אריה אבנרי

ביוגרפיה

אבנרי נולד ב-1937 בארץ ישראל. היה בוגר לימודי מדע המדינה וסוציולוגיה, בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל אביב; למד פסיכולוגיה של ההמונים באוניברסיטה הפתוחה ובחוג לעיתונאות באוניברסיטת תל אביב.

שירת בצה"ל בין היתר במשטרה הצבאית וככתב צבאי בשבועון "במחנה" ובביטאון חיל האוויר. במלחמת יום הכיפורים שימש חוקר מטעם ענף ההיסטוריה של צה"ל.

כתב בשבועון "רימון", שהוקם במימון השב"כ כדי להתחרות בשבועון "העולם הזה". במקביל ערך את "זרקור" - תוכנית תחקירים בקול ישראל, והשתתף במשדרי החדשות של גלי צה"ל. אבנרי היה אחד מחלוצי ערבי הראיונות, עוד בימיה הראשונים של הטלוויזיה. כן שימש כתב לענייני פוליטיקה, עבודה, תחבורה ופלילים, והיה בעל טורים אישיים. בשנים 1958–1972 פרסם הומורסקות ופיליטונים במוסף הסאטירי "ציפור הנפש", וב"זמנים מודרניים" (ידיעות אחרונות). משנת 1972 שימש עיתונאי-חוקר בעיתון ידיעות אחרונות ותרם לעשרות חשיפות וגילויים שהביאו להעמדה לדין של אישי ציבור ואנשי עסקים.

אבנרי נאבק למען האתיקה העיתונאית, מעמדו המקצועי של עיתונאי, עמד בראש המטה שנאבק באלימות נגד עיתונאים וניהל מערכה מסועפת נגד הבעלויות הצולבות של המו"לים, שימוש פסול בפרסום בעיתונות כאמצעי לחץ, ולחץ להעמיד לדין משמעתי את המו"לים והעורכים שהיו מעורבים בפרשת האזנות הסתר.

פעילותו הציבורית של אבנרי החלה בשנת 1989 עם הקמתה של עמותת "אמיתי - אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות". העמותה הוקמה מיד לאחר הזכייה בבג"ץ בעניין הספר "הגביר". באמיתי פעלו עשרות חברים מתנדבים למען ביעור השחיתות הציבורית. בזכות פעילות זו קיבל אבנרי, בשם העמותה, את אות הנשיא למתנדב לשנת 1997. לאחר שעמותת אמיתי הפסיקה לפעול, הוא הקים אותה מחדש ביוני 2003 בשם אומ"ץ - אזרחים למען מנהל תקין וצדק חברתי ומשפטי.

במקביל לפעילותו בעמותות אמיתי ואומ"ץ כיהן אבנרי כיו"ר ועד עיתונאי "ידיעות אחרונות". בשנת 1989 נבחר כיושב ראש אגודת העיתונאים בתל אביב, תפקיד שמילא עד 1997 ואחרי כן, בנובמבר 1997 נבחר לתפקיד יו"ר איגוד עיתוני ישראל בתל אביב. ב-1999 התפטר מתפקידיו, כיו"ר עמותת אמיתי, כיו"ר איגוד העיתונאים בתל אביב וגם פרש מ"ידיעות אחרונות" כל זאת בעקבות פרשה של האזנות סתר שבהן היה מעורב "ידיעות אחרונות", אבנרי נאבק למען מיצוי הדין עם האחראים לכך ובשל כך נרדף. בספטמבר 2000 נבחר כיו"ר חטיבת וותיקי התקשורת באגודת העיתונאים וכחבר נשיאות מועצת העיתונות מטעם "חטיבת ותיקי התקשורת" וכיהן שם עד הדחתו בשנת 2007 בעקבות עימות חריף עם מנכ"ל אגודת העיתונאים יוסי בר מוחא, על נושאים של מנהל תקין.

בשנת 2002 החל עבודתו בעיתון "מעריב" בכתיבת כתבות ותחקירים ופרש משם בשנת 2003. החל משנת 2006 פרסם אבנרי טור קבוע, בשם "יומני אבנרי", באתר שבבעלות חברו, יואב יצחק: "חדשות מחלקה ראשונה" (nfc). אחרי שהאתר שינה את שמו בחודש נובמבר 2008 ל"News1" החל אבנרי לפרסם שם בלוג שבו מאמרים זהים בניסוחם למאמרים המפורסמים באתרו הפרטי ובאתר של אומ"ץ.

בנוסף שימש אבנרי, באמצעות חברת "אי. בי אר" שבניהולו, ככותב ספרים ביוגרפיים ונאומים ומרצה במוסדות אקדמיים בנושא תקשורת. במרוצת השנים זכה לשורה של אותות הוקרה, בהם אות הנשיא למתנדב, הפרס הישראלי לביקורת התקשורת ע"ש אברמוביץ', פרס רוטרי הבינלאומי ע"ש פול האריס, ושורה של אותות נוספים.

אבנרי היה נשוי לזיוה ואב לשניים. נפטר ב-19 באפריל 2016 בבית החולים תל השומר.

