן השמאל הוא אינו מרבה להקשות בשאלות ומאפשר למרואיין לחשוף את "האמת הפנימית" שלו. מן הידועים שבראיונותיו הוא זה שערך עם בנימין נתניהו לאחר תבוסתו בבחירות 2006‏.

בשנת 2006 מסר עדות אופי בשלב הטיעונים לעונש במשפטו של עמרי שרון, ובהזדמנות זו חשף לראשונה את חברותם, שנוצרה במהלך עבודתו העיתונאית.

כתב מאמרים עבור כתב העת האמריקאי "הניו יורקר". בשנת 2005 ערך את ספרו הראשון, "חלוקת הארץ: ישראלים חושבים על ההתנתקות", שבו כלל את דעותיהם של 33 מרואיינים בנושא, וניסח הצעה משלו. בנובמבר 2013 יצא לאור בארצות הברית ספרו "My Promised Land", שזכה לשבחים ואף זיכה אותו בפרס אניספילד-וולף בשנת 2014 ובמועמדות לפרס יאן מיכלסקי לשנת 2015

שביט הנחה את תוכנית הראיונות "בארבע עיניים", ששודרה בערוץ הכנסת ואת תוכנית הראיונות "אבא", ששודרה בערוץ 2. הוא היה חבר בפאנלים העוסקים בפוליטיקה הישראלית, ובהם "יומן" של ערוץ 1 וב"מועצת החכמים" בערוץ 10. בשנת 2016 עבר לשמש פרשן בתוכנית "שישי" עם אילה חסון בערוץ 10.

באוקטובר 2016 פרסמה העיתונאית האמריקאית דניאל ברין שעיתונאי ישראלי בכיר תקף אותה מינית שלוש שנים קודם לכן, בעת שבאה לראיין אותו בלובי של בית המלון שבו התאכסן. העיתונאי יואב יצחק חשף שמדובר בארי שביט. בתגובה פרסם שביט התנצלות בפני העיתונאית וטען שמעשיו היו ניסיון חיזור ולא כוונה להטריד מינית, אך ברין דחתה את התנצלותו, והגדירה את טענתו בדבר חיזור כאבסורדית. בעקבות זאת לא הופיע שביט בפאנל של התוכנית "שישי", וארגון הלל העולמי השעה את סבב ההרצאות שתוכנן לשביט. ימים מספר לאחר הפרסום הראשון, פורסמה בעיתון הפורוורד האמריקאי-יהודי עדות נוספת להטרדה מינית של עובדת השדולה היהודית "ג'יי סטריט". בהמשך לפרסום זה, פרסם שביט שהוא לקה בעיוורון ומתבייש במעשיו והתפטר מעבודתו בעיתון "הארץ" ובערוץ 10. בדצמבר 2017, העידו שתי נשים נוספות על התנהגות לא הולמת מצידו. בעקבות העדויות, בוטלה השתתפותו של שביט באירוע לקידום ספרו בניו יורק.

ב-27 בספטמבר 2019 החל לפרסם טור שבועי בעיתון המודפס ואתר האינטרנט של מקור ראשון.

פובליציסטיקה

ב-11 באוגוסט 2006, לקראת סוף מלחמת לבנון השנייה פרסם שביט מאמר שהופיע באופן בולט בעמוד הראשון של עיתון "הארץ", ובו קרא לראש הממשלה אהוד אולמרט להתפטר אם יקבל את החלטת מועצת הביטחון על סיום המלחמה "ללא מהלך קרקעי". לפי מקורות שונים מאמר זה שכנע את אולמרט לאשר את המהלך הקרקעי השנוי במחלוקת בסיום המלחמה.

בתקופת מערכת הבחירות לכנסת השמונה עשרה פרסם שביט מאמר ביקורת על שרת החוץ ויו"ר מפלגת קדימה ציפי לבני. במאמר מנה פגמים באישיותה של לבני, כגון קוצר רוח, קושי בקבלת החלטות וחוסר באינטליגנציה רגשית. את המאמר ביסס לדבריו על עדויות מאנשים בולטים בציבוריות הישראלית המכירים היטב את לבני, אך נמנע מלנקוב בשמותיהם. המאמר עורר סערה בשיח הציבורי והתקשורתי, שגלשה אף לדיון בשביט עצמו.

ב-11 ביוני 2009, לאחר נאומו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה בקהיר, ולפני נאומו של בנימין נתניהו במרכז בגין-סאדאת, פרסם שביט מאמר ובו "נוסחת שבע המילים". במאמר הציע לנתניהו להכליל את שיטתו המדינית כולה במשפט "מדינה פלסטינית מפורזת לצד מדינת ישראל יהודית": משפט הכולל את ההסתייגות ממדינה פלסטינית מלאה וכן את הדרישה להכרה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי. משפט זה נועד להחליף את המשפט השנוי במחלוקת "שתי מדינות לשני עמים". בנאומו אכן השתמש נתניהו במשפט דומה.

באוגוסט 2012 כתב מאמר שכותרתו "חשבון הנפש שלי" שבו "היכה על חטא" על אמונתו בעבר, כי יש להחזיר את מלוא שטחי רמת הגולן לסוריה ובמיוחד על פעילות השכנוע מול הציבור ומקבלי ההחלטות בישראל, בה עסק כדי להביא ליישום עמדתו, שבדיעבד התבררה כמוטעית, ושאם הייתה מיושמת: "גדודים של הג'יהאד העולמי היו חונים היום ליד עין גב, ומחנות של אל-קאעידה היו שוכנים על שפת הכנרת. צפון ישראל ומקורות המים של ישראל היו גובלים בקיץ הזה בישות איסלאמית חמושה וקיצונית ובלתי ניתנת לשליטה... השלום שבו האמנתי ועליו המלצתי היה נהפך למלחמה רבתי, שבה ייתכן שאלפים היו נהרגים."

מאמרו עורר הדים בציבור ובאמצעי תקשורת, ובריאיונות שהעניק לאחר מכן הבהיר, כי הוא עדיין משתייך לשמאל בדעותיו, מתנגד להתנחלויות ובעד מסירת שטחים לצורך הקמת מדינה פלסטינית במסגרת משא ומתן ישיר, אך הוא למד לקח חשוב, כי "חובה לנסות להשיג שלום מציאותי... מוכרחים לדבוק בניסיונות היצירתיים לסיים את הכיבוש באופן הדרגתי. אבל בזהירות, חברים. בצניעות. תוך כדי הקשבה רצינית לאזהרות הרציניות של האנשים מנגד ותוך כדי התבוננות מפוכחת בעולם האמיתי שבו אנחנו חיים".

בקיץ 2012 פרסם שביט ב"הארץ" סדרת ראיונות עם אישים ישראלים בסוגיית תקיפת מתקני הגרעין באיראן.

ביולי 2014, בעת מבצע צוק איתן, פרסם מאמר המצדיק את לחימתה של ישראל, בין השאר בנימוק "מול מי אנחנו נלחמים? מול ארגון פאשיסטי, המטיל אימה על תושבי עזה, מדכא נשים, נוצרים והומואים ובז לערכים של דמוקרטיה, חירות וקידמה."

חיים אישיים

שביט הוא בן זוגה של הבמאית תמנע רוזנהיימר ולהם שני בנים. בעבר היה נשוי לד"ר ליהי גת, ולהם בת.