מאיר עוזיאל

שנותיו הראשונות

עוזיאל הוא בן למשפחה ישראלית ותיקה בת שמונה דורות בירושלים. סבו היה הראשון לציון והרב הראשי הספרדי הראשון של מדינת ישראל - הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, ועל שמו הוא נקרא.

נולד ב-13 בינואר 1945 בטריפולי שבלוב, בעת שאביו שירת כקצין ארץ ישראלי בצבא הבריטי. בהיותו בן כשנה וחצי חזרה המשפחה לארץ ישראל. אמו היא ילידת בנגאזי, ממשפחה בעלת נתינות בריטית מצד אביה (שהיה נשיא הקהילה היהודית בטריפולי) ושורשים מליבורנו באיטליה מצד אמה.

גדל בשיכון הקצינים בתל אביב.

בגיל 14 עבר עם משפחתו לקיבוץ נצר סרני. כשהשתחרר מצה"ל עסק בגרפיקה ופתח סטודיו לאמנות תפקודית בתל אביב. בגיל 27 מונה לעורך גרפי ומאייר בעיתון מעריב. ב-1974 החל לכתוב את המדור הסאטירי-אישי "שיפודים" ב"מעריב". ב-1978 מונה לעורך מוסף חדש במעריב "קריאת ביניים".

ב-1997 הקים את העיתון מקור ראשון והיה עורכו הראשי הראשון.

עבודתו כעיתונאי והמדור "שיפודים"

החל משנת 1974, החל מאיר עוזיאל לפרסם את המדור "שיפודים" במוסף סופשבוע של מעריב. כתיבתו של מאיר עוזיאל במדור התאפיינה באופי סאטירי-הומוריסטי, והייתה ידועה גם בביקורת הפוליטית שלו, מנקודת מבט ישראלית מיוחדת לו. בטור פורסמה גם "פינת השלולית" בה הופיעו סיפורי אהבה ואכזבה בין "צפרדעים" לבין "נסיכות", רבים מסיפורים אלה נשלחו למאיר עוזיאל על ידי הקוראים. שיפודים פורסם במעריב עד שנת 2014, במשך כמעט 40 שנה. בהופעת המדור במעריב חלה הפסקה בשנת 2005, אבל הוא המשיך מיד באותה המתכונת בעיתון הצופה-מקור ראשון. בשנת 2012 חזר מאיר עוזיאל לכתוב את המדור "שיפודים" במעריב. ב-7 במרץ 2014 שוב הופסק פרסום המדור בעקבות חלופי מו"ל העיתון, ושיפודים חודש שוב במעריב ב-30 בנובמבר 2018. פירוש הדבר הוא ש"שיפודים" מופיע כ-44 שנים, בשתי הפסקות קצרות, ובכך הוא אולי המדור האישי הוותיק ביותר הממשיך להופיע בעיתונות העברית. כיום מפרסם מאיר עוזיאל גם מאמר דעה אישי כל יום ראשון במעריב, וכן מאמרים וכתבות. בנוסף עסק מאיר עוזיאל כל השנים גם בעריכה עיתונאית, בכתיבת מאמרים, ראיונות וכתבות.

כאמור, בין יתר מפעליו העיתונאיים היה מאיר עוזיאל העורך הראשון של המוסף "קריאת ביניים", מוסף לאנשים צעירים, שהופיע בימי שני ב"מעריב" בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות השמונים (הגיליון הראשון הופיע ביום שני, ה-26 ביוני 1978). היה זה מוסף בעל שפה צעירה ונושאים צעירים אשר גם נתן במה ליוצרים ולכותבים צעירים ישראליים בולטים בגיל 20–35.

עבודתו הספרותית והאמנותית

ספריו של עוזיאל מחולקים לשני סוגים - הסוג האחד הוא ספרי סאטירה ובהם סיפורים הומוריסטיים קצרים והסוג השני הוא רומנים.

הרומנים מיוחדים בסגנון שמאיר עוזיאל מגדיר כ"עבר אמיתי-דמיוני" והם: "עובדות על תשוקה מסוימת" (מודן), "מקום קטן עם דבי" (מודן)  ו"איש הישר בעיניו" ("טוטם). כמו כן כתב מאיר עוזיאל רומן ביוגרפי\ספרותי בשם "הראשון לארץ ציון" (עם עובד ויד בן צבי) על אודות סבו, הרב הראשי הראשון לציון בן-ציון מאיר חי עוזיאל. בשנת 2000 זכה ספר זה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער.

ב-1999 החל עוזיאל להפעיל בימה אמנותית בשם "בימת מופעי הספרות" המציגה על הבמה יצירות ספרותיות בבימויו, בעריכתו ובהנחייתו ובשיתוף מיטב אמני ישראל. "בימת מופעי הספרות" של מאיר עוזיאל עולה בעיקר באולמות תיאטרון "הקאמרי", "צוותא" ו"בית אבי חי", אבל גם באולמות גדולים אחרים ברחבי הארץ.

רדיו וטלוויזיה

בשנות השבעים הנחה עוזיאל את תוכנית הטלוויזיה לתרבות ואמנות "שמונה וחצי", והשתתף בשעשועוני הטלוויזיה "תשע בריבוע" ו"שחק אותה". כמו כן השתתף בתוכניות סאטירה ברדיו, ובהן "לצון נופל על לצון" ו"יתוש בראש". עוזיאל יצר מספר תוכניות טלוויזיה דרמטיות והיסטוריות גדולות, בהן "חידון המחתרות", "החידון הבינלאומי בנושא הגבורה היהודית במלחמת העולם השנייה", ועוד. בין היתר הגה, יצר וכתב את הסדרה בת תשעת הפרקים "היינו שם איתם", על התנגדות היהודים לנאצים (את הסדרה הנחה ירון לונדון).

פעילות דיפלומטית וציבורית

בשנים 1986–1989 נשלח מאיר עוזיאל לרומא על ידי המוסדות הלאומיים לכהן כמנהל הסוכנות היהודית באיטליה. בתפקיד זה הוא סייע לעלייה של יהודי ברית המועצות. בשנים 1994–1996 נשלח לתקופה נוספת, וכיהן כמנהל קרן היסוד באיטליה.

עוזיאל היה חבר בצוות ההקמה של "מצעד החיים", ואף טבע את השם מצעד החיים. השם מהווה משקל נגד ל"צעדת המוות", הכינוי לתהליך הפינוי של אסירים יהודים ממחנות ההשמדה במזרח אירופה על ידי הצבא הגרמני בסוף מלחמת העולם השנייה, תוך כדי רציחתם.

עוזיאל היה חבר בוועד אגודת הסופרים העבריים בישראל ובמועצת הפיס לתרבות ואמנות.

חייו האישיים

נשוי לרותי לבית שטקלמכר (ממשפחת מייסדי רמות השבים), אב לשלושה בנים. מתגורר בתל אביב.

ספריו שתורגמו

מקום קטן עם דבי, תרגום לרוסית: אפרים באוך. הופיע בדפוס ואזל, ומופיע במהדורה אינטרנטית: