דודו טופז

דודו טופז (20 בספטמבר 1946 – 20 באוגוסט 2009), שנולד בשם דוד גולדנברג, היה מן הדמויות המזוהות ביותר עם תרבות הבידור הישראלית. במשך יותר מארבעה עשורים פעל כשחקן, קומיקאי, תסריטאי, מחזאי, סופר, שדרן רדיו ומנחה טלוויזיה. הוא ידע לעבור בין במה, קולנוע, רדיו וטלוויזיה, אך עיקר השפעתו נבע מיכולתו ליצור קשר ישיר ועממי עם קהלים עצומים. תוכניותיו, ובעיקר הראשון בבידור, הפכו אותו לדמות מרכזית בתולדות הטלוויזיה המסחרית בישראל.

הכינוי "הראשון בבידור" נעשה מזוהה איתו כל כך, עד שהיה כמעט תואר ציבורי. לצד הכינוי הזה כונה גם "מלך הרייטינג", בזכות הצלחתו המסחרית ובזכות יכולתו למשוך צופים אל אירועי טלוויזיה חיים, בלתי צפויים ורבי־משתתפים. מורשתו אינה מסתכמת במספרי צפייה: הוא השפיע על אופן הגשת תוכניות בידור, נתן במה לדור של אמנים צעירים, והפך את המנחה לדמות שמתווכת בין סלון המשפחה, הבמה והמרחב הציבורי.

מן התיאטרון והרדיו אל המסך

טופז נולד בחיפה ללילי ולאליהו גולדנברג. אביו היה קריין, שחקן ובמאי תיאטרון, והבית שממנו הגיע חיבר בין קול, במה וסיפור. במהלך שירותו הצבאי השתתף בצוות ההווי של להקת הגדנ"ע, ולאחר שחרורו למד משחק בלונדון. עם שובו לישראל החל להופיע בתיאטרון חיפה ובמופעי בידור ברחבי הארץ.

בשנות השבעים היה משתתף בולט בתוכנית הרדיו הקומית לצון נופל על לצון, לצד דודו דותן, יואל ריפל, דלית אורמיאן, אבשלום קור ואחרים. הרדיו לימד אותו לבנות דמות וקצב באמצעות קול בלבד, מיומנות שהייתה מרכזית גם בעבודתו המאוחרת בטלוויזיה. הוא החל את דרכו על המסך כמורה לאנגלית בתוכנית הטלוויזיה החינוכית Everyman's English, והיה שותף לכתיבת תסריטים לסדרה רגע עם דודלי.

בהמשך הופיע גם בקולנוע, בין השאר בסרטים ז'אקו והיצאניות, מניו יורק באהבה ותל אביב–לוס אנג'לס. בסרט האחרון גילם את מודי גזית וכתב את התסריט, שהיה בעל יסודות אוטוביוגרפיים ושיקף את שאיפתו לפרסום ולהצלחה כבדרן בישראל ומחוצה לה.

העשור הראשון של הטלוויזיה והולדת הבדרן המרכזי

בתחילת שנות השמונים החל טופז להנחות שעשועונים בערוץ הראשון. התוכנית המזוהה ביותר עם התקופה הייתה שחק אותה, שהפכה אותו למנחה מוכר בכל בית. על עבודתו בתוכנית זכה, יחד עם המפיק איציק קול, בפרס כינור דוד. הצלחתה יצרה גם מעגל של פרודיות עצמיות: טופז השתתף במתיחה קולנועית של יהודה ברקן, בפרק של זהו זה! ובמערכונים שבהם צחק על מגבלותיו של מנחה השעשועון ועל הבדיחות שלא יכול היה לספר בשידור.

הוא המשיך להנחות את השעשועונים צא מזה, תן קו, חפש ת'פיפס ואת תוכנית השידוכים זה מה יש, וכן את תחרות מלכת היופי. בכך היה שותף לעיצובו של עולם הבידור הטלוויזיוני הישראלי בתקופה שבה הערוץ הראשון היה עדיין מוקד השידור הלאומי. הוא הביא למסך סגנון מהיר, נגיש ואישי, שהפך את המנחה למרכז האירוע ולא רק למי שמקריא שאלות.

סאטירה, מופעי יחיד והעברית המדוברת

ב-1984 העלה טופז את מופע היחיד פליטת פה, שהפך לאחד ממופעי הבידור המצליחים שלו. המופע נבנה כמונולוג של ישראלי הממתין בנמל התעופה בן־גוריון ומתלבט אם לעזוב את הארץ. דרך הסיפור הזה שילב טופז ביקורת על החברה והמדינה עם אהבה לחיי היומיום בישראל, והגיע לבסוף למסקנה שהחסרונות אינם מבטלים את הרצון להישאר.

