beta

אליקים רובינשטיין

אליקים רובינשטיין (נולד בכ"ה בסיוון ה'תש"ז, 13 ביוני 1947) הוא שופט בדימוס שכיהן כמשנה לנשיאת בית המשפט העליון, מזכיר הממשלה והיועץ המשפטי לממשלה. במאי 2004 הושבע כשופט בית המשפט העליון וכיהן בו עד יוני 2017. כיהן כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-19.

ראשית חייו

רובינשטיין נולד בתל אביב ב-1947, אח בכור לאבי, בנם של מרדכי ושפרה. אמו נולדה ברוסיה, עלתה לארץ ישראל בילדותה, הייתה בוגרת גימנסיה הרצליה בתל אביב ובית הספר לאחיות של האוניברסיטה האמריקנית בביירות. לימים הייתה אחות בכירה בשירותי הרפואה הציבורית של עיריית תל אביב לאורך קרוב לארבעים שנה. בתוך זה הייתה חברת המשלחת ששיגר הצבא הבריטי להביא את גולי מאוריציוס ארצה (1945) והאחות הראשית הראשונה של בית החולים תל-השומר (שיבא) כבית חולים צבאי בתש"ח. אביו היה ניצול השואה שגויס ב-1939 לצבא הפולני ונפל בשבי הרוסי, חזר וגויס לצבא הפולני (צבא אנדרס) והגיע לארץ ישראל ב-1943. הוריו וקרובי משפחתו של אביו נספו בשואה. אביו פעל בישראל בארגון שרידי הניצולים בני עיירתו, ורובינשטיין הבן נהג להתלוות אליו לכנסים בנושא. כן היה פעיל ציבור בחינוך הדתי וב"אילן" בגבעתיים ועל שמו בית הכנסת בבית הספר הממלכתי דתי "אמונים". היה יועץ המס של התאחדות האיכרים.

אליקים רובינשטיין גדל בגבעתיים, למד בבית הספר היסודי "אמונים", ובגיל 11 השתתף בחידון התנ"ך לילדים שאורגן על ידי "דבר לילדים". בתיכון למד בבית ספר צייטלין בתל אביב, במגמה המזרחנית. לאחר שקפץ כיתה, סיים את התיכון כבר בגיל 16 והחל ללמוד באוניברסיטה העברית שפה וספרות ערבית ולשון עברית. בשנה האחרונה ללימודי התואר הראשון למד במקביל שנה ראשונה במשפטים. הוא סיים את התואר הראשון בערבית בהצטיינות והתגייס לצה"ל כעוזר לעורך "מערכות", ועסק בעריכה ובתרגום של ספרות צבאית ומזרחנית וכן ספרות בנושאי גרילה (בעניין זה כעוזר לאלוף יהושפט הרכבי), מכתבי הגרילה הערבית, הסינית, הווייטנאמית והקובנית (מאנגלית וערבית).

במקביל לשירותו הצבאי סיים את לימודי המשפטים בהצטיינות בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה, בשנת 1969. את ההתמחות עשה אצל השופט יעקב גביזון בבית המשפט המחוזי בתל אביב, אצל פליאה אלבק בפרקליטות המדינה ואצל יוסף צ'חנובר, שהיה יועץ משפטי למערכת הביטחון, והוסמך לעריכת דין בשנת 1972. בתקופת ההתמחות במשרד הביטחון סייע בהכנת החומר לוועדת החקירה בעניין נתיבי נפט. במקביל למד לתואר מוסמך ביהדות זמננו ושימש במילואים כשופט בית המשפט הצבאי ביהודה ושומרון.

לאחר מלחמת יום הכיפורים חזר לעבוד בלשכה המשפטית במשרד הביטחון, ולקראת דיוני ועדת אגרנט סייע להכנת תיק טיעוניו של שר הביטחון, משה דיין, יחד עם נאורה ברנח ובפיקוח היועץ המשפטי יוסף צ'חנובר. הוא המשיך ללוות את דיין וכשדיין מונה לשר החוץ בממשלת ישראל השמונה עשרה הוא מונה לראש לשכתו. במסגרת תפקידו זה השתתף רובינשטיין במשא ומתן עם מצרים בועידת קמפ דייוויד, וכן במשא ומתן על הסכם השלום בין ישראל למצרים (1978–1979). לאחר תקופה כחוקר אורח באוניברסיטת הרווארד מונה ב-1981 ליועץ משפטי למשרד החוץ, והתמקד בנושאים משפטיים הקשורים ביחסי ישראל-ארצות הברית וביחסי ישראל-ערב. כן כיהן במשרד החוץ כסמנכ"ל לתפקידים מיוחדים וכסמנכ"ל ליישום חוזה השלום. כשנכנס יצחק שמיר למשרד החוץ הוא השאיר לצידו את אנשי דיין יוסף צ'חנובר, נפתלי לביא ואת רובינשטיין, שסייע לשמיר להיכנס לעניינים במשרד. הוא המשיך בהשתתפות במשא ומתן האוטונומיה והנורמליזציה עם מצרים (1982-1979) וכן השתתף במשא ומתן על הקמת כוח המשקיפים הרב-לאומי. במלחמת לבנון הראשונה היה מעורב בגיבוש הסכם ישראל-לבנון 1983. בעיתונות של התקופה תואר רובינשטיין כ"עילוי במערכת המדינית". יצחק שמיר ביקש למנותו לשגריר ישראל באומות המאוחדות אולם המינוי נתקל בהתנגדות אנשי משרד החוץ שטענו נגד חוסר ניסיונו, התפקיד נמסר במקום זאת לבנימין נתניהו, שהומלץ על ידי השגריר בוושינגטון משה ארנס, ורובינשטיין מונה במקום נתניהו לציר מדיני של ישראל בוושינגטון, תפקיד בו כיהן בשנים 1985–1986.

