אלכס ליבק

ביוגרפיה

אלכס ליבק נולד בתל אביב בשנת 1944. אביו, משה ליבק, עלה לארץ ישראל בשנת 1922 והקים עסק לטקסטיל ליבק למד בבית הספר תל נורדאו, ואחר כך בתיכון עירוני ה'. בגיל 15 או 16 קיבל את מצלמתו הראשונה, מצלמת בראוני (Brownie), מידי אביו, שהיה צלם חובב ונהג לצלם חיילים בריטים ולפתח את התצלומים בחדר חושך ארעי בחנות למזכרות שהייתה לו בצומת קסטינה (מלאכי).

בשנת 1967 סיים לימודי פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. לאחר סיום לימודיו נסע על סיפון האונייה "תיאודור הרצל" לתקופה בת כתשעה חודשים בברזיל. בברזיל התלווה לאנתרופולוג בשם אנטוניו סוארס Antonio Suarez והחל לתעד כצלם חובב את התושבים המקומיים ואת סביבתם. לאחר תשעה חודשים עבר ללונדון, שם למד בבית ספר לצילום. בלונדון עבד כצלם ב־BBC, בעזרת אחד המורים שלו. ב־1971 שב לברזיל. במהלך שנות ה־70 נדד בין ריו דה ז'אנירו לבין לונדון פריז ולוס אנג'לס, באנגליה הציג תערוכה על חיי היום-יום בעיירה וולברטון ובלונדון תיעד את מהפכת הפאנק ברוק הבריטי ואת תופעת ה"Skinheads" במגרשי הכדורגל. בהוליווד עבד במשך שנתיים כצלם סטילס בסרטים. באוניברסיטת ברקלי הציג תערוכה על חיי האינדיאנים באמזונאס. בסן פרנסיסקו בגלריה Zuny הציג תערוכה של תצלומי רחוב מברזיל.

ליבק חזר לישראל למלחמת יום הכיפורים אך לא גויס. ב-1981 הגיע ליבק עם אשתו, אמנית פלסטית במקצועה, לאשקלון, כדי לתעד את פרויקט שיקום השכונות. הוא נעזר בשירותי המעבדה של סטודיו לצילום חתונות תמורת צילום שתי חתונות בשבוע. באותה שנה החל לעבוד עם רינו צרור בעיתון "אנשים" וביחד איתו עבר ל"חדשות".

באפריל 1984 צילם את תמונת "קו 300", שפורסמה בעיתון "חדשות" בה נראים שני אנשי שב"כ מובילים את אחד מחוטפי קו 300, כשהוא עדיין בחיים. התצלום עורר את פרשת קו 300. כאשר "חדשות" נסגר ב־1993, עבר ליבק ל"הארץ" והפך לחבר קבוע במערכת. ב"הארץ" מפרסם ליבק את המדור הצילומי "הארץ שלנו" והמדור "המאה ה־21". בנוסף צילם ל"הארץ" בשנת 2005 סדרה של תמונות שמתעדות את העוני בישראל. בשנת 2003 הוענק לליבק "פרס משרד החינוך והתרבות לצילום". בשנת 1993 הוענק לליבק פרס על שם ריטה פורצקי לצילום מטעם מוזיאון תל אביב לאומנות. בשנת 2013 הוענק לליבק פרס מוזיאון ישראל על מפעל חיים.

ב-2010 פוטר ליבק מעיתון "הארץ", כשנתיים לפני מועד יציאתו לגמלאות, אך ממשיך לעבוד עבור העיתון.

פרסם חמישה ספרי צילום: "עין לציון" בעריכת דוד טרטקובר, "סרנדה תל אביבית" (שירים של אלתרמן וצילומים של ליבק), "הארץ שלנו" ו"כמו כלב" בהוצאת "כתר" (שכולו תצלומים של כלבים) ו-"ישראל: המאה העשרים ואחת".