במופע הופיעו מערכונים על "דברים קטנים ומעצבנים", שירים סאטיריים, חיקויים של פוליטיקאים ואנשי ציבור, וקטעים שעסקו בשפה העברית ובמנהגים ישראליים. המערכון משפחה בטיול, שכתב מנחם זילברמן, נעשה ללהיט רחב־תפוצה. משפטים מתוכו, ובהם "רק משה רצה אורנג'דה" ו"אתם לא יכולים לזרוק אשפה מהחלון כמו אנשים תרבותיים?!", נכנסו לשיח היומיומי, הושמעו ברדיו וצוטטו גם ביצירות אחרות. לצדו של זילברמן השתתפו בכתיבת המערכונים יואל ריפל, אמנון דנקנר וטופז עצמו; המוזיקאי יוסי סידי ליווה אותו לאורך הקריירה.

הצלחת פליטת פה הובילה למופעים נוספים, בהם בלי חשבון, שעלתה ב-1987, צורה לנו ובטיפול נמרץ. במופעים הללו שילב טופז בין קומדיה, מוזיקה, חיקוי וסאטירה פוליטית. הוא התייחס לזיוף דולרים, לחדשות עתידיות, למדיניות כלכלית ולנבחרי ציבור, ובכך הפך את הבמה למקום שבו אפשר היה לעסוק בענייני השעה בשפה קלילה, ישירה ופופולרית.

הקשר עם הקהל בעידן ערוץ 2

בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים המשיך טופז להופיע בתוכניות שונות, ובהן דודו מספר לגולו, טוטו משפחתי וסופשבוע. בתוכנית האחרונה ניתנה במה לטאלנטים צעירים ובהם שלום אסייג, ישראל קטורזה, אבי גרייניק, עידן אלתרמן, צביקה הדר, נאור ציון ואורנה בנאי. בכך לא היה טופז רק כוכב בפני עצמו; הוא גם שימש שער כניסה לטלוויזיה עבור קומיקאים ומבצעים שהפכו בהמשך לדמויות מרכזיות בתרבות הישראלית.

עם תחילת שידורי ערוץ 2 המסחרי החל ב-1994 להנחות את רשות הבידור, שלימים נקראה הראשון בבידור. התוכנית שודרה בתחילה כהפקה מוקלטת בערבי שישי, ובהמשך עברה לשידור חי בימי ראשון. טופז ביקש ליצור תחושה של מפגש בלתי אמצעי: הוא וצוותו הפתיעו צופים בביתם, הביאו אנשים מן הרחוב אל אולפן הטלוויזיה, יזמו פיוסים בין קרובי משפחה מסוכסכים וחילקו פרסים גדולים לאנשים שנקלעו למצוקה.

הפורמט היה גמיש ותמיד חיפש את הרגע הבא: מתיחות, אורחים, מערכונים, הפתעות, סיפורי חיים וקטעי במה. התוכנית נתנה גם במה לקומיקאים צעירים, בהם אלי פיניש, מריאנו אידלמן ואדיר מילר. באחת התוכניות, שבמרכזה הוצגה נחיתת חוצנים מדומה שבה השתתפה ציפי שביט בתחפושת, נרשם נתון צפייה של 46.8 אחוזים — שיא לאותה תקופה. גם אם הרייטינג היה מדד מסחרי, הוא ביטא תופעה תרבותית רחבה: טופז הצליח להפוך תוכנית בידור שבועית לשיחה משותפת של ציבור גדול.

רדיו, קולנוע ויצירה אישית

הקשר של טופז עם קהל המאזינים לא הסתיים בטלוויזיה. ב-1993 הנחה בקול ישראל את התוכנית אבא שלי מיוחד, שהוקדשה לאביו אליהו גולדנברג במלאת 15 שנים למותו. בתוכנית השתתפו בני משפחה ואמנים שהכירו את אביו, ובהם מיקי גולדנברג, שמוליק סגל, שמוליק עצמון, יוסי ידין, יצחק ארצי ומשה טימור. הוא הנחה גם את ציפורי לילה משוחחות, תוכנית שבה התקשרו מאזינים וסיפרו על חוויותיהם ועל בעיות שהעסיקו אותם.

טופז המשיך לשלב כתיבה ומשחק. הוא כתב תסריטים, מחזות, שירים וספרים, ובהם למה לא? – שירים על הגל הקל, סטגדם, כתם לידה, עד העצם, החיים זה לא מה שהבטיחו לי וחלומות פז. בשנת 1998 כתב את התסריט לסרט הקצר טרמפיסטים והופיע בו, וכן השתתף בסרט סופר בוי.

