בילי ויילדר

חייו

נולד בשם שמואל וִילדֶר בקיץ 1906 בעיירה סוחה שבגליציה, אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית (כיום בדרום פולין). ויילדר החל את דרכו ככתב, תחילה בווינה ואחר כך בברלין. בשנת 1929 החל לכתוב תסריטים לקולנוע. עד שנת 1933 כתב כ-20 תסריטים, בהם ל"אמיל והבלשים" (1931) המצליח, ושיתף פעולה עם במאים כרוברט זיודמאק, אדגר אולמר ופרד זינמן (שביים אחרי כן סרטים כ"בצהרי היום" ו"אוקלהומה").

עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, הבין ויילדר כי בגלל יהדותו מסוכן להישאר בגרמניה הנאצית והיגר לצרפת, שם התנסה לראשונה בבימוי ("הזרע הרע", 1934) ומיד אחרי כן לארצות הברית (אגב התגנבות דרך מקסיקו). אמו, סבתו ואביו החורג, שנותרו באירופה, נרצחו בשואה במחנה ההשמדה אושוויץ.

בשנותיו הראשונות בהוליווד התקשה ויילדר בקבלת עבודה קבועה באולפנים. הוא השתתף ככותב משני בכמה סרטים, בהם "מוזיקה באוויר" שבו כיכבה גלוריה סוונסון, שכוכבה הועם, ועיבוד הוליוודי ל"אמיל והבלשים". פריצת הדרך שלו באה בשנת 1937, כאשר הצליח למכור לאולפני "פרמאונט" סיפור המבוסס על מחזהו של אלפרד סבואר. שנה מאוחר יותר (1938) הוא עיבד יחד עם צ'ארלס בראקט את הסיפור לתסריט שהפך לסרט בשם "אשתו השמינית של כחול הזקן", בבימויו של ארנסט לוביטש, אלילו משכבר הימים. ב-1948 כתב את התסריט לשיר נולד בכיכובו של דני קיי.

הציוות עם בראקט הוכח כמוצלח והשניים המשיכו לשתף פעולה בתסריטים לשורה ארוכה של דרמות וקומדיות של "פרמאונט", שבהם בלטו "זה קרה בחצות" (1939), "כדורים של אש" (1941) ו"נינוצ'קה" של לוביטש. שני האחרונים הקנו לו מועמדות לפרס אוסקר כתסריטאי. תסריטיהם של בראקט וויילדר, שהמשיכו לשתף פעולה עד 1950, היו שנונים ומתוחכמים, אך ויילדר סבל מהיחס הרע שגילו כלפיו הבמאים, ובמיוחד מיצ'ל לייסן (שביים, בין השאר, את "זה קרה בחצות").

בהשראת פרסטון סטארג'ס, תסריטאי שהפך לבמאי מצליח מאוד ("הליידי איב" ואחרים), שכנע ויילדר את "פרמאונט" לאפשר לו לנסות לביים את תסריטיו. התוצר היה הקומדיה השנונה משנת 1942, "הקצין והקטינה" (The Major and the Minor) בכיכובם של ג'ינג'ר רוג'רס וריי מילאנד. סרט זה כלל כמה מן המאפיינים המובהקים של הקומדיות של ויילדר, לרבות משחקי חילופי זהויות ועיסוק במיניות חריגה (במקרה זה, פדופיליה) במסווה קליל.

שנה אחרי כן ביים ויילדר דרמת מלחמה תועמלנית מוצלחת, "חמישה קברים לקהיר", ובשנת 1944 שיתף פעולה עם הסופר ריימונד צ'נדלר בסרט "ביטוח כפול" (Double Indemnity), קלאסיקת "פילם נואר" שעיצבה במידה רבה את הז'אנר.

ויילדר המשיך לדרמה נוספת, "סוף השבוע האבוד" (1945), שהיה דיון ראשון ונוקב בבעיית האלכוהוליזם וזכה בארבעה אוסקרים, כסרט הטוב ביותר, תסריטאי ובמאי (לוויילדר) ושחקן ראשי (ריי מילאנד). הסרט כלל כמה סצינות מרשימות, גם מבחינת העיצוב החזותי (חלק שלא היה חזק אצל ויילדר), ובמיוחד סצינות הזיות השכרות של מילנד בבית המחסה ושבר מסורת הוליוודית בצלמו את מילנד ברחובות ניו יורק באמצעות מצלמה נסתרת, כדי להשיג את תחושת הסינמה וריטה המבוקשת.

ויילדר שירת בצבא האמריקני בברלין מיד אחרי מלחמת העולם השנייה, תקופה שהעניקה לו השראה למספר סרטים על היבשת הישנה. הראשון היה "ואלס הקיסר" התמוה (שבו נכפה עליו ככוכב ראשי בינג קרוסבי), והשני "רומן זר" (A Foreign Affair), קומדיה על רומן בעל נימות סאדו-מזוכיסטיות ברורות בין זמרת מועדונים בעלת עבר נאצי (מרלן דיטריך) וקצין צבא אמריקני. השפעת תקופה זו ניכרת גם בסרטו "עד התביעה" (1957) המתאר, בין היתר, את ניסיונות הישרדותה של דמותה של דיטריך כזמרת מועדונים גרמנייה לאחר המלחמה, הצריכה לפתות חיילים בריטים על מנת לקבל מוצרי מזון בסיסיים.

משם המשיך ויילדר לאחד מסרטיו הגדולים ביותר, "שדרות סאנסט" (1950), קומדיה שחורה על כוכבת סרטים אילמים השקועה באשליות (גלוריה סוונסון) ותסריטאי צעיר (ויליאם הולדן) ההופך לנער השעשועים שלה. הסרט מסופר מנקודת מבטו הייחודית של הולדן המת, המספר לצופים איך הגיע למצב זה. הסרט זכה להצלחה גדולה והעניק לוויילדר אוסקר על התסריט הטוב ביותר. זה היה גם שיתוף הפעולה האחרון שלו עם צ'ארלס בראקט.

הצלחתן של שתי הקומדיות הארסיות הקודמות פיתתה את ויילדר להמשיך בקו זה עם "הקרנבל הגדול" משנת 1951, סאטירה צורבת במיוחד על עיתונאי (קירק דאגלס) הבונה לו קריירה מאסונם של לכודים במכרה. הקהל לא אהב את הסרט, שהיה לכישלון הגדול הראשון של ויילדר, שדווקא סבר כי זהו אחד מסרטיו הטובים ביותר.

ויילדר לא התרגש והמשיך בשורה ארוכה של עיבודים מצליחים להצגות. "סטלאג 17" (1953) בעקבות המחזה של בוון וטרז'ינסקי הייתה דרמת מחנה שבויים מרשימה, שבה שבוי נכלולי (ויליאם הולדן) נחשד בשיתוף פעולה עם שומרי המחנה הנאצים. "סברינה" (1954) הייתה קומדיה קלילה שבה המפרי בוגרט כמיליונר מפתה את בת הנהג הענייה (אודרי הפבורן) כדי שלא תסיח את דעתו של אחיו קל הדעת (ויליאם הולדן). "חטא על סף ביתך" (The Seven Year Itch) משנת 1955 הפגיש את ויילדר לראשונה עם מרילין מונרו בקומדיה על גבר (טום יואל) המנסה לפתות את מונרו. אחרי עיבוד לספרו של צ'ארלס לינברג "רוח סנט לואיס" (1957), על חציית האוקיינוס האטלנטי בפעם הראשונה, חצה אותו ויילדר בעצמו כדי ליצור את "עד התביעה" (1957), עיבוד לדרמת בית המשפט של אגאתה כריסטי עם מרלן דיטריך. באותה שנה יצר ויילדר את "אהבה אחר הצהריים", מחווה גלויה לארנסט לוביטש (במיוחד ב"משחקי החפצים" שהיו חביבים על ויילדר ולוביטש) על נער שעשועים מזדקן (גרי קופר) המחזר אחר נערונת צעירה (אודרי הפבורן). קופר המזדקן, עשרים שנה אחרי "כחול הזקן", מצולם לאורך כל הסרט מואפל למחצה ודרך עדשות טשטוש. זה היה גם המפגש הראשון של ויילדר עם א.א.ל. דיאמונד, שהיה מכאן לשותפו לכתיבה ולהפקה ברוב הסרטים שיצר אחרי כן.

סרטם הבא של השניים היה "חמים וטעים" (1959), קומדיית חילופי תפקידים וזהויות בה ג'ק למון וטוני קרטיס מגלמים מוזיקאים המתחפשים לנשים כדי לברוח מהמאפיה ובדרך פוגשים בנגנית היוקולילי מרילין מונרו. זה היה שיתוף הפעולה השני והאחרון של ויילדר עם מונרו, והראשון מני רבים עם למון, שהפך לשחקן כמעט קבוע בסרטיו.

אחרי קומדיית המופת הזו יצר ויילדר קומדיית מופת נוספת, "הדירה" (1960), על נערת מעלית (שירלי מקליין) המנוצלת ונזנחת, עד שעובד צעיר במשרד (למון) נחלץ לעזרה. כדרכו, הצליח ויילדר לשלב בתוך המסגרת הקומית גם נושאים שלכאורה אינם קומיים לחלוטין כמו ניצול מיני, בעלים בוגדים, בדידות והתאבדות. הסרט הניב לוויילדר שלל אוסקרים נוסף לסרט הטוב ביותר, כבמאי וכתסריטאי.