בתקופת כהונתו כציר מדיני ומספר 2 בשגרירות בוושינגטון, ב-21 בנובמבר 1985, נעצרו ג'ונתן פולארד ורעייתו בשערי השגרירות על ידי שלטונות ארצות הברית, לאחר שנכנסו במכוניתם למתחם השגרירות והוצאו ממנו. באותו יום היה רובינשטיין הממונה על השגרירות, בהיעדרו של השגריר מאיר רוזן. שנים רבות נטען באמצעי התקשורת כי הוא החליט על הוצאתם מן השגרירות. אך ממברק ששלח רובינשטיין ופורסם בכתבה של רונן ברגמן ב-2009 עולה, כי הוא שמע על הוצאתם לאחר מעשה. רובינשטיין קיבל דיווח על האירוע מקצין הביטחון של השגרירות סמוך לאחר ניסיון הכניסה של פולארד ואשתו לשגרירות. בעקבות קבלת הדיווח שלח רובינשטיין מברק בהול למנכ"ל ולמשנה למנכ"ל.

בהול, 12:00 21 נובמבר 1985 אל:מנכ"ל, ממנכ"ל - למכותבים בלבד מעצר בשער השגרירות. א. קב"ט השגרירות מבריק לבטמ"ח[א] על אירוע של מעצר בשער השגרירות של שני אנשים על ידי רשויות אכיפת החוק האמריקאית. ב. הסיפור, עליו שמעתי לאחר מעשה, עלול להתפתח לבעיה ציבורית במובנים אחרים, במיוחד אם יהיה פרסום. ג. לח"מ אין כל ידיעה על רקע כלשהו לדברים. ד. מצידנו סיכמנו להשיב, אם הדבר יתפרסם, כי אין לנו ידיעה על כך.

לימים עסק מיוזמתו במשך שנים במאמצים לשחרור ג'ונתן ואן פולארד, מול הממשל, הקונגרס וגורמים ביהדות ארצות הברית. אן פולארד שוחררה במידה רבה הודות למאמצים אלה, אך הם לא נשאו פרי באותן שנים לגבי ג'ונתן פולארד עצמו.

עם חזרת יצחק שמיר לתפקיד ראש הממשלה כראש ממשלת ישראל העשרים ושתיים, בעקבות קיום הסכם הרוטציה, נתמנה רובינשטיין למזכיר הממשלה, תפקיד בו המשיך לכהן בממשלות הבאות של שמיר ולאחר מכן כשנתיים נוספות לבקשתו של יצחק רבין, שהחזיר אותו מתפקיד בו החל כמשנה וממלא מקום ליועץ המשפטי לממשלה. בסך הכל כיהן כמזכיר הממשלה בין 1986 ל-1994. בתפקידו זה השתתף בדיונים מדיניים עם מצרים, ירדן והפלסטינים. השתתף בוועידת מדריד ובשיחות וושינגטון (1991–1993) כראש משלחת ישראל לשיחות השלום עם המשלחת הירדנית-פלסטינית. היה ראש משלחת ישראל למשא ומתן עם ירדן (1993–1994), שהניב את הסכם השלום בין ישראל לירדן, והיה ראש המשלחת בהסכמי היישום של חוזה השלום (1994–1995). חוזה השלום עם ירדן הסדיר, בין השאר, את גבול ישראל-ירדן. גבול זה לא סומן מעולם (למעט קטע קטן בדרומו) והתבסס על הגדרות מנדטוריות תאוריות. משנות השבעים עיבדו יישובי הערבה ברשות ממשלות ישראל אדמות ממזרח לקו שביתת הנשק. בחוזה השלום, על ידי חילופי שטח, הוכנסו כל אדמות העיבוד לריבונות ישראל, למעט הסדרים מיוחדים כצופר ובנהריים.

היה היועץ המשפטי למערכת הביטחון ועוזר ראש הממשלה (1994–1995), לאחר מכן שופט בית המשפט המחוזי בירושלים (1995–1997).

רובינשטיין כיהן כיו"ר ומייסד הרשות למלחמה בסמים (1988–1992)), והיה מעורב בהקמת הקהילות הטיפוליות מלכישוע שבגלבוע ואילנות שבשרון. עמד בראש הפורום הממשלתי למעקב אחר תופעות האנטישמיות אותו יסד (1987–1994). השתתף במשא ומתן לשיתוף אסטרטגי עם ארצות הברית (1982–1995) והיה יו"ר המשלחת למשא ומתן על המזכר האסטרטגי עם ארצות הברית (1988) שיזם. המזכר נחתם ביום העצמאות ה-40 למדינת ישראל. רובינשטיין עמד כמזכיר הממשלה בראש צוות ההיגוי לטיפול בפרשת איראנגייט מול ממשל ארצות הברית והקונגרס, לאחר שפרצה ב-1986, וטיפל יחד עם האלוף רפאל ורדי בהסדרת היחסים עם הממשל והקונגרס, לרבות הסכמים עם הקונגרס והתובע המיוחד.

כהונתו כיועץ המשפטי לממשלה

לאחר כישלון מינוי רוני בר-און ליועץ המשפטי לממשלה, נקרא רובינשטיין למלא את התפקיד והוא כיהן בו מ-12 בפברואר 1997 עד 31 בדצמבר 2003. בשנים אלה היה מעורב במשא ומתן עם סוריה בוושינגטון ובשפרדסטאון (1999–2000) ובוועידת קמפ-דייוויד עם הפלסטינים (2000).

כהונתו כיועץ המשפטי לממשלה הייתה סוערת וכללה מגוון רחב של נושאים. הוא נדרש לקבל החלטות במספר נושאים שנויים במחלוקת, ובתקופת כהונתו נפתחו (ונסגרו) מספר חקירות נגד בכירי המערכת הפוליטית בישראל. חלק מהחלטותיו בנושאים אלה ספגו ביקורת מגורמים פוליטיים ותקשורתיים, בטענה שהוא מושפע משיקולים פוליטיים ומלחצים המופעלים עליו, בהן: פרשת בר-און חברון, בה קבע כי מדובר בקשר פסול הנובע מאינטרסים אישיים של גורמים פליליים, ועל אף זאת איש לא הועמד לדין; חקירת העמותות שסייעו לאהוד ברק בבחירות לראשות הממשלה ב-1999; סגירת תיק השוחד והמרמה, חרף המלצת המשטרה, נגד ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו, בעניין פרשת עמדי ("פרשת ההובלות") בנימוק חוסר ראיות מספיקות; סגירת אחד מתיקי החקירה נגד צחי הנגבי בנושא עמותת "דרך צלחה" וההחלטה כי אין מקום להגיש כתב אישום נגד נשיא המדינה עזר ויצמן בפרשת סרוסי. חוות דעתו הנוגע לחקירת האזנות סתר שביצעה המשטרה ("פרשת מזרחי") אושרה בבית המשפט העליון, בפסק דין מפי המשנה לנשיא אליהו מצא, בהסכמת השופטים יעקב טירקל ומרים נאור. בכל הכרעותיו הוצאו החלטות מנומקות שכונו בתקשורת "דוח ציבורי".

בעקבות אלה נטען כנגד רובינשטיין כי התנהלותו הסלחנית כלפי עבירות של בכירים בממשל תרמה להתגברות השחיתות השלטונית בישראל. לעומת זאת, ישנן דוגמאות בשורה של פרשיות בהן לא נרתע והביא לכלל סיום הרשעות בתיקים בעייתיים של אילי הון, דוגמת פרשת אריה דרעי ו"פרשות נמרודי" (עופר נמרודי, החוקר הפרטי רפי פרידן ולאחר מכן האב, יעקב נמרודי והסופר אריה קרישק). בתקופת כהונתו הועמדו לדין השר יצחק מרדכי והשר סאלח טריף.

רובינשטיין היה מעורב אינטנסיבית בשחרור סוכני "המוסד" שנעצרו במדינות זרות בעת מילוי תפקידם, כך בשווייץ, בקפריסין ובירדן.

עוד קבע רובינשטיין בתפקידו זה כי אסור לקיים שירות רפואי פרטי (שר"פ) בבתי החולים הממשלתיים, וכן היה היועץ המשפטי הראשון שהביע בפני בית המשפט עמדה ליברלית ביחס לזכות למות בכבוד, ולמעשה קבע כי משחולה מסרב בדעה צלולה לטיפול מציל חיים - לא חלה על הרופא חובה משפטית לטפל בו, ולפיכך לא יהיה הרופא שיעמוד מנגד צפוי לאישום בגין גרימת מוות, או הריגה, במחדל. בכהונתו חודשו לאחר שנים רבות הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, המהוות קודכס מחייב בשירות הציבורי. בין היתר נעשו פעולות באשר לשילוב נשים, בני מיעוטים ובעלי מוגבלויות במגזר הציבורי. הוא ראה חשיבות לסיוע לאזרח ולתושב הפונה אל מול השלטונות, וכן בסיוע לסניגוריה הציבורית שזה עתה קמה. הוא הירבה להרצות בפני קהלים שונים, ובימיו שולש כמעט מספר הפניות ללשכת היועץ המשפטי לממשלה.

כהונתו כשופט בית המשפט העליון

ב-24 במאי 2004 מונה לכהונת שופט בבית המשפט העליון. כיהן כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית בבחירות לכנסת התשע עשרה. מאז ינואר 2015 היה המשנה לנשיאת בית המשפט העליון מרים נאור, לאחר פרישת הנשיא הקודם השופט אשר גרוניס. ב-13 ביוני 2017, בהגיעו לגיל 70, פרש לגמלאות. כשנה לאחר מכן, ב-2018, מונה לפרופסור חבר במסלול הנלווה באוניברסיטה העברית, והוא עתיד ללמד במחלקה למדע המדינה, ובבית הספר פדרמן למדיניות ציבורית וממשל.

סגנונו

כשופט בבית המשפט העליון הרבה רובינשטיין להתייחס למשפט העברי. בנוסף, רובינשטיין מקנא לשפה העברית ומבקש למצוא מונחים עבריים למילים לועזיות ובפסקי דינו הוא מציין את הסעיפים באותיות עבריות ולא בספרות. רובינשטיין גם נוהג יותר מרוב עמיתיו לשתף את קוראי פסקי דינו בהתלבטויותיו. במקרה אחד כתב: "הכרעה זו ניתנת בחירוק שיניים." באחד מפסקי דינו העיד על עצמו: "נטייתי הכללית היא לגמישות המאפשרת "דרכי אמצע" ולא פתרונות של שחור ולבן". לצדדים בבית המשפט, ובמיוחד לרשויות ציבוריות, הוא המליץ "להאזין להצעות פשרה שמציע בית משפט ... המועלות לאחר התייעצות ועיון" וכן המליץ שנציג מוסמך של רשויות ציבוריות יגיע לדיון בבית המשפט כדי להתרשם מהדיון, להבין לאן הרוח נוטה ולהחליט בהצעות פשרה בהתאם.

פרק זה דורש שכתוב. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולשכתב אותו. הסיבה לכך: המרת תאריכים במספרים לתאריכים במילים, ניסוחים, קישורים פנימיים ומחיקת סוגריים מיותרים.

רובינשטיין השתתף במשא ומתן לשלום עם המדינות השכנות של מדינת ישראל במשך קרוב לרבע מאה, החל משנת 1977 ועד שנת 2000. הוא אחד הבודדים בישראל שהיה מעורב במשאים ומתנים בכל הגזרות סביב ישראל - מצרים, לבנון, ירדן, סוריה והפלסטינים.

מצרים

ראשית הדברים במשא ומתן עם מצרים. מאז מינויו כעוזר שר החוץ משה דיין (בתואר מנהל לשכת השר ויועץ לשר) ביוני 1977 היה רובינשטיין מעורב במגעים עם ארצות הברית, שמוקדו אז בניסיון לכינוס ועידת ז'נבה, בהמשך לוועידה בכינוי זה על שם מקום כינוסה, ב-1973. המגעים קוימו תחילה בארץ ביולי-אוגוסט 1977, ואחר כך בוושינגטון ובניו יורק בספטמבר-אוקטובר 1977. ב-19 בנובמבר 1977 היה רובינשטיין (לפי הזמנת דיין) בין מקבלי פניו של הנשיא המצרי אנואר סאדאת בנמל התעופה בן-גוריון. בדצמבר 1977 התלווה לדיין במשא ומתן במרוקו בחסות המלך חסן, עם חסן תוהאמי שליח הנשיא סאדאת. בהמשך השתתף במשא ומתן עם מצרים באמצעות ארצות הברית, וכן במשא ומתן הישיר עם המצרים בהשתתפות ארצות הברית (טירת לידס בבריטניה, יולי 1978). היה חבר משלחת ישראל לועידת קמפ דייוויד בספטמבר 1978 (5 – 17 בספטמבר), ובהמשך, חבר המשלחת והדווח העיקרי למשא ומתן על חוזה השלום בוועידת בליר האוס בוושינגטון (אוקטובר-נובמבר 1978) וכן במאמצי ההמשך (ובהם "קמפ דייוויד" 2 בפברואר 1979) עד להשגת חוזה השלום עם מצרים במרץ 1979. רובינשטיין השתתף במשלחת לטקס החתימה בוושינגטון ב-26.3.79, ולקראתו עסק גם במזכר ההסכמה בין ישראל לארצות הברית שנחתם לחיזוק חוזה השלום ביום חתימתו ב-26.3.79. בהמשך פעל באינטנסיביות ביחסי ישראל-מצרים כסמנכ"ל משרד החוץ לתפקידים מיוחדים ואחר כך כסמנכ"ל ליישום חוזה השלום עם מצרים, מינואר 1980. הוא קיבל את פניו של השגריר המצרי הראשון סעד מורתדא בפברואר 1980, והיה איש הקשר שלו לממשל בראשית כהונתו, ואחר כך היה מראשי צוות ההיגוי לשיחות הנורמליזציה עם מצרים, תחילה בוועדת היגוי בראשות משרד הביטחון כנציג, הבכיר של משרד החוץ, ולימים – ממאי 1980 – במשרד החוץ, וכך עד פינוי סיני הסופי באפריל 1982, במסגרת זאת - מקיץ 1981 כיועץ משפטי למשרד החוץ - עסק במשא ומתנים השונים על הסכמי הנורמליזציה, כאחד מראשי ההיגוי. הושגו עשרות רבות של הסכמים במגוון תחומים, שלא כולם קוימו, וחלקם קוימו חלקית. רובינשטיין מילא תפקיד עיקרי בכך שהסכמי נורמליזציה שנערכו בירושלים ייחתמו בה תוך אזכור ירושלים (עם שם המלון, כדי שהמצרים יוכלו לומר שהיה זה במערב ולא במזרח ירושלים). בין ההסכמים ראויה לציון, בין השאר, השגת ההסכם ב-1982 להקמת המרכז האקדמי הישראלי בקהיר, שעמד בתמורות העתים. במקביל היה רובינשטיין מ-1980 חבר הצוות לשיחות האוטונומיה עם מצרים בראשית חיים קוברסקי, מנכ"ל משרד הפנים, וזאת עד הפסקתן באמצע 1982.

לבנון

רובינשטיין היה חבר בכיר בצוות המשא ומתן על ההסכם עם לבנון, בשיחות שקוימו בח'אלדה (ליד בירות) ובקרית שמונה בין נובמבר 1982 למאי 1983. ההסכם, שהיה במהותו קרוב להסכם שלום בתחומי הביטחון והיחסים הדו-צדדיים, אך כותרתו הייתה "הסכם" גרידא, נחתם ב-17 במאי 1983 בשני טקסים בח'אלדה וקרית שמונה, ואושרר בישראל ובלבנון, אך טורפד על ידי הסורים שהתחזקו לאחר תקופת חולשה. ההסכם הושג בסיוע ארצות הברית, לרבות מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ. בראש משלחת ישראל עמד ד"ר דוד קמחי, מנכ"ל משרד החוץ, וראש משלחת לבנון היה ד"ר אנטואן פתאל, לשעבר מנכ"ל משרד החוץ. מטעם ארצות הברית ייצגו במשא ומתן השגרירים פיליפ חביב ומוריס דרייפר.

ירדן והפלסטינים

רובינשטיין היה חבר צוות המשא ומתן בראשות ראש הממשלה יצחק שמיר לכינוס ועידת מדריד, וזו נתכנסה – לאחר סבבי ביקור רבים של מזכיר המדינה ג'ים בייקר החל מתום מלחמת המפרץ הראשונה במרץ 1991 – בשלהי אוקטובר 1991. בין הישגי ישראל במשא ומתן היה קיומה של משלחת ירדנית-פלסטינית משותפת, דרישה ישראלית שנתקבלה לעת ההיא, ובה נציגים פלסטינים מיו"ש ועזה בלבד, בלא השתתפותו של אש"ף (גם אם ידעה ישראל שהפלסטינים במשלחת מתייעצים, בחלקם לפחות, עם אש"ף). הסובייטים, כתנאי להיותם נותני חסות למדריד יחד עם ארצות הברית, נתבעו והסכימו לחדש יחסים דיפלומטיים עם ישראל. היה זה גם תנאי לכל מי שביקשו בהמשך להצטרף למשא ומתן הרב צדדי, שנוהל בנושאים שונים, וכאלה נכללו הודו וסין. ועידת מדריד התכנסה במליאתה חד פעמית והשתתפו גם סוריה, לבנון וכן מצרים ומיד לאחריה הוחל במשא ומתן דו-צדדי. במדריד הייתה לחיצת היד הראשונה בין ירדני, פלסטיני וישראלי – רובינשטיין מטעם ישראל, ד"ר עבד אל-סלאם מג'אלי הירדני וד"ר חידר עבד אל-שאפי הפלסטיני. החל במדריד והמשך בוושינגטון עמד רובינשטיין בשנים 1991–1993 בראש משלחת ישראל במשא ומתן עם הירדנים והפלסטינים. בוושינגטון החל המשא ומתן בדצמבר 1991 ב"שיחות הספה", שבהן במשך מספר שבועות התנהלו שיחות על המסגרת הדיונית למשא ומתן, אשר בטרם השגחה סירבו הירדנים והפלסטינים להיכנס לאולם הדיונים ועמדו על הפרדה ביניהם. סוף דבר שהושגה בינואר 1992 הסכמה על שני ערוצי שיחות, הערוץ הירדני ובו תשעה ירדנים ושני פלסטינים והערוץ הפלסטיני ובו תשעה פלסטינים ושני ירדנים, וכן פורום רחב שנקרא "הפגישה הכללית".

עם חילופי הממשל בישראל ביוני 1992 התבקש רובינשטיין על ידי ראש הממשלה החדש-ישן יצחק רבין ע"ה לחזור מתפקיד בו החל, משנה וממלא מקום ליועץ המשפטי לממשלה, לכהונה כמזכיר הממשלה וכראש המשלחת למשא ומתן. בהמשך הושג (נובמבר 1992) "הסכם סדר היום" עם ירדן, שקבע את מתוה ההמשך בנקודות העיקריות בדרך להשגת הסכם שלום. ההסכם נחתם בחשאי בראשי תיבות, ורק יום אחרי שנחתם הסכם אוסלו, אשר נעשה במעקף למשלחת ישראל בוושינגטון וללא ידיעתה, נחתם הסכם סדר-היום ב-14.9.93 בטקס צנוע במחלקת המדינה בוושינגטון. יצוין כי במהלך תקופת המשא ומתן עם הפלסטינים בוושינגטון, שהייתה אינטנסיבית ועל פי הוראות יומיומיות מדויקות של ראש הממשלה רבין, הושגה בניגוד לדימוי רווח, התקדמות מסוימת בסיוע ארצות הברית, אך לימים הוברר כי היא נבלמה בגלל קיומו של המשא ומתן באוסלו, שנעשה באורח חשאי ובשיתוף אש"ף, בניגוד להנחיות שניתנו למשלחת בוושינגטון. בהסכם אוסלו נכללו נושאים שהיו "טאבו" לפי ההנחיות למשלחת וושינגטון, כמו ירושלים כנושא למשא ומתן, ואשר אושרו לאנשי אוסלו.

הסכם השלום עם ירדן

רובינשטיין עמד בראש משלחת המשא ומתן לשלום עם ירדן לאורך כל הדרך מהחל ועד כלה, ממדריד ב-1991 עד החתימה על חוזה השלום בערבה ב-1994, ולאחר מכן בראש המשלחת למשא ומתן על הסכמי היישום, עד שביולי 1995 התמנה לבית המשפט המחוזי. יצוין כי עוד החל מאביב 1991, בעיקר יחד עם אפרים הלוי, אז המשנה לראש המוסד, החל רובינשטיין בביקורים חשאיים בירדן שהניחו תשתית ליחסים. יצוין כי במפגשים חשאיים עם ירדן השתתף רובינשטיין עוד מ-1986, מעת התמנותו לכהונת מזכיר הממשלה, לרבות בפגישות ראשי הממשלה שמיר ורבין עם המלך חוסין ואחיו הנסיך חסן.

חוזה השלום עם ירדן ב-26.10.94 כלל, בין השאר, הוראות בדבר הכרה הדדית, כינון יחסים פורמליים בדרג שגרירויות תושבות, הסדרי ביטחון ישירים ללא רכיב בינלאומי כמו שהיה בהסדר עם מצרים, יחסים דו-צדדיים. רכיבים חיוניים בולטים היו קביעת הגבול בין שתי המדינות והסדרי מים. הגבול עם ירדן נקבע בבסיסו על סמך הגדרה מילולית מראשית המנדט הבריטי ב-1922, הקובעת כי "דבר המלך במועצתו על פלשתינה (א"י) 1922 לא יחול על השטח הנמצא מזרחה מקו היוצא מנקודה אחת הנמצאת שני מילין מערבה לעיר עקבה במפרץ עקבה (עציון גבר) ועולה דרך מרכז ואדי ערבה, ים המלח ונהר הירדן, עד הגיעו למקום ההצטלבות בין ירדן ונהר הירמוך; משם, דרך מרכז הנהר ירמוך עד הגבול הסורי".

גבול זה לא סומן פרט ל-4 ק"מ בדרום ב-1946, וכן הייתה הגדרת-משנה מנדטורית נוספת שקבעה את "קו הנקודות הנמוכות". במשא-ומתן היו בראש וראשונה שאלות מורכבות הקשורות בהגדרת "אמצע ואדי ערבה" – מהו ואדי זה, האם פירושו נחל כלשהו – אך בפועל אין נחל אחד, גם לא נחל אכזב, המחבר בין חוף מפרץ אילת-עקבה לים המלח; או שמא עמק הערבה, במשמעות רחבה יותר, של השבר הסורי-אפריקאי. ריחפה מאוד על פני המשא ומתן שאלת אדמות העיבוד של יישובי הערבה, שמאז שנות השבעים היו חלקן, באישור ממשלות ישראל, ממזרח לקו שביתת הנשק, אשר הירדנים ראו בו מימוש ההגדרה מ-1922. ערב הסכם השלום היו 50% מאדמות העיבוד של היישובים בצד המזרחי של קו שביתת הנשק. לאחר משא ומתן מורכב, שקבוצה מקצועית של ישראלים – וגם ירדנים – השתתפה בו. הוסכם, ראשית, על חילופי שטחים של כ-40 קמ"ר באופן שכל אדמות העיבוד של יישובי הערבה, למעט צופר, יעברו לריבונות מדינת ישראל, בעוד הירדנים יקבלו שטחי טרשים זהים בגב הערבה. באופן זה יכלו הירדנים לקבל חזרה בזיקה לקו שביתת הנשק 300 קמ"ר, בפריסה לאורך קו הגבול הארוך (דרישתם הייתה ל-380 קמ"ר) ואילו ישובי הערבה שמרו על אדמות העיבוד בריבונותנו. שנית, לגבי צופר הושג הסכם למשטר מיוחד של 25 שנה, הניתן להארכה בהסכמה הדדית כתום התקופה. זאת, בדומה להסדר כזה לגבי נהריים שבצפון. בענייני המים הושג הסכם מורכב שכלל אספקת מים מדודה לירדן, בעיקר בצפון, תוך "קיזוז" בדרום. בענייני ביטחון מוסדרים היחסים, כאמור, באורח ישיר בין שתי מערכות הביטחון ללא "תיווך" בינלאומי מסוג כלשהו.

בנאומיו בכנסת לאישור חוזה השלום ובחתימת החוזה בערבה ציין ראש הממשלה רבין, מתוך אנשי השירות הציבורי את רובינשטיין ואת אפרים הלוי, שהיה השליח המיוחד למלך חוסין.

קמפ דייוויד 2000

ביולי 2000 השתתף רובינשטיין, לפי הזמנת ראש הממשלה אהוד ברק, בועידת קמפ דייוויד עם הפלסטינים, אשר נשיא ארצות הברית ביל קלינטון החליט לכנס לשם ניסיון להסכם בין ישראל לפלסטינים, בהשתתפות אהוד ברק, ראש ממשלת ישראל, ויאסר ערפאת המנהיג הפלסטיני. הוועידה נמשכה כ-15 יום, ולא הוכתרה בהצלחה. רובינשטיין הוזמן לשם כיועץ המשפטי לממשלה, והוטל עליו על אתר לעסוק בנושא הפליטים, שלגביו הועלתה אפשרות למתווה מפורט, "חבילה" בינלאומית וישראלית שאינה כוללת את זכות השיבה לפלסטינים, אך יש בה פתרונות כספיים בעיקר; ונכללו בה גם זכויות היהודים ממדינות ערב, נושא שרובינשטיין היה בין מקדמיו. הפלסטינים לא הסכימו לכל הסכם.