שנים מאוחרות וניסיונות חדשים

במשך כחמש שנים תיעד הבמאי דורון צברי את חייו של טופז לסרט התיעודי מלך הרייטינג, שהושלם ב-2001 והוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים. הסרט שודר בטלוויזיה רק לאחר מותו, בשנת 2013. לאחר סיום תקופתו בהראשון בבידור חזר טופז למסך בתוכנית הכול זז עם דודו טופז, ששודרה משנת 2005 וזכתה לנתוני צפייה גבוהים יחסית לשעת השידור. בתוכנית סייע לאנשים, חילק פרסים, אירח ידוענים וסיפר לילדים סיפורים לפני השינה.

ב-2006 עבר לערוץ 10 והגיש את הכול עשר עם דודו טופז. הוא הודיע ב-2007 כי אינו מתכוון להמשיך בתוכניות אירוח מסוג זה, וביקש להתמקד ברעיונות חדשים. באותה שנה יצר והגיש את הסדרה הדוקומנטרית האוטוביוגרפית דודו מחפש אהבה. הוא גם שיחק בטלנובלה בובות, שהייתה הופעתו האחרונה בטלוויזיה.

טופז המשיך להופיע על הבמה. ב-2005 כתב את המחזמר התנ"כי משה, עיבוד מודרני לסיפור יציאת מצרים, ואף השתתף בו קולית. אף שהמחזמר ירד מן הבמה לאחר תקופה קצרה, עצם הניסיון משקף את שאיפתו לעבור מן הפורמט הטלוויזיוני ליצירה תיאטרונית רחבת־היקף. באותה שנה העלה את מופע היחיד אין לי זמן, שעסק בחייו המקצועיים והאישיים וזכה להצלחה ברחבי הארץ. מופעו האחרון, טעם החיים, עלה בסוף 2008 והופסק לאחר מספר הופעות.

סיום חייו והזיכרון הציבורי

בשנת 2009 נעצר טופז ונגדו הוגש כתב אישום בפרשה פלילית חמורה הנוגעת להזמנת תקיפות של אנשי תקשורת. הוא התאבד ב-20 באוגוסט 2009 בעת שהיה במעצר. מותו סיים באחת חיים ציבוריים שהיו במשך שנים חלק בלתי נפרד מן הבידור הישראלי.

הפרשה והמוות זכו לסיקור תיעודי ותקשורתי נרחב, ובהמשך הופיעו בסרטים, בתוכניות תחקיר ובספרים. בשנת 2020 שודרה הסדרה תיק דודו טופז, שסקרה את החקירה ואת שנותיו האחרונות. אין צורך לטשטש את הסיום הקשה כדי להבין את מקומו בתרבות: חייו כללו עלייה יוצאת דופן של בדרן שהגיע אל לב המיינסטרים הישראלי, לצד הידרדרות אישית וציבורית טראגית.

מדוע דודו טופז ראוי לציון כערך חשוב במורשת

דודו טופז ראוי להיכלל במורשת משום שהוא מסייע להבין כיצד השתנתה התרבות הישראלית מן הרדיו והערוץ הציבורי אל עידן הטלוויזיה המסחרית. הוא פעל בכמה מן הזירות המרכזיות של חיי התרבות — תיאטרון, קולנוע, רדיו, מופעי בידור וטלוויזיה — ובכל אחת מהן יצר חיבור ישיר עם קהלים רחבים.

תרומתו ניכרת גם באנשים שנתן להם במה ובפורמטים שסייע לעצב. תוכניותיו קידמו קומיקאים צעירים, הפכו סיפורים של אנשים מן השורה לחומר טלוויזיוני מרכזי, והכניסו את השפה המדוברת, ההפתעה והמעורבות הקהלית אל לב הבידור הישראלי. המערכונים, השירים והמשפטים שזוהו איתו נשארו חלק מן הזיכרון התרבותי של כמה דורות.

עבור מורשת (Moreshet) ו-Moreshet.com, סיפורו חשוב לא מפני שהוא חד־ממדי או נטול סתירות, אלא מפני שהוא מתעד פרק משמעותי בתולדות התרבות הפופולרית בישראל: את כוחו של המסך לאחד קהלים, להציג כישרונות חדשים ולהפוך בידור לחוויה ציבורית משותפת. לצד הסיום הטראגי, יצירתו והחותם שהותיר על הטלוויזיה, הרדיו וההומור הישראלי מצדיקים את שימורו כחלק מן המורשת התרבותית של החברה הישראלית.