יעקב ישראל נאמן

יעקב ישראל נאמן (16 בספטמבר 1939 – 1 בינואר 2017) היה מן המשפטנים הישראלים הבולטים שפעלו בעת ובעונה אחת בפרקטיקה הפרטית, באקדמיה ובשירות המדינה. הוא נמנה עם מייסדי משרד עורכי הדין הרצוג, פוקס, נאמן ושות', היה ממקימי הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, לימד דיני מסים והחזיק בשורה ארוכה של תפקידים ציבוריים. בממשלות ישראל כיהן כמנכ"ל משרד האוצר, כשר האוצר ופעמיים כשר המשפטים, אף שלא היה חבר הכנסת.

ייחודו המקצועי נבע מן המעבר המתמיד בין עולמות: הוא הכיר את המשפט מנקודת מבטם של עורך דין, חוקר ומורה, ואת פעולת המדינה מתוך הנהלת משרד האוצר ושולחן הממשלה. לצד עיסוקו בדיני מסים, תאגידים וניירות ערך, נדרש לסוגיות יסוד של ממשל, מינויי משפט, יחסי עבודה, תקציב, גיור ומקומו של המשפט העברי במדינה יהודית ודמוקרטית.

ילדות, חינוך ושירות צבאי

נאמן נולד בתל אביב בתקופת המנדט הבריטי למנחם ולמלכה נוימן, הבכור מבין ארבעה בנים. משפחתו השתייכה לציונות הדתית, והרקע הזה ליווה בהמשך את התעניינותו במפגש שבין מסורת יהודית, הלכה ומשפט המדינה. אביו היה בן דוד מדרגה רביעית של בנימין זאב הרצל.

את לימודיו התיכוניים עשה במסגרות דתיות ובהן ישיבת היישוב החדש ומדרשית נעם, וכן למד שנה בבית הספר התיכון של ישיבה יוניברסיטי. באוגוסט 1958 התגייס לצה"ל ושירת בחטיבת גולני. לאחר שנפצע הועבר לגדנ"ע. את שירותו הסדיר סיים בדרגת סגן, ובמילואים הגיע לדרגת סרן.

הכשרה משפטית ותרומה לחינוך המשפטי

לאחר שירותו הצבאי למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, תחילה בשלוחה בתל אביב ובהמשך בירושלים, והשלים תואר ראשון בהצטיינות בשנת 1964. הוא התמחה אצל השופטת מרים בן-פורת בבית המשפט המחוזי בירושלים, ולאחר מכן המשיך את הכשרתו ועבודתו המשפטית במשרד י' גורניצקי ושות'. באוניברסיטת ניו יורק השלים תואר שני במשפטים בשנת 1965 ודוקטורט במשפטים בשנת 1968.

נאמן לא הסתפק בעבודה כעורך דין. במשך שנים לימד והכשיר דורות של משפטנים: הוא היה עוזר הוראה בדיני חוזים בשלוחת תל אביב של האוניברסיטה העברית, לימד דיני מסים באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה העברית, ונמנה עם מקימי הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, שבה לימד בשנים 1971–1976. בשנת 1976 היה פרופסור אורח באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, ובהמשך שימש פרופסור חבר אורח באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה העברית.

תרומתו לבר-אילן נמשכה גם מחוץ לכיתה. הוא כיהן כיושב ראש הוועד המנהל של האוניברסיטה, תפקיד שחיבר בין ניסיונו המשפטי והניהולי לבין בניית מוסד אקדמי בעל זהות יהודית מובהקת. עבודתו האקדמית התמקדה במיוחד בדיני מסים, תאגידים וניירות ערך. הוא פרסם למעלה משלושים מאמרים מקצועיים בישראל ומחוצה לה, סייע לשופט ד"ר אלפרד ויתקון בהכנת הספר דיני מסים, וכתב את הפרק העוסק בתחום זה בספר סדרי שלטון ומשפט בישראל.

בניית מוסד מרכזי בעריכת הדין הישראלית

בתחילת שנות השבעים פנה נאמן לעבודה עצמאית, וביולי 1972 נמנה עם מייסדי משרד הרצוג, פוקס, נאמן ושות'. במשך תקופות ארוכות היה שותף בכיר במשרד, כאשר יצא ממנו זמנית בכל פעם שקיבל עליו תפקיד ציבורי. השילוב בין מומחיות במסים, היכרות עם מנגנוני הממשל וניסיון בדיני תאגידים סייע לו לטפל בעניינים מורכבים של חברות ואישי ציבור. בין השאר ייצג את שר החוץ לשעבר אבא אבן בהסדרת ענייני חשבונותיו מחוץ לישראל.

המשרד שעמו היה מזוהה ייצג חברות מרכזיות במשק, ובהן חברת החשמל, בתי הזיקוק ומכתשים אגן, ובמקביל ניהל גם תיקים ללא תמורה למי שלא יכלו לשלם שכר טרחה. המוסד המקצועי שנאמן סייע להקים היה לחלק חשוב מתשתית השירותים המשפטיים של המשק הישראלי. משרד הרצוג, פוקס, נאמן היה מעורב גם במאבק המשפטי שהוביל בשנת 2004 להכרה ב"הלכת השנים האבודות", אשר הרחיבה את האפשרות לפצות עיזבון ותלויים על אובדן ההשתכרות בשנים שבהן קוצרו חייו של ניזוק.

לצד עבודתו במשרד כיהן נאמן כדירקטור בבנק טפחות למשכנתאות בשנים 1974–1977. פעילותו המקצועית השתלבה כבר אז בעבודת ועדות ציבוריות בתחומי מסים, שכר, חברות ממשלתיות, ניגוד עניינים ושלטון מקומי.

ניהול משרד האוצר ושירות במערכת הכלכלית

בנובמבר 1979 מונה נאמן למנכ"ל משרד האוצר תחת השר יגאל הורביץ, וכיהן בתפקיד עד פברואר 1981. כדי לצמצם ניגודי עניינים נקבע שלא יטפל בנושא הקשור ללקוח של משרד עורכי הדין שבו היה שותף. במסגרת תפקידו היה דירקטור באל על ובתעשייה האווירית, עמד בראש ועדות מנכ"לים לעניינים כלכליים בינלאומיים ולענייני יהודה, שומרון וחבל עזה, והיה חבר בוועדה לאנרגיה אטומית. הוא שירת גם במועצת המנהלים של הבנק העולמי בתקופת כהונתו באוצר.

תפקידים אלה העניקו לו השפעה על תחומים שחיברו בין תקציב המדינה, חברות ממשלתיות, יחסי החוץ הכלכליים ותכנון ארוך טווח. עוד קודם לכן ולאחר מכן היה חבר במועצה המייעצת של בנק ישראל ובוועדות שעסקו ברפורמה במערכת המס, בהתאמת חוקי המס לפיקוח על מטבע חוץ ובמבנה המשק הממשלתי.

שר האוצר והעיסוק במדיניות לאומית

ב-9 ביולי 1997 מונה נאמן לשר האוצר בממשלתו הראשונה של בנימין נתניהו. הוא חזר למשרד שאותו הכיר היטב מתקופתו כמנכ"ל, והיה מעורב בגיבוש תקציב 1998 ובמדיניות הכלכלית של הממשלה. בתקופת כהונתו התנהלו עימותים מורכבים עם ההסתדרות בענייני שכר ופנסיה. בדצמבר 1997 הגיע עם יושב ראש ההסתדרות עמיר פרץ להסכמות שסיימו שביתה כללית, ובספטמבר 1998 נחתם הסכם שכר בשירות הציבורי לאחר ארבעה ימי שביתה.

לצד האחריות הכלכלית הטילה עליו הממשלה משימה בעלת משמעות עמוקה ליחסי ישראל והתפוצות: ניהול המשא ומתן עם נציגי התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית בסוגיית הגיור. עצם הבחירה בו שיקפה את יכולתו לפעול בין שפה משפטית, מחויבות למסורת והצורך למצוא הסדרים ממלכתיים בסוגיה הנוגעת לזהות יהודית, למעמד אישי ולאחדות העם. בדצמבר 1998 התפטר מתפקידו ושב לעבודתו המשפטית.

שר המשפטים ורפורמות במערכת המשפט

נאמן מונה לראשונה לשר המשפטים ביוני 1996. באוגוסט אותה שנה התפטר לאחר שנפתחה נגדו חקירה פלילית, ובהמשך הוגש נגדו כתב אישום בנוגע לתצהיר ולעדות שמסר. ב-15 במאי 1997 זוכה. בית המשפט קבע כי התצהיר כלל מידע בלתי נכון ומטעה, אך קיבל את ההסבר שלפיו מקור הדבר בטעות רישום שנעשתה ללא כוונה פלילית וציין כי תיקונים נמסרו עוד לפני הדיון.

לאחר הבחירות לכנסת השמונה עשרה השתתף נאמן בצוות המשא ומתן הקואליציוני של הליכוד, וב-31 במרץ 2009 חזר למשרד המשפטים. הוא כיהן בו עד 18 במרץ 2013. בראשית כהונתו המליץ על מינויו של יהודה וינשטיין ליועץ המשפטי לממשלה, והממשלה אישרה את המינוי.

בתקופה זו קידם נאמן דיון בשינויים מבניים במערכת המשפט. הוא הציע להפריד בין תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לבין הנהגת התביעה הכללית, מתוך תפיסה ששילוב הייעוץ לממשלה עם הסמכות להעמיד את חבריה לדין יוצר מתח מוסדי ומטיל עומס רב על בעל תפקיד אחד. הוא קידם גם הצעה להעברת תביעות אזרחיות מסוימות לבוררות, במטרה להתמודד עם העומס בבתי המשפט, והעלה הצעות שעסקו ביחסים שבין הכנסת לבין ביקורת שיפוטית. הצעות אלה עמדו במרכז דיון ציבורי ומשפטי, גם כאשר לא הבשילו לשינוי המלא שביקש.

משפט עברי בתוך מערכת ממלכתית

נאמן ראה במשפט העברי מקור משפטי ותרבותי שאפשר להעניק לו מקום רחב יותר בחיים הישראליים. לאחר שדברים שאמר בכנס רבנים ודיינים בשנת 2009 התפרשו כקריאה להפיכת ההלכה לחוק המדינה, הוא הבהיר כי הכנסת היא המחוקקת וכי בתי המשפט האזרחיים מפרשים את חוקיה. לדבריו, כוונתו הייתה לעודד שימוש בבתי דין כחלופה מוסכמת ליישוב סכסוכים כספיים על פי עקרונות המשפט העברי. עמדה זו ביטאה את ניסיונו לחבר בין מורשת הלכתית עתיקה לבין הצרכים המעשיים של מערכת משפט מודרנית, בלי להתכחש לסמכותם של מוסדות המדינה.

ועדות ציבוריות, מוסדות ותחומי השפעה נוספים

היקף שירותו הציבורי של נאמן חרג מן המשרדים שבהם כיהן. לאורך עשרות שנים השתתף בוועדות ובגופים שעסקו בתשתיות השלטון והחברה בישראל. בין תפקידיו הבולטים:

• חבר ועדת אשר לרפורמה במערכת המיסוי ויושב ראש ועדה לבדיקת התאמת חוקי המס לדיני הפיקוח על המטבע.
• חבר מועצת לשכת עורכי הדין ויושב ראש ועדת החקיקה שלה.
• חבר ועדות ציבוריות בנושאי שכר בשירות הציבורי, ניגוד עניינים של שרים וסגני שרים, חברות ממשלתיות ומעמד המורה.
• חבר הוועדה הממלכתית לבדיקת מבנה השלטון המקומי ויושב ראש ועדת חקירה בעניין עיריית בני ברק.
• חבר חבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית ויושב ראש הוועד המנהל של אוניברסיטת בר-אילן.
• יושב ראש הוועדה לעידוד תעשיית הקולנוע בישראל.

ריבוי התחומים לא היה רק אוסף של תארים. הוא מלמד על תפקידו כמשפטן שאליו פנו כאשר היה צורך לתרגם בעיה ציבורית לכללים, מנגנוני פיקוח והסדרים מעשיים. עבודתו נגעה במיסוי, ממשל מקומי, השכלה גבוהה, יחסי עבודה, תרבות וניהול נכסי ציבור.

כתיבה, משפחה והנצחה

נאמן התגורר בשכונת טלביה בירושלים, היה נשוי ואב לשש בנות ובנים — חמש בנות ובן. הוא נפטר בירושלים ב-1 בינואר 2017, בגיל 77, לאחר מחלה קשה. למחרת נקבר בבית הקברות היהודי בהר הזיתים. מאות השתתפו בהלווייתו, ובהם נשיא המדינה לשעבר ראובן ריבלין, יושב ראש הכנסת יולי אדלשטיין ושרי ממשלה.

האוטוביוגרפיה שלו, אל תירא עבדי יעקב, ראתה אור בשנת 2017. בצד ספריו ומאמריו המקצועיים היא משמרת את נקודת מבטו של אדם שחי בצומת שבין אמונה, משפט, כלכלה ופוליטיקה ושירת את המדינה בכמה מן הזירות המוסדיות המרכזיות שלה.

מדוע יעקב ישראל נאמן ראוי לציון כערך חשוב במורשת

יעקב ישראל נאמן ראוי להיכלל בארכיון מורשת (Moreshet) משום שהשפעתו אינה מצטמצמת לכהונה מיניסטריאלית אחת. הוא סייע לבנות מוסדות מתמשכים: משרד עורכי דין ישראלי מרכזי, פקולטה למשפטים באוניברסיטה בעלת זהות יהודית, מסורת של הוראה ומחקר בדיני מסים, ומערך רחב של ועדות ציבוריות שעסקו באופן שבו המדינה מנהלת כסף, סמכות ואחריות.

חשיבותו למורשת היהודית והישראלית ניכרת במיוחד במאמציו לגשר בין המשפט העברי לבין החוק הממלכתי ובתפקיד שמילא בשיח על גיור ועל יחסי ישראל עם הזרמים היהודיים בתפוצות. גם כאשר הצעותיו עוררו ויכוח, הן עסקו בשאלות יסוד שנותרו מרכזיות: כיצד משלבים זהות יהודית עם מוסדות דמוקרטיים, כיצד מחלקים סמכויות משפטיות, וכיצד הופכים ידע מקצועי לשירות ציבורי.

Moreshet.com מתעד את סיפורו כחלק מתולדות בנייתה של מדינת ישראל: משפטן שהכשיר תלמידים, הקים מוסדות, ייעץ למערכות ציבוריות וקיבל אחריות על משרדיה הכלכליים והמשפטיים של הממשלה. צירוף התחומים הזה מעניק למורשתו ערך מתמשך להבנת התפתחות המשפט, הכלכלה, החינוך המשפטי והשיח על זהותה היהודית של ישראל.