סוריה

רובינשטיין השתתף גם במשא ומתן עם סוריה במפגשי וושינגטון (1999) ושפרדסטאון (2000) בראשות ראש הממשלה אהוד ברק, וזוכר מפגשים אלה כחויה עצובה. בדרך כלל, בעבודה עם גורמים ערביים בתקופות השונות היה הבסיס לשיח עמהם המגע האישי, שכלל את רכיב הכבוד, החשוב כל כך בכלל ובמיוחד באזורנו. למשלחת הסורית ניתנה, כנראה הנחיה מגבוה שלא לדבר עם הישראלים אלא באמצעות האמריקנים. לגופם של דברים תבעו הם, בין השאר, נתח מן הכנרת בהיצמדם לא לקו הבינלאומי אלא לקוי 4 ביוני 1967, שהיו נוחים להם. זה היה קו אדום מבחינת ראש הממשלה ברק – ולדעת רובינשטיין בצדק.

התנהלות המדינה

רובינשטיין ישב רבות כשופט בהרכבים שדנו בהתנהלות המדינה, התריע על קלקולים ודרש את תיקונם. במקרה אחד כתב כלפי פרקליטות המדינה:

הוא הביע דעתו ש:"לטעמי, יש להעלות על נס את חובתה המוגברת של המדינה, אולי יותר מכל בעל דין אחר, להגינות כלפי הזולת, כלפי כולי עלמא, ובוודאי כלפי המתקשר עמה בהסכם. אין היא ככל "שחקן" במגרשי המשפט הפרטי; גם בעודה בחצרי המשפט הפרטי, חלות עליה חובות הגוף הציבורי" ו"חובת המדינה להגינות יתרה בהתנהגותה בכל דרכיה ברורה לדידי כשמש בצהרי היום, עד כי אינה טעונה אסמכתאות". בהתאם לכך הוא הביע דעת מיעוט, שלא נתקבלה, בעד קבלת רשות ערעור ותיקון פסק בורר בהתאם לתקנת הציבור כיוון שהמדינה התרשלה ביידוע חברה שנגשה למכרז על הבעייתיות בהצעתה מבחינת עמידה בדרישות התכנון.

על חוסר שביעות רצונו מאי תיקון דברים מסוימים ניתן ללמוד מדבריו:

במקרה אחר כתב:

במקרה נוסף כתב:

למרות זאת, הוא הביע עמדות בעד הרחבת פעילותה של המדינה בתחומי חיים רבים. למשל, הוא הביע עמדה בעד חוק איסור על זנות והביע הסתייגות ממה שנראה לו כצעד של הפרטתו של מוביל המים הארצי, בביטוי "את אמא אין מוכרים". הוא הביע התנגדות לחינוך פרטי וייחודי וביכה את "הפרטת היתר ו[ה]אטומיזציה, המכרסמת קשה בין השאר בממלכתיות בחינוך". במקרה אחר כתב: "כשלעצמי סברתי מזה זמן איפוא, כי אפשר שהמדינה הרחיקה לכת יתר על המידה בהפרטות למיניהן, וכאותה מטוטלת שנעה מקצה לקצה, ראוי לה שתנוח במקומה הראוי, באמצע".

העדפה מתקנת

על חוקי מגן כתב: "כשלעצמי, בעקבות ניסיון מצטבר במערכת הממשל, סבורני כי בהחלט ראויה חקיקת חוקים הבאים למנוע אפליה וגם ליצירת העדפה מתקנת. מלכתחילה ניתן היה לסבור, שניתן להשיג תיקונים ראויים על ידי מערכות הממשל והציבור גם ברצון טוב; אך השנים לימדוני, שאף אם לא בכל עניין, חלילה, "יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית, ט', כ"א), מכל מקום המציאות האנושית מתירה לשיקולים כלכליים ושיקולי נוחות אחרים לגבור, ועל כן יש צורך בחתירה חקיקתית לשויון וגם בהעדפה מתקנת"

משפט מנהלי

כאשר הכיר הרוב בבית המשפט ברישום נישואים חד מיניים שנערכו מחוץ לישראל, התנגד לכך רובינשטיין בדעת יחיד מול דעתם של שישה שופטים אחרים. הוא כתב שאין זה תפקידו של בית המשפט לתת "גושפנקה רשמית של הממלכה ליצירת תא משפחתי, המוכר רק במיעוט קטן ממדינות תבל". עם זאת, הוא ציין כי יש "הגינות אנושית ומשפטית" בהענקת זכויות כלכליות וחברתיות לזוגות הומוסקסואלים.

רובינשטיין הצטרף לעמדת הרוב שפסלה את "חוק טל" וקבעה שאינו חוקתי. הוא כתב כי חוק חדש שיסדיר את גיוס החרדים יצטרך לאמץ אמצעים משמעותיים בהרבה, והעלה את האפשרות של מכסות שיגבילו את מספר הפטורים מגיוס מטעמי לימוד תורה. בפסיקתו זו, כמו ברוב פסיקותיו האחרות, שילב נימוקים רבים מהמקורות המחזקים את עמדתו. הוא אף כתב כי חוויותיו האישיות כמתפלל בבית כנסת שבו רבים מקבצי הנדבות בני הציבור החרדי, מלמדות אותו על המצוקה שאליה מוביל הסדר הגיוס את הציבור הזה.