שנה לאחר מכן (ב-1961) שב ויילדר בפעם האחרונה לברלין ויצר את הקומדיה המהירה "אחת, שתיים, שלוש", עם ג'יימס קאגני (בתפקידו הקולנועי האחרון לפני פרישה ארוכה) כמנהל במפעלי "קוקה-קולה" בברלין הנאלץ להפריד ואחר כך לשוב ולשדך בין בתו של מנהל בכיר לקומוניסט אדוק.

בשנת 1963 ציוות ויילדר שוב את למון ומקליין לעיבוד של הלהיט הבימתי "אירמה לה דוס", קומדיה שנונה על זונות, סרסורים ולורדים אנגלים נעלמים, שהיה הצלחתו הקופתית הגדולה ביותר של ויילדר. אחרי כן בא "נשקני, טיפשון" (1964), על כותב שירים כושל המנסה להציע את אשתו לזמר הפופולרי דין מרטין כדי לשכנעו לשיר משיריו. סרטו הבא, "הפרקליט, הגיס והכיס" (1966) כלל שוב את למון, הפעם מול וולטר מתאו כפרקליט ציניקן. זו הייתה פריצת הדרך הגדולה של מתאו, שאף זכה באוסקר על תפקידו.

שנות השבעים לא האירו פנים לוויילדר. הסרט שיצר בבריטניה, "חייו הפרטיים של שרלוק הולמס" (1970), לא זכה להצלחה (אם כי יש בו רגעים יפים) וגם "אוואנטי!" (1972) זכה לקבלת פנים פושרת, אף כי הייתה זו קומדיה שנונה מאוד שכרגיל אצל ויילדר, טיפלה בנושאים "רציניים" (מוות, בגידה, סחיטה) תחת אדרת קלילה כביכול. הקומדיה הבאה של ויילדר ודיאמונד הייתה "כותרת ראשית" (1974) לפי מחזהו של בן הכט, והיא כוונה בעליל כדי לחזור וליצור "להיט". בסרט משתפים פעולה למון ומתאו בתפקיד עורך ציניקן וכתב המבקש לעזוב את העיתון. בסרט מופיעה גם סוזן סרנדון, בתפקידה הקולנועי המשמעותי הראשון.

בגיל 70, התקשה ויילדר להסתגל להוליווד החדשה וחלפו ארבע שנים עד סרטו הבא, "פדורה" (1978). הסרט עסק בכוכבת מסתגרת בסגנון גרטה גרבו (ואף יותר, בסגנון דיטריך) ונדמה היה, גם בגלל שילובו של ויליאם הולדן בסרט, כחזרה ל"שדרות סנסט", אף כי הנימה כאן הייתה לירית ונוגה, הרבה יותר מסאטירית.

ויילדר ניסה פעם נוספת ואחרונה עם "חברים, חברים, אבל..." (1981) שציוות בפעם השלישית את למון ומתאו, אך הסרט לא זכה לקבלת פנים אוהדת מהביקורת. ויילדר, טענו, פשוט מיושן.

ויילדר פרש מעשיית סרטים והתמסר לאוסף האמנות המודרנית שלו. בתחילת שנות התשעים היה אמור להיות במאי "רשימת שינדלר" עד שסטיבן ספילברג נטל את המושכות. בשנת 1999 התפרסם ספר מאת הבמאי קמרון קרואו שכלל ראיונות שערך עם ויילדר.

ויילדר נפטר מדלקת ריאות בשנת 2002, בגיל 95. בלוס אנג'לס, קליפורניה. ונקבר בסמוך לג'ק למון ומרילין מונרו בפארק שבבית הקברות ווסטווד. העיתון הצרפתי, לה מונד, הקדיש לווילדר את עמוד השער לאחר מותו. בכותרת נכתב "בילי ווילדר נפטר, אף אחד לא מושלם", ציטוט כמחווה לסרט חמים וטעים.

סגנונו כבמאי

בילי ויילדר הוא הבמאי ההוליוודי הקלאסי: אירופאי גולה, היוצר את אמריקה שלו כשילוב של אירופה ואמריקה, שייכות וניכור, הזדהות וציניות. בניגוד לאלילו לוביטש, היה ויילדר יוצר מגוון שטמן ידו כמעט בכל סוגה קולנועית: קומדיות ("חמים וטעים", "כותרת ראשית", "חטא על סף ביתך"), דרמות ("סוף השבוע האבוד", "עד התביעה"), קומדיות שחורות ("הדירה", "שדרות סאנסט"), דרמות מלחמה ("חמישה קברים לקהיר", "סטאלג 17"), פילם-נואר ("ביטוח כפול", "שדרות סנסט") וקומדיות רומנטיות ("סברינה", "אירמה לה דוס"). כמעט בכל אחד מהתחומים הותיר את חותמו ובחלקם אף היה לאחד ממעצביו הראשיים של הז'אנר.

ויילדר הוא הציניקן המושלם. רבים מגיבוריו, גם כאשר הם "מהוגנים" למראית עין, הם אנשים הנראים מושחתים עד היסוד. אפשר למצוא אצלו בתפקיד הרומנטי הראשי בסרטים השונים פדופיל, נואף, נער שעשועים מזדקן, רוצח, ג'יגולו, מגוון סרסורים, נאצים ומיליונרים ציניים. אנשים נכרכים זה בזה כדי לנצל זה את זה, לרוב בלי כוונות טובות, כאשר הסיטואציה הקומית או הדרמטית נוצרת בעקבות מכשולים בדרך או כאשר הדמות ה"נגרסת" במטחנת הכוחות החזקים ממנה היא אדם תמים, טוב כוונות וסנטימנטלי, דמות שגילם ג'ק למון במספר סרטים אצל ויילדר. בקומדיות מתחייב סוף טוב, וויילדר מספק אותו ברצון, אך הוא אינו עושה מאמץ ניכר כדי לשכנע את הצופים כי הגיבורים אכן שבו בהם ממעשיהם הרעים קודם לכן.

ההשפעה הבולטת ביותר על ויילדר היא ללא ספק זו של ארנסט לוביטש. כמו לוביטש, מקפיד גם ויילדר על דיאלוגים שנונים הכוללים "רפארטה" מהיר בין דמויות ששתיהן אינטליגנטיות, חריפות (ומספקות שורות מחץ) – הוא ממעיט בשימוש בדמויות שתפקידן רק "להחזיר" לאחרות לצורך שורות המחץ שלהן עצמן.

הצילום אצל ויילדר, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הוא פונקציונלי ונועד לשרת את הסצנה, בלי השראת יתר. העולם נברא מן השחקנים והדברים שהם אומרים. המצלמה היא רק אמצעי תיעודי. מסיבה זו, לא היסס ויילדר לעשות שימוש רחב באמצעי השנוי במחלוקת של קריינות רקע (voice over) כהקדמה, לחיבור חלקי סיפור או כליווי כללי. בעוד שבסרטי פילם נואר נוסח "שדרות סאנסט" הייתה לאמצעי זה הצדקה "ז'אנרית" ברורה, במקומות אחרים (לדוגמה, "הדירה", "חטא על סף ביתך" או "אירמה לה דוס") שילוב דמות "המספר" או קריינות הרקע משרתים צרכים אקספוזיציוניים או אפילו גגים מילוליים פשוטים.

השפעה בולטת אחרת של לוביטש ניכרת בעיצוב העלילה. כמו לוביטש, מרבה גם ויילדר להשתמש בחפצים החוזרים בשלבים שונים של העלילה ב"תפקידים" שונים. כך, לדוגמה, ב"חמים וטעים" מקדם ויילדר את העלילה באמצעות שימוש באביזרים: משקאות חריפים המכונים בשמות אחרים, מוסתרים ונגלים חליפות, כלי נגינה המשמשים להסתרת משקה או הסתרת נשק וחושפים את זהות הגיבורים, הדמות "חותלות" המזוהה באמצעות פריט הלבוש שלה, משקפיו של המליונר, וכן הלאה. ב"אירמה לה דוס" אלו הגרביונים הירוקים, המשמשים לזיהוי הגיבורה ומאוחר יותר גם להימלטות מבית הכלא ואביזריו של "הלורד" המשמשים להתחפשות ואחר כך לזיהוי מאשמת רצח.

ויילדר נוטה חיבה מיוחדת לחילופי זהויות, במיוחד בהקשר מיני. כבר בסרטו הראשון מתחפשת ג'ינג'ר רוג'רס לילדה בת 12 ומעוררת תחושות פדופיליות אצל הגיבור. ב"סטאלאג 17" אלו השבויים המתחפשים לנשים וחווים תחושות הומוארוטיות. ב"חמים וטעים" הגיבורים מתחפשים לנשים ואחד מהם (למון) אף מוצא סיפוק לא מבוטל בתפקידו החדש.

ויילדר נודע גם ב"שורות המחץ" ששילב ברבים מסרטיו. אפשר להזכיר כאן את: