יהושע סובול

קורות חייו

סובול גדל בתל מונד. באמצע שנות ה-60 כתב סיפורים שהתפרסמו בכתב העת "קשת". שלח מחזות לתיאטרוני ישראל, אך לא זכה לכל תגובה מצדם. למד ספרות והיסטוריה בסמינר אורנים ופילוסופיה בסורבון בפריז. כשלמד בפריז שמע על עלילת דם שהתפתחה נגד סוחרים יהודים בעיר. הוא כתב על הנושא וכתוצאה מכך החל להיות כתב "על המשמר" בפריז. כשחזר לארץ כעבור שנה החל לעשות כתבות שטח לאותו עיתון. כתבותיו על שכונות מצוקה בשנות ה-70, שימשו מאוחר יותר כחומר רקע לכתיבת המחזה קריזה.

מחזהו הראשון היה "הימים הבאים" (1971) בתיאטרון חיפה. לאחר מכן עבד שם כמחזאי וכעוזר למנהל האמנותי של התיאטרון. בשנת 1984 נבחר למנהל האמנותי של תיאטרון חיפה ובעקבות זאת פרש מכתיבה עיתונאית והחל בפרסום מאמרים פובליציסטיים. מחזהו "גטו" מ-1983 זכה להצלחה בינלאומית. המחזה תורגם לעשרים שפות, הוצג בתיאטראות המובילים בעשרים וארבע מדינות, וזכה לביקורות משבחות ובשלל פרסים. לאחר המחאה הציבורית שעורר מחזהו "סינדרום ירושלים" ב-1988, התפטר מתפקידו כמנהל אמנותי והחל להתמקד יותר בכתיבת מחזות.

בשנים 1995–2000 עבד באירופה על המחזות "אלמה" ו"פלקו" שזכו להצלחה.

כתב מספר פזמונים להצגותיו, בהם "ילדים זה שמחה" ו"אצלנו בכפר טודרא" בביצוע להקת הברירה הטבעית (למחזה "קריזה"), ו"השיר על הארץ" אותו ביצעה נורית גלרון, המוחה על אובדן ערכי החברה ("איפה הארץ ההיא שקראו לה קטנטונת? ..איפה אותם החיים עם שמחת הפשטות?"). בנוסף, שירו "והחיים" הולחן על ידי ערן צור והוקלט לאלבומו "חותך בחתך הזהב" בשנת 2006.

בשנת 2006, בגיל 67, עלה סובול לראשונה על הבמה כשחקן במחזהו של אנטון צ'כוב.

בשנת 2007 כתב את התסריט לסרט "אסקימוסים בגליל".

בשנת 2008 הועלה מחזה היחיד שלו, "אינני דרייפוס", בביצוע אלכס אנסקי. בשנת 2009 כתב עבור אלכס אנסקי את הצגת היחיד שלו "אני לא דרייפוס", שהועלתה גם במדינות נוספות.

סובול זכה בפרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים בטקס שהתקיים במאי 2010.

הוא נשוי למעצבת הבמה עדנה סובול. בנו הוא הזמר יהלי סובול, ובתו נטע סובול הייתה שחקנית וכיום מרצה לפילוסופיה. מתגורר בתל אביב.

פעילות פוליטית ודעותיו

סובול כתב מאמרים פובליציסטים רבים בעיתונות, בעיקר בנושאים חברתיים וכנגד השליטה הישראלית בשטחים.

בשנת 2005 יצא לאור ספרו "ויסקי זה בסדר" וב-2006 יצא ספרו "כאן ועכשיו - עמיר פרץ והמצב הישראלי", בו ניתח סובול את המצב החברתי הקשה בישראל דרך סיפורם של אנשי מעמד הפועלים בימינו ודרך סיפורו של עמיר פרץ, בו הביע תמיכה. הספר יצא לאחר מסע במפעלים ובערי הפריפריה ובו מותווה עמיר פרץ כתקווה הגדולה של השמאל הישראלי. בשנת 2008 הצטרף להנהגה הרעיונית של מפלגת אור. בעשור הראשון של המאה ה-21 נמנה עם העותרים לשינוי הלאום שלהם מ"יהודי" ל"ישראלי", עתירה שנדחתה בבית המשפט העליון בפסק דין עוזי אורנן נגד משרד הפנים. בשנת 2010 נמנה עם החותמים על עצומת השחקנים ויוצרי התיאטרון שטענו כי יסרבו להופיע בעיר אריאל "כמו גם בכל התנחלות אחרת". ביוני 2018 אמר שאם היה ילד פלסטיני ברצועת עזה גם הוא היה משלח עפיפוני תבערה על ישראל.

סובול הוצב במקומות סמליים ברשימת מפלגת מרצ לכנסת, בבחירות לכנסת ה-19 במקום 107, ובבחירות לכנסת ה-20 במקום ה-111. הוא חבר במועצה הציבורית של יש דין.

אפיון המחזות

מחזותיו של סובול עוסקים בשלושה נושאים עיקריים:

על המחזה "אלמה"