הוא נמנה עם השופטים שאישרו, על חודו של קול אחד, את חוק האזרחות והכניסה לישראל, המאפשר למנוע מאזרחים ישראלים להביא לארץ את בני זוגם הפלסטינים.

דין אזרחי

באופן כללי, רובינשטיין סבר ש"יש מקום לשנות מן "הגישה המצמצמת בנוגע להתערבותם של בתי המשפט בפסקי בוררות" - ולנקוט בגישה המאפשרת לבתי המשפט לתקן טעויות מסוגים מסוימים בפסקי בוררות", עמדה הנמצאת במיעוט בבית המשפט העליון.

חופש הפרט

שופט בית המשפט העליון סלים ג'ובראן נמנע מלשיר את "התקווה" בעת השבעת נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס בפברואר 2012. הדבר עורר ביקורת רבה, אך כעמיתו לבית המשפט העליון יצא רובינשטיין להגנתו, ובמכתב ששלח לכל השופטים בארץ כתב כי אין לחייב אזרחים ערבים בשירת ההמנון שאינו משקף את שורשיהם, גם אם יש לשבח בן מיעוטים שמחליט לשיר את ההמנון.

מחלוקות

לקראת הבחירות לראשות הממשלה בין אהוד ברק לאריאל שרון בתחילת שנת 2001 קבע בחוות דעת כי אין זה מסמכותה של ממשלת מעבר לנהל משא ומתן מדיני. לאחר שחוות הדעת פורסמה, היא נתמכה על ידי שרון והימין וגונתה על ידי ברק ושריו.

במקרה אחר, ערב בחירות 2003 הודלפו לעיתון "הארץ" פרטים מחקירות כנגד שרון ובפרט על הלוואות שקיבל מסיריל קרן. רובינשטיין פעל בנחרצות, או לפי גרסת מבקריו ב"להיטות יתר" (ביטוי שרובינשטיין עצמו השתמש בו כדי לבקר את חקירותיו של משה מזרחי), כדי לחשוף את המדליף, שהתברר כאשת הפרקליטות ליאורה גלט-ברקוביץ'. רובינשטיין כלל במושאי חקירה גם את העיתונאי ברוך קרא שחשף את הפרשה והורה על חשיפת שיחות הטלפון שלו, צעד לא מקובל כנגד עיתונאי.

חתן "פרס השלום" של קרן גבריאל שרובר על חלקו בשלום עם ירדן. קיבל תואר ד"ר לשם כבוד מישיבה יוניברסיטי בניו יורק, מהסמינר התאולוגי היהודי בניו יורק ומאוניברסיטת בר-אילן.

חתן פרס חיים הרצוג, אותו קיבל באוגוסט 2018. הפרס מוענק אחת לשנתיים על תרומה ייחודית למדינת ישראל.

זכה בתואר "אביר איכות השלטון" לשנת 2019 בקטגוריית הרשות השופטת.

בשנת 2021 יצא לאור בהוצאת נבו "ספר אליקים רובינשטיין", אסופת מאמרים של משפטנים ישראלים לכבודו של רובינשטיין, בעריכת אהרן ברק, מרים מרקוביץ-ביטון, איילה פרוקצ'יה ורינת סופר.

מכתבי הוקרה מאת משה דיין, מנחם בגין, יצחק רבין ויצחק שמיר:

נשוי למרים רובינשטיין, לשעבר המשנה לפרקליט המדינה לעניינים אזרחיים ומנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה. בעת מינויו כיועץ משפטי לממשלה, ביקש רובינשטיין כי תתקבל החלטת ממשלה על "הפרדת כוחות" בינו ובין רעיתו. והיא תהיה כפופה לפרקליטת המדינה בלבד.

לבני הזוג רובינשטיין ארבע בנות. אחת מהן, שרי, עורכת דין שעסקה מטעם משרד החוץ בנושאי פליטים, נפטרה ב-26 באוקטובר 2016.

אחיו הצעיר אבי היה רופא נוירוכירורג, שפנה לעסוק בעריכת דין

ספרים ומאמרים

רובינשטיין חיבר ספרים ומאמרים בענייני משפט וממשל והסכסוך הערבי-ישראלי:

שופטים: דונקלבלום • חשין • אסף • זילברג • ברנזון • גויטיין • ויתקון • כהן • מני • הלוי • קיסטר • עציוני • שרשבסקי • בן-פורת • אשר • אלון • בכור • בייסקי • לוין • כהן • כהן • לוין • בך • נתניהו • חלימה • גולדברג • מלץ • אור • מצא • חשין • זמיר • דורנר • טל • שטרסברג-כהן • קדמי • טירקל • אנגלרד • ריבלין • פרוקצ'יה • לוי • ארבל • זילברטל • רובינשטיין • ג'ובראן • דנציגר • שהם • מלצר • מזוזשופטים במינוי זמני: בקר • זהר • לוין • צלטנר • כהן • בן-עתו • שילה • שינבוים • אבנור • וייס • בן דרור • וינוגרד • ולנשטיין • אריאל • אלוני • בן יאיר • גולדברג • אלון • אילן • זועבי • ברלינר • עדיאל • חשין


Reviews (0)
No reviews yet.

אתר מורשת מתעד את מורשתם של גדולי האומה בתחומים השונים מההיסטוריה ועד להווה של העם היהודי, במדינת ישראל ובתפוצות, שהביאו אותנו עד הלום.

0:00