אורי אורבך

קורות חיים

אורבך נולד וגדל בפתח תקווה. בנם של פנינה ואהרון אורבך. בוגר ישיבת נחלים וישיבת ההסדר קריית שמונה. הוא התגייס לצה"ל ב-1979 ושירת כלוחם בגדוד 75 של חטיבה 7 בחיל השריון. בזמן פרוץ מלחמת לבנון הראשונה היה אורבך בתקופת שירות ללא תשלום. הוא הוצב בגדוד 71 של חטיבה 188 ובמסגרתו השתתף במלחמה.

עבודתו העיתונאית

אורבך היה ממקימי עיתון הילדים הדתי "אותיות" ועורכו הראשון. בין השאר עודד פרסום סיפורי קומיקס בעיתון. היה עורך ביטאון בני עקיבא – "זרעים". כמו כן ערך את המדור הסאטירי "פסיק" בשנות ה-80, ואת המדור "הלחי השנייה" בשנות ה-90 בעיתון "נקודה". היה ממקימי רדיו קול חי, ושידר בו. לאחר שמנהל התחנה מנע שידור של שיר ובו קול אישה, בתוכנית של אורבך ושל מנחם מיכלסון – עזבו השניים את התחנה.

ב-1987, כתב את המאמר "הטובים לתקשורת", שעודד את צעירי הציונות הדתית לפנות לקריירה תקשורתית.

אורבך כיהן כמנהל התוכניות של ערוץ המסורת הראשון בישראל, ערוץ התכלת. בהמשך עזב את הערוץ בשל חילוקי דעות עם מנכ"לית הערוץ איריס הוד, סביב שאלת אופיו של הערוץ והתכנים שישודרו בו.

אורבך היה בעל טור שבועי העוסק בעיקר בענייני פוליטיקה ואקטואליה במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", וכן כתב טורים נוספים בערוץ היהדות של האתר ynet ובעיתון "נקודה". בנוסף, שימש כאחראי על גיוון חברתי ורב-תרבותיות בזכיינית ערוץ 2, "רשת".

כאיש תקשורת הציג אורבך קו ימני והתנגד למסירת שטחים. תוכניותיו העיתונאיות עסקו בביקורת על הממסד והתקשורת, ביחסי דתיים-חילונים ובסאטירה פוליטית. במאמריו, הוא ביקר את החברה החילונית (ובמיוחד את מחנה השמאל-החילוני), על התנכרותה לשורשיה היהודיים. מאידך, ביקר את החברה הדתית והחרדית על היותה חברה שמרנית יתר על המידה.

עד הצטרפותו לפוליטיקה נמנה עם מגישי תוכנית הרדיו "המילה האחרונה", בגלי צה"ל, בהגשה משותפת עם גידי גוב, עירית לינור ואחרים. יחד עם גוב זכה בפרס מפקד גלי צה"ל על הגשת התוכנית, שאף זכתה בשנת 2005 בתואר "תוכנית השנה ברדיו" ב"טקס אנשי השנה" של ערוץ 2.

יצירתו הספרותית

אורבך כתב מספר ספרים הומוריסטיים המיועדים לילדים. אחדים מהספרים עוסקים בעולמו של הילד הדתי. כמו כן כתב ספר בשם "סבא שלי היה רב", בהוצאת כתר, שזכה להצלחה גדולה. הספר הוא לקסיקון הומוריסטי למונחים מחייהם של שומרי מצוות. אורבך אחראי גם למספר סלוגנים וביטויים שהשתרשו בשפה ובהם: "דתי מחמד", "העם עם הגולן" ו"חברון מאז ולתמיד". את מרבית ספריו אייר המאייר והקריקטוריסט שי צ'רקה.

אורבך זכה על ספרו "ילדה כמוני" בציון לשבח במסגרת פרס זאב בשנת 2000. ספר אחר שלו, "מתקן החלומות", נבחר לרשימת הספרים האהובים ב"מצעד הספרים הארצי" של ילדי ישראל לשנת 2010, מטעם משרד החינוך והתאחדות המו"לים.

ספרו "מה מברכים על גלידה? - מושגים ביהדות לילדים וגם להורים" תורגם לרוסית, ובתחרות שנערכה במוסקבה זכה בפרס הראשון בקטגוריית ספרים לילדים בנושאי דת. בשנת 2021, כ-7 שנים לאחר מותו, יצא חלקו השני של הספר "מה מברכים על גלידה", מושגים ביהדות לילדים וגם להורים (הוצאת "ידיעות ספרים").

ב-17 בדצמבר 2008, סמוך לבחירות לכנסת השמונה עשרה הצטרף אורבך, המזוהה עם עמדות המפד"ל, למפלגת הבית היהודי, רשימה חדשה שנועדה לאחד את מרכיבי האיחוד הלאומי-מפד"ל, במטרה להתמודד מטעמה לכנסת. למחרת, ב-18 בדצמבר, נבחר על ידי המועצה הציבורית של המפלגה למקום החמישי ברשימתה לכנסת. זמן קצר לאחר מכן חל פילוג במפלגה החדשה. חלק מהמועמדים, בעיקר אלו המזוהים עם האיחוד הלאומי, פרשו ממנה. כתוצאה מכך מוקם אורבך במקום הרביעי, ולפי דרישתו שודרג למקום השלישי. הרשימה זכתה בשלושה מנדטים ואורבך נבחר לכהן כחבר הכנסת.

אורבך כיהן כיושב-ראש השדולה לקשרי דתיים-חילונים וכיושב ראש השדולה החברתית.

במהלך כהונתו בכנסת יזם מספר חוקים: חוק סימון סוכרים על מוצרי מזון (יחד עם יעקב כץ), חוק המאפשר לרוב דיירי בניין משותף שבו מעלית אחת להפעיל מעלית שבת בשעות מסוימות, חוק הפוטר את האקדמיה ללשון העברית מתשלומי ארנונה, חוק הקובע הגבלת גיל לאימון במטווח (יחד עם דני דנון), ועוד.

בבחירות המקדימות לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה (2013) תמך אורבך בנפתלי בנט לראשות המפלגה, והוא עצמו נבחר למקום הרביעי. לפי דבריו של בנט, אורבך היה זה שגרם לו להצטרף לבית היהודי והיה בעל החזון של מפלגה ציונית-דתית גדולה. עם הקמת הממשלה השלושים ושלוש, מונה אורבך לשר לאזרחים ותיקים ולחבר בוועדת השרים לענייני חקיקה.

ב-15 בדצמבר 2013, עברה מינהלת השירות הלאומי-אזרחי ממשרד הכלכלה לאחריות המשרד לאזרחים ותיקים, ובכך הפך אורבך לשר האחראי עליה.

בבחירות המקדימות, שנערכו במפלגה לקראת הבחירות לכנסת ה-20, דורג רביעי ברשימת המועמדים ושובץ במקום השישי ברשימת המפלגה לכנסת.

יוזמות מיוחדות בכנסת

אורבך יזם את הקמתו של "קיר התהילה", שנחנך בפתיחת מושב החורף של שנת 2013 של הכנסת. הקיר מציג את כל חברי הכנסת שזכו בפרס ישראל.

אורבך יזם את פרויקט "תרגישו בבית", המנסה לפתוח את בתי הכנסת לכלל האוכלוסייה, מתוך רצון לקדם הבנה בין דתיים לחילונים.

כשחיפש שם למיזם של בילוי מוזל לאזרחים ותיקים בימי שלישי, בתו תמר הציעה את השם שגם התקבל – 'שלישי בשלייקס'".

ייסד את מיזם שבת 'והדרת', בה בקש לציין בארץ ובעולם את שבת פרשת 'קדושים', שבה קוראים את הפסוק 'והדרת פני זקן', ולהקדיש אותה למתן דגש על זקני הקהילה. אשתו פנתה בשנת 2021, לשרה לשוויון חברתי וגמלאים, מירב כהן, שהתגייסה לעניין עם משרדה, וכמו כן פנתה בעניין זה לגופים שפועלים ביהדות התפוצות

חיים אישיים

בשנת 2012 אובחנה בגופו מחלה המטולוגית. בראשית 2015, במהלך התמודדותו מחדש בפריימריז לרשימת המפלגה, אושפז אורבך בעקבות התדרדרות במצבו הבריאותי. אורבך נפטר ב-16 בפברואר 2015, כ"ז בשבט ה'תשע"ה.

כשר מכהן, נקבר בהלוויה ממלכתית, בבית הקברות במודיעין. הספידוהו, בין היתר, נשיא המדינה ראובן ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו.

למחרת פטירתו שידרו ארבעה מחבריו לתוכנית הרדיו "המילה האחרונה" תוכנית מיוחדת לזכרו.

היה נשוי למיכל, מורה ועורכת לשון במקצועה ואב לארבעה ילדים. התגורר במודיעין.