ליבק מרצה במכללה חברתית כלכלית ומלמד קורסי צילום רחוב וצילום דוקומנטרי יחד עם פליקס לופה.

ליבק הוא חבר מרצ, בבחירות לכנסת התשע עשרה ב-2013 הוצב ברשימתה במקום ה-100, בבחירות לכנסת העשרים במקום ה-101, ובבחירות לכנסת העשרים ואחת הוצב במקום 97.

ליבק היה בן זוגה של שרי אנסקי, ולהם בן משותף בשם חיים. הם נפרדו במרץ 2014.

בשנת 2014 הוצגה תערוכת צילומים נדירים בהם אלכס מתעד את חייהם וסביבתם הטבעית של ילדים חולי סרטן, בשיתוף עמותת חיים.

ב-22 בדצמבר 2014 עוכב לחקירה במשך שעות אחדות, יחד עם העיתונאי גדעון לוי, בחשד של הפרת צו אלוף (על כניסתם לכפר בשטח A) והעלבת חייל.

המשפט

ליבק עמד במרכזו של דיון משפטי תקדימי שעסק בהתנגשות שבין חופש היצירה לפגיעה בפרטיות. בשנת 2002 נתבע ליבק על ידי אדם חרדי שצולם על ידו במקום ציבורי על רקע תמונת פרסומת של נערה בלבוש נועז. הוא איים על ליבק לבל יצלמו אך ליבק השיב כי הצילום הוא לצורך פרטי ולא יפורסם. כעבור זמן פורסמה התמונה במדורו של ליבק "הארץ שלנו" בעיתון "הארץ". האיש תבע את ליבק על פגיעה בפרטיותו וברגשותיו. בית משפט השלום בתל אביב מצא את ליבק אשם בהפרת פרטיותו, שכן לפי נסיבות התובע היה בפרסום התמונה כדי להשפילו או לבזותו בעיני החברה שאליה הוא משתייך. היא הטילה על ליבק ועל "הארץ" סכום פיצויים בסך 20,000 ש"ח.

ליבק ו"הארץ" ערערו על פסק הדין, אשר לטענתם יעקור את אומנות הצילום העיתונאי, שכן מעתה הוא יחייב צלמי עיתונות לתת את הדין על ביזיונו של אדם שצולם על ידם. בשנת 2006 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב את ערעורם וביטל את תשלום הפיצויים. בפסק דינו כתב השופט כי התובע היה מודע לאופיו של המקום והוא שהה בו מתוך בחירה חופשית, ולכן היה עליו לקחת בחשבון את ההשלכות של מעשהו. התובע ערער על פסק הדין בבית המשפט העליון, ובשנת 2008 ביטלו שופטי בית המשפט העליון את פסק דינו של בית המשפט המחוזי והותירו את תשלום הפיצויים על כנו. השופטים נמנעו מדיון עקרוני בנושא עצמו ואת החלטתם לקבל את ערעורו של התובע תלו בהפרת הבטחתו של ליבק לתובע שלא יפרסם את התצלום.

פרס ישראל

אלכס ליבק זכה בפרס ישראל לצילום לשנת 2005 התשס"ה. בנימוקי השופטים נאמר: "אין עוד צלם כאלכס ליבק המעורה כל כך בחוויה הישראלית. הוא ניחן במחויבות ומשמעת, ראיה מקורית ונוקבת, לעיתים אירונית של המציאות הישראלית על המובלעות הנידחות שלה. ליבק מצלם מתוך חירות מחשבתית ואמפתיה ומתוך התבוננות פואטית במחוות הרגעיות של המתרחש ברחוב הישראלי".

אף על פי שאלכס ליבק ידוע בהשקפותיו האנטי-ממסדיות הוא הגיב בהתרגשות על קבלת הפרס ואמר: "אמנם הפרס הזה ניתן על ידי הממסד אבל לא הממסד קובע מי יקבל אותו. מי שישב בחבר השופטים אלו אנשים שאני מאוד מעריך".