ענת קם

ענת קם (נולדה ב-18 באפריל1987) היא עיתונאית ישראלית. התפרסמה לאחר שבעת שירותה בצה"ל כעוזרת ראש-לשכת מפקד פיקוד המרכז, אגרה מעל אלפיים קובצי מחשב שבחלקם מסמכים סודיים, וזמן קצר לאחר שחרורה מסרה את רובם לעיתונאי אורי בלאו, שפרסם חומרים משני קבצים. לאחר חשיפת הפרשה היא הודתה והורשעה, במסגרת עסקת טיעון, בעבירות של ריגול חמור ומסירת ידיעה סודית ללא היתר, וריצתה עונש מאסר.

Anat Kam: A Journey of Courage and Conscience

ביוגרפיה

ענת קם נולדה בירושלים ליגאל קם, סוכן ביטוח, ולעדה גרשט, עובדת סוציאלית, ולמדה בתיכון ליד האוניברסיטה (ליד"ה). בנעוריה החלה לעסוק בכתיבה עיתונאית במקומון הירושלמי "ירושלים" (כיום "ידיעות ירושלים") ובערוץ הנוער של אתר "וואלה!". בנוסף הייתה מדריכה בצופים.

בשנת 2005 התגייסה לצה"ל. ביולי 2005 הוצבה כפקידה בלשכת מפקד פיקוד המרכז. בינואר 2006 יצאה לקורס קצינים, אך הודחה ממנו ומונתה לעוזרת ראש הלשכה של מפקד פיקוד המרכז.

לאחר שחרורה מצה"ל, החלה ללמוד היסטוריה ופילוסופיה לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב. באוגוסט 2007 החלה לעבוד ככתבת ערוץ "ברנז'ה" של אתר "וואלה!" העוסק בסיקור אמצעי התקשורת. בתפקיד זה פעלה עד 10 במרץ 2010, אז הודיעה על יציאתה לחופשה ללא תשלום.

פרשת העתקת המסמכים הסודיים ומסירתם

במהלך שירותה בלשכת מפקד פיקוד המרכז אספה קם במחשבה 2,085 מסמכים, ובהם כ-700 המסווגים כסודיים או סודיים ביותר, בנצלה רמה נמוכה של אבטחת מידע בלשכה, ובעת שחרורה נטלה אותם עמה לשם פרסומם. תחילה הציעה את המסמכים לעיתונאי "ידיעות אחרונות" יוסי יהושוע, אך מסיבות טכניות הצעתה לא יצאה לפועל, ובספטמבר 2008 העבירה דיסק ובו למעלה מאלף וחמש מאות מסמכים לעיתונאי "הארץ" אורי בלאו, שנעזר בשני קבצים לצורך כתבות המבקרות את מערכת הביטחון.

הכתבות שפרסם בלאו, יחד עם כתבות שנפסלו לפרסום על ידי הצנזורה הצבאית, עוררו את שירות הביטחון הכללי לחשוד שבידי בלאו מידע פנימי מסווג. בספטמבר 2009 העביר בלאו לשב"כ עשרות מהמסמכים, בתמורה להבטחה שלא יועמד לדין בגין החזקתם. בדצמבר 2009 נעצרה קם בחשד שהעבירה לבלאו את המסמכים ונשלחה למעצר בית. ולבקשת חוקרי הפרשה הוטל צו איסור פרסום על הפרשה. דבר מעצרה פורסם בקול ישראל בערבית ובאתרו אולם נמחק מאוחר יותר. שמועות על מעצרה נפוצו באינטרנט, רמיזות על הפרשה הופיעו בעיתונות בארץ, ומאוחר יותר פורסמו פרטי הפרשה בתקשורת זרה, עד שבאפריל 2010 הוסר חלקית צו איסור הפרסום, ופורסם דבר מעצרה. קם עצמה ניסתה למנוע את פרסום הפרשה באינטרנט, ופנתה לאתרי אינטרנט שונים בבקשה למחוק את פרסומיהם על אודות הפרשה.

באחד הדיונים המשפטיים בעניינה הציגה קם את מניעיה: ”היו היבטים בפעילות צה"ל בשטחים שחשבתי שיש להביא לידיעת הציבור. כשצרבתי את החומרים חשבתי שבמבחן ההיסטוריה, האנשים שהתריעו על פשעי מלחמה, סולחים להם... אני לא הצלחתי לשנות מספיק מהדברים שהיה חשוב לי לשנות בעת שירותי בצבא, וחשבתי שלחשוף אותם יביא לשינוי, לכן היה חשוב לי להביא לידיעת הציבור את מדיניות צה"ל בשטחים.“

עם הזמן הוארך מעצרה, ואף הוחמרו תנאיו, אך בקשת המדינה להעבירה למעצר "רגיל" במקום מעצר בית נדחתה.

השופט זאב המר, שדן בהארכת מעצרה, התייחס למחדל שאפשר את מעשיה, וכתב: ”נדהמתי מן המחדל הבלתי נתפס, וסדרי אבטחת המידע הלקויים והרשלניים.“ הוא התייחס גם לקם, ואמר על יחסה למסמכים הסודיים שהעתיקה כי ”היא התייחסה בזלזול לשמירתם ולחשיבות אבטחת תוכנם.“ בהתייחס למניעיה של קם קבע השופט המר, ראשית, כי קם לא הסבירה את מקור מומחיותה בסוגיה המאוד מסובכת של הגדרת פשע מלחמה במשפט הבינלאומי בדיני המלחמה; ושנית, כי על מנת להביא לידיעת הציבור מידע על אותם מעשים של הצבא שלהם התייחסה, לא היה צריך לאסוף ולגנוב אלפי מסמכים מסווגים העוסקים במגוון תחומי הפעילות, התכנון והאימונים של הצבא, שאין בינם לבין אותם המעשים כל קשר.

ב-14 בינואר 2010 הוגש נגד קם כתב אישום בגין ריגול חמור: איסוף, החזקת ומסירת ידיעה סודית תוך כוונה לפגוע בביטחון המדינה. בדיון בהחמרת תנאי מעצרה של קם כתבה שופטת בית המשפט העליון, אילה פרוקצ'יה:

המעשים המיוחסים למשיבה נושאים חומרה מיוחדת במספר רבדים: בראש וראשונה, הם עשויים לפגוע פגיעה של ממש באינטרסים חיוניים של המדינה בהיבטים ביטחוניים וצבאיים. שנית, הם מערערים נורמות פליליות בסיסיות הקשורות בחובות סודיות החלות על כל אדם המועסק במערכת השירות הציבורי, ובמיוחד על מי שמשרת במערכות הביטחון, שבהן לחובות אלה מעמד ומשמעות מיוחדים; ושלישית, יש במעשים המיוחסים למשיבה משום הפרה מהותית של נורמות המשמעת בצבא, ופגיעה עמוקה באמון הבסיסי המתחייב ביחסי מפקדים ופקודים, שבלעדיו רמת תפקודה של המערכת הצבאית והביטחונית תיפגע פגיעה קשה.

לאחר שהודתה במסגרת הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן הורשעה קם בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בעבירות של ריגול חמור (איסוף והחזקת ידיעה סודית) ומסירת ידיעה סודית ללא היתר, אך ללא כוונה לפגוע בביטחון המדינה. ב-30 באוקטובר 2011 נגזרו עליה ארבע וחצי שנות מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. השנתיים שבהן שהתה במעצר בית לא נוכו מהעונש.

על חומרת המעשה כתבו השופטים בגזר הדין:

חומרתן של העבירות בהן הורשעה הנאשמת טבועה בהן מעצם מהותן. גם העונש הקצוב בצידן מבטא חומרה זו. הנאשמת ניצלה באופן מחפיר את האמון שניתן בה... יש במעשים משום מעילה באמון וניצול ציני בשל האפשרות הקלה, בשל אותו אמון, ליטול ללא רשות מסמכים האסורים בנטילתם. זוהי הפרה של כל נורמה במערכת הבנויה על אמון הדדי, ומשום כך ראויה לגינוי. אם צה"ל לא יוכל לתת אמון בחיילים המשרתים ביחידות השונות והנחשפים מתוקף תפקידם לנושאים רגישים, הוא לא יוכל לתפקד כצבא סדיר, הבנוי על חיילים בשירות סדיר.

על המניעים למעשה כתבו השופטים:

הנאשמת, הן בחקירותיה והן בהודאתה בפנינו על פי כתב האישום המתוקן, אישרה שהמניע לנטילת המסמכים הוא בעיקרו אידאולוגי, וכך אנו קובעים... אין מדובר במעידה אקראית וחד-פעמית, בבחינת איבוד רגעי של שיקול הדעת. המדובר בשרשרת של פעולות, שבכל שלב ושלב שלהן יכלה הנאשמת לסגת מביצוען... די לשוב ולתאר את מסכת המעשים כדי להעיד על אופיים המתמשך וללמוד על נחישותה להמשיך ולהשיג את המטרה של הפצת המידע.

ב-23 בנובמבר 2011 החלה קם לרצות את מאסרה בבית הסוהר נווה תרצה.

קם ערערה לבית המשפט העליון על גזר דינה, וב-31 בדצמבר 2012 החליט בית המשפט ברוב דעות לקצר את עונשה בשנה.

שופטת בית המשפט העליון עדנה ארבל התייחסה למניע האידאולוגי של קם:

אין לי ספק שהמערערת לא פעלה בשם אידאולוגיה אנטי-ישראלית או אנטי-צה"לית. על סמך חקירותיה בשב"כ ובמשטרה, עדותה בבית המשפט, התסקירים שנערכו בעניינה והאמור בכתב הערעור שהגישה, התרשמותי היא כי המוטיבציה למעשים הייתה רצונה של המערערת להביא לידיעת הציבור בעייתיות וליקויים בהתנהלות הצבא, כפי שהיא תפסה זאת מנקודת מבטה.

צו איסור הפרסום שהוצא על דבר מעצר הבית נסדק לראשונה בדצמבר 2009, עם פרסום הידיעה על מעצרה בפורום הסקופים באתר "רוטר.נט". ידיעה זו הוסרה לאחר זמן קצר. ימים אחדים אחר כך נדרשה לפרשה הבלוגרית דבורית שרגל. כלי התקשורת הממוסד הראשון שהתייחס לפרשה היה אתר nrg מעריב, במאמר הדעה של יצחק טסלר שהופנה בעיקר אל הברנז'ה העיתונאית, ובו קרא טסלר לחבריו העיתונאים למצוא דרכים לפרסם את דבר מעצרה של קם.בלוגים אחרים פרסמו טקסטים שנמחקו זמן קצר לאחר מכן (חלקם מפאת צו איסור הפרסום וחלקם בעקבות בקשת ענת קם עצמה) וכן האתרים עין השביעית, כתב עת אלקטרוני העוסק בסקירה ובביקורת של התקשורת, שפיזר רמזים, וחדשות מחלקה ראשונה בניהול יואב יצחק.

מחוץ לישראל פרסם את דבר הפרשה לראשונה (באמצע מרץ 2010) ריצ'רד סילברסטיין, בלוגר יהודי-אמריקאי. הפרסום המלא הראשון (באמצעי תקשורת ממוסד) הופיע בסוף מרץ 2010 בסוכנות הידיעות היהודית Jewish Telegraphic Agency‏ (JTA), הממוקמת בארצות הברית. הדיווח בסוכנות זו צוטט בקול ישראל בערבית, ובימים שלאחר מכן פורסמה הפרשה בשלל עיתונים ובסוכנויות ידיעות. לאחר הפרסום העולמי החלה התקשורת הישראלית לרמוז על הפרשה. עיתון "הארץ" וערוץ 10 עתרו לבית המשפט המחוזי בתל אביב כנגד צו איסור הפרסום, וזה הוסר ב-8 באפריל.

עם הסרת צו איסור הפרסום נערך באמצעי התקשורת בישראל דיון נרחב ביותר במעשיה של קם. הגישה הדומיננטית בעיתונות הייתה שמעשיה של קם סיכנו חיי אדם בלי צידוק של ממש. עם זאת, גורמים שונים, ובראשם "הארץ", צידדו במעשיה, ואף ביקרו את השב"כ בטענה כי הפר את ההסכם שחתם מול "הארץ" ובו התחייב בהגבלות מסוימות על שימוש במסמכים והעמדה לדין. עמדת מאמר המערכת של "הארץ" הייתה שמעשיה של קם מתגמדים אל מול המעשים שחשפה.

בעקבות הרשעתה של ענת קם בריגול חמור יזמו חברי הכנסת עתניאל שנלר וציון פיניאן תיקון לחוק העונשין שלפיו, בין היתר, יופחת העונש המרבי בגין פעולות הקשורות להחזקת או מסירת ידיעה סודית ללא סמכות, שבוצעו ללא כוונה לפגוע בביטחון המדינה, ועבירות אלה לא ייקראו "ריגול חמור". הצעה זו הובאה לדיון בוועדת חוקה, חוק ומשפט ושם הודיע יו"ר הוועדה, ח"כ דוד רותם, כי לא יקדם את ההצעה לפני ההכרעה בערעור שהגישה קם, כדי לא להשפיע על ההליך המשפטי. שנלר אמר כי אין לו התנגדות לכך. לטענת קם העיכוב בא למנוע הקלה בעונשה בערעור שהגישה, ולכן עתרה לבג"ץ על מנת שיורה לקדם את הליכי החקיקה. בג"ץ דחה על הסף את העתירה.

באפריל 2013 הגישה קם לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה לפיצויים בסך 2.6 מיליון ש"ח נגד העיתון "הארץ", מו"ל העיתון עמוס שוקן, סגן העורך לשעבר אבי זילברברג, והעיתונאי אורי בלאו, על פרסום מסמכים סודיים שמסרה לעיתון, פרסום שהביא לחשיפתה כמקור. בדצמבר 2018 נפסק כי "הארץ" ובלאו אכן חבים חובת זהירות לקם, ועקב כך הם חויבו לשלם לה 75,000 ש"ח כהוצאות משפט. גובה הפיצוי על הנזק שנגרם לה לא נקבע. "הארץ" ובלאו הגישו לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על החלטה זו. לאחר דיון בבית המשפט העליון הגיעו הצדדים לפשרה שבמסגרתה שילם לה "הארץ" 270 אלף שקלים והוסכם כי תבוטל החלטת בית המשפט המחוזי שהארץ ובלאו אחראים לנזקיה של קם.

ב-26 בינואר 2014 שוחררה קם מהכלא לאחר שוועדת שחרורים החליטה להפחית שליש מתקופת מאסרה.