ביקורת על פועלו

לצד עשרות ביקורות חיוביות על פעילותו הציבורית רבת השנים, נגד השחיתות הציבורית, אבנרי ספג ביקורת ציבורית בכתבת תחקיר בעיתון "הארץ". הכתבה הציגה אותו כאדם תאב פרסום ולא אמין, שתופס טרמפ על גילויי שחיתות של אחרים ומנכס אותם לעצמו. כחודש לאחר מכן פורסמה תגובתו של אבנרי באמצעות כתבה בערוץ 7. במקביל טען אבנרי כי הכתבה בעיתון "הארץ" הוזמנה על ידי אנשי אהוד אולמרט, בעקבות מאבקו להעמדתו של אולמרט לדין על מעלליו.

מאפריל ועד יולי 2007 התפרסמו מאמרי ביקורת הנוגעים להדחתו של אבנרי מתפקידיו במועצת העיתונות על רקע פעילותו הציבורית.

בשנת 2008 פורסם ספרו של אבנרי, "זעקי ארץ מושחתת" ועם השקתו נשמעה ביקורת חיובית בבלוגים פרטיים של בעלי עניין, לעומת חוסר תגובה של התקשורת הכללית.

ביוני 2010 הודיעה הנהלת הטלוויזיה החינוכית כי ועד העובדים עשה שימוש לרעה בספרו של אבנרי "זעקי ארץ מושחתת": "הנהלת החינוכית סבורה שעובדי התחנה זכאים לספרות איכותית, מעניינת ואמינה יותר מזו שחולקה להם כשי לחג השבועות". החל מסוף 2014 החל להגיש תוכנית ראיונות מיוחדת בנושאי חברה ותרבות בבית הסופר בתל אביב.

ספריו

אוסף כתביו מהשנים 1972-1958 כונס בשלושה ספרים:

בשנת 1968 פרסם את "לוץ - המרגל על הסוס".

בשלהי שנות ה-70 של המאה ה-20 חיבר ספר תיעודי בשני כרכים - החלוצים האלמוניים, המתעד את העלייה לישראל משנות ה-50. הספר זכה לשבחים רבים, בהם מאת יצחק בן-אהרן, אשר כתב את דברי ההקדמה לספר.

חיבר מספר ספרים בנושאים ביטחוניים, בהם: פעולות התגמול, שיצא לאור בשלושה כרכים, ומלחמת ההתשה. כמו כן, תיעד את פעילות חיל האוויר הישראלי בשלוש מלחמות - היום הקצר ביותר, על מלחמת ששת הימים; שמיים בוערים, על מלחמת יום הכיפורים; והמהלומה, על מלחמת שלום הגליל.

פרסם מספר ספרים ביוגרפיים: ספיר (על פנחס ספיר), דוד לוי, רצח אופי (על יעקב לוינסון), והגביר - על אברהם שפירא בתקופת כהונתו כיו"ר ועדת הכספים של הכנסת ובראש אגודת ישראל. על הוצאת הספר "הגביר" ניהל אבנרי מערכה משפטית ממושכת בשם זכות הציבור לדעת. בית המשפט המחוזי בתל אביב הוציא צו מניעה שאסר את הפצת הספר, אלא אם יובא לעיונו המוקדם של שפירא. אבנרי הגיש ערעור לבית המשפט העליון. הרכב של שלושה שופטים, בראשות השופט אהרן ברק, התיר את פרסום הספר, וקבע עיקרון שעל-פיו חופש הביטוי גובר על זכות אדם לשם טוב. מאז ניתנו עשרות פסקי דין שהתבססו על ההלכה שנקבעה בתקדים זה.

ב-1977 פרסם את הספר "המפולת" על השנים שקדמו ל"מהפך" - עליית הליכוד לשלטון ועל ממשלתו הראשונה של יצחק רבין. ב-1993 פרסם את הספר: "התבוסה" ("כך התפורר שלטון הליכוד");

ב-1995 פרסם את הספר: "שלטון הכסף" ("מי הקבוצה השולטת במדינה?"); בשנת 2006 פרסם ספר ביוגרפי בשם "וילי הצחוק והדמע" אודות אדם יוצא דופן, יליד גרמניה בעל אישיות נדירה, בשנת -2008 פרסם את הספר: "זעקי ארץ מושחתת". בשנת 2010 פרסם ספר ביוגרפי בשם "דודיק אדם, חקלאי", בשנת 2014 פרסם את ספרו הביוגרפי החדש "החלוץ החברתי", המספר את קורות חייו של השר המנוח ד"ר ישראל כץ, מבכירי מעצבי דמותה של מדינת ישראל כמדינת רווחה. כמו כן פרסם ספר ביוגרפי בשם יוסקה על איש המופת יוסף ורד. באותה שנה הצטרף אבנרי גם לאגודת הסופרים, והחל להנחות ערבים ספרותיים בבית הסופר ולגלות פעילות בתחומים נוספים. בשנת 2014 החל להרצות בשורה של מוסדות אקדמאים, בעיקר במכללת "מרכז אקדמי פרס", הרצאותיו הן בנושאי שחיתות ציבורית, זכות הציבור לדעת ואתיקה עיתונאית מקצועית .

ב-2015 פרסם את ספרו "אומץ לב - 25 שנות מאבק בשחיתות השלטונית, ספרו השביעי בנושא שחיתות.

בעקבות מותו: