אייל זמיר

אייל זמיר הוא קצין צה״ל בדרגת רב־אלוף, המכהן כראש המטה הכללי ה־24 של צה״ל מאז 5 במרץ 2025. הוא מן הקצינים הבכירים שעיצבו את בניין הכוח והפעלת הכוח של צה״ל בדור האחרון: קצין שריון שהתקדם מפיקוד על טנק, מחלקה, פלוגה, גדוד וחטיבה ועד לפיקוד על אוגדות, פיקוד הדרום, סגן הרמטכ״ל, מנכ״ל משרד הביטחון ולבסוף הרמטכ״ל. דרכו משקפת מסלול ישראלי מובהק של שירות ארוך, מקצועיות מבצעית, אחריות ציבורית והתמודדות עם האתגרים הביטחוניים המורכבים ביותר של מדינת ישראל.

חשיבותו של זמיר אינה נובעת רק מן התפקיד הבכיר שאליו הגיע. הוא מייצג את מסורת השריון בצה״ל, את תפיסת התמרון הקרקעי, את החשיבה על מערכה רב־זירתית ואת הצורך לחבר בין טנקים, חי״ר, מודיעין, אוויר, סייבר, תעשייה ביטחונית, כוחות מילואים ועורף אזרחי. כרמטכ״ל שנכנס לתפקידו לאחר תקופה ממושכת של מלחמת חרבות ברזל, הוא קיבל לידיו צבא הנדרש בעת ובעונה אחת להילחם, לשקם אמון, להפיק לקחים מ־7 באוקטובר, להחזיר כשירות, להגדיל כוח אדם, לבנות עצמאות תעשייתית ולהתכונן למערכות מול חמאס, חזבאללה, איראן ושלוחותיה.

ילדות באילת ושורשים של שירות וביטחון

זמיר נולד באילת ב־26 בינואר 1966, וגדל בעיר הדרומית שהייתה רחוקה גיאוגרפית ממרכז הארץ אך קרובה מאוד לתודעת גבול, מדבר, ים, צבא והתיישבות. הוא הבכור בשלושת ילדיהם של יפה ושלמה זמיר. אביו, שלמה, שירת בצה״ל בדרגת סגן־אלוף והוצב באילת; אמו, יפה לבית עבאדי, הייתה בת למשפחה שמוצאה מחלב. מצד אביו נשא זמיר גם שורשים יהודיים־תימניים: סבו אהרון עלה לארץ ישראל מתימן בשנות העשרים של המאה העשרים, שירת כלוחם באצ״ל ונפצע פעמיים.

הביוגרפיה המשפחתית הזאת מציבה את זמיר בתוך רצף של קהילות יהודיות, עלייה, ביטחון והתיישבות. חלב, תימן, ירושלים, אילת, האצ״ל וצה״ל אינם רק פרטים ביוגרפיים; הם חלק מסיפור רחב של יהודים שהגיעו לארץ, בנו בה חיים חדשים ונקשרו להגנתה. עבור פרופיל מורשתי, זהו יסוד חשוב: זמיר לא צמח בתוך משפחה מנותקת מן המעשה הביטחוני, אלא בתוך בית שבו שירות למדינה היה חלק מן המציאות המשפחתית.

כבר כנער למד בפנימייה הצבאית לפיקוד בתל אביב, שפעלה לצד הגימנסיה העברית הרצליה. הוא היה בוגר מחזור ט״ז, פלוגת ערבה. הפנימייה הצבאית נועדה להכין נערים לפיקוד עתידי, ומשכה אליה צעירים שראו בצה״ל לא רק מסגרת שירות חובה אלא שליחות ארוכת טווח. זמיר הגיע אליה מאילת, ובחר מוקדם במסלול שיחבר את חייו לביטחון ישראל.

הבחירה בשריון והעיצוב כקצין קרבי

בשנת 1984 התגייס זמיר לצה״ל ובחר בחיל השריון. הבחירה הזאת אינה מובנת מאליה: רבים מבוגרי מסגרות פיקוד חלמו על יחידות קומנדו או חי״ר מובחרות, אך זמיר נמשך דווקא לעולם הטנקים. לימים תואר כמי שקרא על מלחמת יום הכיפורים וראה כיצד השריון, הטנקים והלוחמים הצילו מצבים קריטיים. הבחירה בשריון הפכה לאחד מסימני ההיכר שלו עד לרמטכ״לות: הוא הרמטכ״ל הראשון שהחל את דרכו כאיש צוות טנק.

הוא סיים קורס מפקדי טנקים בהצטיינות, עבר קורס קצינים, הוסמך כקצין שריון ושירת כמפקד מחלקה וכמפקד פלוגה בחטיבות 500 ו־460. בתפקידים אלה למד את יסודות המקצוע הצבאי ברמה הקרובה ביותר ללוחמים: תנועה, אש, קשר, אחזקת כלים, תיאום בין צוותים, שליטה תחת לחץ ופיקוד על אנשים צעירים במצבים מסוכנים.

במהלך שירותו המוקדם השתתף בלחימה בדרום לבנון בתקופת רצועת הביטחון. זו הייתה זירה שעיצבה דורות של מפקדים ישראלים: מוצבים, מארבים, מטענים, חיכוך עם ארגוני טרור, קשר עם כוחות מקומיים והבנה כי ביטחון אינו רק הכרעה מהירה אלא גם עמידה ממושכת מול אויב מתוחכם ועקשן. עבור זמיר, לבנון הייתה בית ספר מבצעי מוקדם לחשיבה על גבולות, יוזמה, הגנה, תמרון ומחיר השהייה בשטח.

מגדוד 75 לחטיבה 7: פיקוד שריוני במרכז הזירות

בשנים 1992–1994 שירת זמיר כקצין אג״ם של חטיבה 7, ובהמשך, בשנים 1994–1996, פיקד על גדוד 75 בחטיבה. כמפקד גדוד ברצועת הביטחון בלבנון נשא באחריות ישירה למוצבים, ללוחמים, לפעילות ביטחון שוטף ולמבצעים מורכבים. זהו שלב שבו קצין אינו רק מפקד על צוות או פלוגה, אלא נדרש לבנות יחידה שלמה, לטפח מפקדי משנה, לשמור על משמעת, להוביל לחימה ולהתמודד עם שחיקה מתמשכת.

בהמשך פיקד על גדוד 198 בבית הספר לשריון, יצא ללימודים באקול מיליטר בצרפת ושירת כקצין אג״ם של עוצבת הפלדה. השילוב בין פיקוד, הדרכה, לימוד צבאי בחוץ לארץ ועבודת מטה הרחיב את נקודת המבט שלו. הוא לא נשאר רק מפקד שטח, אלא פיתח הבנה רחבה יותר של תורת לחימה, הכשרה, שיטות פעולה ותרבות צבאית.

בשנים 2000–2002 עמד בראש מחלקת תורת חיל השריון במפקדת קצין שריון ראשי, ובמקביל פיקד על חטיבה 656, חטיבת מילואים בפיקוד המרכז. במהלך מבצע חומת מגן השתתפה החטיבה בפיקודו בכיבוש ג׳נין ובטיהור העיר מתשתיות טרור. זה היה אחד המבצעים המרכזיים של צה״ל באינתיפאדה השנייה, והעמיד את מפקדי היבשה מול לחימה אורבנית מורכבת, טרור, מודיעין ופעילות בתוך אוכלוסייה אזרחית צפופה.

מפקד חטיבה, אוגדה ומרכז אימונים

בשנים 2002–2003 פיקד זמיר על המרכז לאימונים טקטיים במרכז הלאומי לאימונים ביבשה, ובמקביל המשיך לפקד על חטיבת המילואים. אחר כך, בשנים 2003–2005, פיקד על חטיבה 7. בתפקיד זה הוביל פעילות התקפית ברצועת עזה, בעיקר באזור ח׳אן יונס ומחנות המרכז, ופיקד על כוחות החטיבה בתקופה שבה הזירה הפלסטינית דרשה מן השריון התאמות ללחימה נגד טרור, רקטות, מטענים ומרחבים בנויים.

בשנת 2005 שולבה חטיבה 7 בביצוע תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה. זמיר פיקד על אחד ממעגלי הכוחות שהיו אחראים לסגירת הרצועה לכניסת ישראלים. פרק זה הציב קצינים ומפקדים במתח מסוג אחר: לא רק לחימה באויב, אלא ביצוע החלטה מדינית קשה ושנויה במחלוקת מול אזרחים ישראלים, תוך שמירה על משמעת, ריסון ויכולת לפעול בשם המדינה גם כאשר החברה הישראלית קרועה.

בשנים 2007–2009 פיקד על אוגדה 143 בדרגת תת־אלוף, ובמקביל פיקד על קורס מפקדי פלוגות ומפקדי גדודים. ביוני 2009 מונה למפקד אוגדה 36, עוצבת געש, אחת האוגדות המרכזיות של צה״ל. בתקופתו השלימה האוגדה הסבה למערכת צבא יבשה דיגיטלי, מהלך ששיקף את המעבר של כוחות היבשה לעולם שבו לחימה מבוססת יותר על רשתות, מודיעין, תקשוב, תמונת מצב משותפת ושילוב בין חילות.

ראש מטה זרוע היבשה והמזכיר הצבאי לראש הממשלה

בשנת 2011 מונה זמיר לראש מטה זרוע היבשה. תפקיד זה חיבר אותו אל אחד האתגרים המתמשכים של צה״ל: בניין הכוח הקרקעי. זרוע היבשה אחראית לכשירות, אימונים, אמצעים, תורות לחימה, מילואים ומוכנות של הכוחות שצריכים להיכנס לשטח כאשר נדרש תמרון. עבור קצין שריון ותיק, זה היה תפקיד טבעי אך מורכב במיוחד.

בנובמבר 2012 מונה למזכיר הצבאי של ראש הממשלה בנימין נתניהו בדרגת אלוף. המזכיר הצבאי הוא גשר בין הדרג המדיני לבין מערכת הביטחון: הוא נדרש להבין את שפת הצבא, את שפת הממשלה, את צרכי המודיעין, את הדינמיקה של הקבינט ואת ההשלכות של כל החלטה ביטחונית. בתקופת כהונתו התרחשו מבצעים ואירועים ביטחוניים מרכזיים, ובהם שובו אחים וצוק איתן.

תפקיד המזכיר הצבאי העניק לזמיר מבט ישיר על האופן שבו החלטות ביטחוניות מתקבלות בדרג המדיני. הוא למד מקרוב את המתח בין רצון מבצעי לבין שיקולים מדיניים, בין המלצות צבאיות לבין אחריות נבחרי ציבור, ובין הצורך להציג תמונת מצב מקצועית לבין המציאות הפוליטית שבה מתקבלות החלטות.

מפקד פיקוד הדרום: עזה, מנהרות ומכשול גבול

באוקטובר 2015 נכנס זמיר לתפקיד מפקד פיקוד הדרום. הפיקוד הדרומי הוא אחד התפקידים הרגישים ביותר בצה״ל: הוא נוגע לרצועת עזה, גבול מצרים, אילת, הנגב, אוכלוסייה אזרחית גדולה, יישובי עוטף עזה ואיום מתמשך של טרור, רקטות, מנהרות והפרות סדר בגבול.

בתקופתו כמפקד הפיקוד הושם דגש על איתור וסיכול מנהרות התקפיות חוצות גדר, על הקמת מכשול מתקדם בגבול רצועת עזה ועל התמודדות עם העימותים בגבול. המכשול ומערכות הגילוי היו חלק מהניסיון להפוך את האיום התת־קרקעי לבעיה ניתנת לזיהוי, ניטור ונטרול. זהו תחום שבו טכנולוגיה, הנדסה, מודיעין ופעולה קרקעית נפגשים.

פיקוד הדרום גם הציב את זמיר מול אחת השאלות הקשות ביותר של ביטחון ישראל: כיצד לנהל זירה שבה חמאס הוא גם ארגון טרור, גם כוח צבאי, גם שלטון מקומי וגם שחקן תודעתי. עוד לפני 7 באוקטובר, עזה הייתה מעבדה קשה של הרתעה, תגובה, מניעה, הגנה על יישובים, ניהול גבול ומתח בין לחץ צבאי לבין שיקולים הומניטריים ומדיניים.

סגן הרמטכ״ל ובניין הכוח מול איראן

בדצמבר 2018 מונה זמיר לסגן הרמטכ״ל, תפקיד שמילא עד יולי 2021. כסגן הרמטכ״ל עסק בבניין כוח, תוכניות רב־שנתיות, מוכנות, תקציב, טכנולוגיה, מודיעין, תמרון ואיומים רב־זירתיים. בתקופתו היה מעורב בתר״ש תנופה ובהובלת תפיסות פעולה שהתמקדו בצורך להיערך למערכה אזורית מורכבת, ובעיקר לאיום האיראני ולשלוחותיו.

עם סיום תפקידו כסגן הרמטכ״ל הזהיר כי ישראל עלולה לעמוד בפני מערכה כבדה, ארוכה ורב־זירתית, המשלבת חזית, עורף ואתגרי פנים. הוא הדגיש את הצורך באורך נשימה, בעתודה חזקה, ביכולות טכנולוגיות מתקדמות ובמסה קריטית של איכות וכמות אנושית. דברים אלה קיבלו משמעות מיוחדת לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל והתרחבותה לזירות נוספות.

בשנת 2021 יצא לשנת מחקר במכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון. במסגרת זו פרסם עבודה על תפיסת ניצחון ועקרונות פעולה במערכה האזורית נגד איראן ושלוחותיה. הוא הדגיש כי המאבק באיראן אינו אירוע נקודתי אלא מערכה מתמשכת, רב־זירתית ורב־תחומית, המחייבת שילוב של לחץ ישיר ועקיף, פגיעה ביכולות, החלשת שלוחות והכנה ארוכת טווח.

מנכ״ל משרד הביטחון במלחמת חרבות ברזל

בפברואר 2023 נכנס זמיר לתפקיד מנכ״ל משרד הביטחון תחת שר הביטחון יואב גלנט. המעבר מן הצבא למשרד הביטחון העביר אותו מן הפיקוד הצבאי הישיר אל מערכת הרכש, התעשיות הביטחוניות, התקציבים, קשרי החוץ הביטחוניים, הסיוע האמריקאי, המלאים והבנייה ארוכת הטווח של יכולות צה״ל.

תפקיד זה קיבל משמעות היסטורית לאחר מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 ומלחמת חרבות ברזל. משרד הביטחון נדרש להתמודד עם מלחמה ממושכת, צרכי חימוש אדירים, פינוי יישובים, תמיכה בעורף, טיפול במשפחות, רכש מואץ, שיקום יישובים, קשר עם ארצות הברית וחיזוק התעשייה המקומית. זמיר היה אחד האנשים שעמדו בלב המערכת שנדרשה להפוך משבר ביטחוני עצום לתוכנית פעולה מתמשכת.

בכהונתו כמנכ״ל הדגיש את הצורך לנצל טכנולוגיות כגון בינה מלאכותית, רובוטיקה, אוטונומיה ואנרגיה מכוונת כדי לשמור על יתרון ביטחוני. לאחר שהמלחמה המחישה את חשיבות מלאי התחמושת, הייצור המקומי והיכולת לא להישען באופן מלא על אספקה חיצונית, תפיסתו בדבר חיזוק התעשייה הביטחונית המקומית נעשתה חשובה עוד יותר.

הרמטכ״ל ה־24: שיקום, משמעת ובניין כוח

ב־1 בפברואר 2025 הודיעו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון ישראל כ״ץ על בחירת זמיר לתפקיד הרמטכ״ל. הממשלה אישרה את המינוי, וב־5 במרץ 2025 נכנס לתפקידו והחליף את רב־אלוף הרצי הלוי. הוא נכנס לתפקיד בזמן שהמלחמה עדיין נמשכה, כאשר צה״ל נדרש להחזיק חזיתות, להגן על יישובים, להמשיך להילחם בעזה, להתמודד עם לבנון ואיראן, ולבצע תהליכי הפקת לקחים עמוקים מן הכישלון של 7 באוקטובר.

אחת ממשימותיו הראשונות הייתה החזרת משמעת, מוכנות ורציפות תפקודית. הוא הורה לבטל הדממות בצה״ל, קידם שורת מינויים, חיזק את הדרישה לאחריות פיקודית והדגיש כי 2026 תהיה שנה של חיזוק יסודות, מקצועיות וכשירות. הוא פעל גם לשינויים ארגוניים, ובהם פירוק אגף האסטרטגיה והמעגל השלישי והעברת תכולותיו לגופים אחרים, לצד החלטות על חיזוק כוחות היבשה.

בתחום בניין הכוח הנחה על הקמת חטיבת שריון סדירה נוספת, בחינת הקמת חטיבת חי״ר סדירה נוספת והקמה מחודשת של פלוגות סיור שריון. צעדים אלה משקפים את לקחי המלחמה: תמרון קרקעי, עתודות, כוח אדם, שרידות, סיור, אש, מודיעין וחיבור בין כוחות אינם עניין תיאורטי אלא צורך קיומי עבור מדינה הנלחמת בכמה זירות.

עזה, החטופים והמתח בין פעולה צבאית להחלטה מדינית

כרמטכ״ל הוביל זמיר את צה״ל בשלבים נוספים של הלחימה ברצועת עזה, ובהם מבצעים שנועדו להפעיל לחץ על חמאס, לפגוע בתשתיותיו, להשיב שליטה בשטח וליצור תנאים לעסקאות חטופים. הוא פעל בתוך אחת הדילמות הקשות ביותר של המלחמה: כיצד להפעיל כוח צבאי משמעותי מול ארגון טרור המחזיק חטופים ופועל מתוך אוכלוסייה אזרחית צפופה.

זמיר הדגיש כי האחריות להשבת החטופים היא חובה מוסרית של צה״ל ושל המדינה. לצד זאת, לפי דיווחים ופרסומים פומביים, הוא גם התריע בפני הדרג המדיני כי הרחבת פעולות צבאיות מסוימות עלולה לסכן חטופים וכי להישגים צבאיים נדרשת השלמה מדינית. בכך הוא מילא את תפקידו המקצועי: לא להחליף את הדרג המדיני, אלא להציג בפניו את המחיר, הסיכון, האפשרויות והגבולות המבצעיים.

הפרק העזתי ברמטכ״לותו מלמד על מורכבות ההנהגה הצבאית בישראל. הרמטכ״ל נדרש להוביל את הצבא בלחימה, אך גם לשמור על אחריות כלפי חיי חיילים, אזרחים, חטופים, הדין הבין־לאומי, העורף הישראלי והיעדים המדיניים. זהו תפקיד שבו כל החלטה נמדדת לא רק בשדה הקרב, אלא גם בזיכרון הציבורי והמשפחתי של מדינה שלמה.

איראן, לבנון והמערכה הרב־זירתית

זמיר הוביל את צה״ל בתקופה שבה המאבק עם איראן ושלוחותיה עבר לרמה גלויה ורחבה יותר. בשנת 2025 פיקד על צה״ל במבצע עם כלביא, שבו תקפה ישראל תשתיות הקשורות לתוכנית הגרעין האיראנית, לתעשיית הטילים ולבכירי המערכת הביטחונית האיראנית. בדבריו במהלך המבצע הדגיש כי צה״ל פועל להסרת איום קיומי ולשינוי המציאות האסטרטגית של ישראל.

בשנת 2026 המשיך להוביל את צה״ל במערכה נוספת מול איראן ובזירות נוספות. במקביל נדרש צה״ל לפעול בלבנון מול חזבאללה, לשמר מוכנות מול סוריה, להתמודד עם איומי החות׳ים בתימן ולהגן על העורף הישראלי מפני טילים, כטב״מים ואיומים רב־זירתיים. זמיר תיאר שוב ושוב את המלחמה כמאמץ מתמשך המחייב מוכנות, משמעת, עומק תעשייתי, הגנה על העורף ויכולת התקפית רחבה.

המערכה הרב־זירתית היא אולי הזירה שבה תפיסתו המקצועית באה לידי ביטוי בצורה החדה ביותר. עוד לפני מינויו לרמטכ״ל כתב על הצורך להבין את איראן כראש מערכת אזורית של שלוחות, לחץ, טרור, טילים ותודעה. כרמטכ״ל, הוא נדרש להוביל צבא שנלחם בדיוק בתוך המציאות הזאת — לא בחזית אחת, אלא ברשת של איומים המקיפה את ישראל.

כוח אדם, גיוס חרדים וחוסן צה״ל

אחד הנושאים המרכזיים בתקופת כהונתו של זמיר הוא המחסור בכוח אדם לוחם. לאחר תקופה ארוכה של מלחמה, מילואים, שחיקה ופציעות, הדגיש כי צה״ל זקוק לתוספת משמעותית של כוח אדם, לחיזוק מערך המילואים ולהארכת משך שירות החובה. הוא הזהיר כי ללא פתרונות מערכתיים, צה״ל יתקשה לעמוד במשימותיו בשגרה ובחירום.

בהקשר זה פעל לקדם גיוס חרדים והוצאת צווי גיוס לנוער חרדי, תוך שהוא מדגיש בפני הדרג המדיני כי סנקציות צבאיות בלבד אינן מספיקות וכי נדרשת חקיקה. בשנת 2026 אף הביע התנגדות חריפה להצעת חוק שנועדה להקפיא צעדי אכיפה נגד תלמידי ישיבות שאינם מתגייסים, בטענה שהיא אינה מתיישבת עם צורכי הצבא ועם ערכי השירות.

הדיון הזה חורג מן הביוגרפיה האישית של זמיר. הוא נוגע לשאלה יסודית במורשת מדינת ישראל: מי נושא בנטל ההגנה על המדינה היהודית, כיצד מאזנים בין לימוד תורה לבין צורך ביטחוני, ומה קורה לצבא עם כאשר חלקים גדולים מן החברה אינם משתתפים בו באופן שווה. כרמטכ״ל בתקופת מלחמה, זמיר הפך לאחד הקולות המקצועיים המרכזיים בדיון הזה.

תפיסת לחימה מוסרית ואחריות פיקודית

במאמר שפרסם בשנת 2007 בכתב העת מערכות, עסק זמיר בשאלת הלחימה המוסרית בטרור. הוא כתב על הצורך בהבחנה, בראיות מוצקות, במידתיות ובשמירה על הומניות גם מול אויב המשתמש בטרור. הוא הבחין בין אמצעי לחץ לא קטלניים לבין פעולות הפוגעות בקיום הפיזי של אוכלוסייה אזרחית, וקבע גבולות מוסריים ביחס למים, מזון, תרופות וסבל קיומי.

העיסוק הזה חשוב במיוחד משום שהוא מראה כי זמיר אינו רק קצין של כוח ותמרון, אלא גם מפקד החושב על גבולות הפעלת הכוח. במדינה הנלחמת בטרור מתוך מרחבים אזרחיים צפופים, שאלת המוסר אינה נפרדת מן המקצועיות. היא חלק מן השאלה כיצד נשארים צבא של מדינה דמוקרטית ויהודית גם כאשר האויב פועל בשיטות שמטרתן לטשטש גבולות מוסריים ומשפטיים.

כראש המטה הכללי, האחריות הזאת נעשתה רחבה עוד יותר. החלטות על לחימה, ענישה פיקודית, הדחת מפקדים, ביטחון מידע, מוכנות, חלוקת אחריות ואזהרה מפני כשלים הן חלק מן האופן שבו רמטכ״ל מעצב לא רק את הצבא, אלא גם את אמון הציבור בו.

משפחה, חינוך צבאי וקהילת הקבע

זמיר נשוי לאורנה, לשעבר דוברת עיריית הוד השרון וסמנכ״לית העירייה, ולהם שלושה ילדים. המשפחה התגוררה ברמות השבים. גם חייו המשפחתיים קשורים לעולם השירות: בנם אורי הוא קצין מילואים בחיל השריון, וביום העצמאות ה־73 של מדינת ישראל קיבל אות מצטיין הרמטכ״ל.

בשנת 2025 הושקה בצה״ל תוכנית אחות בדרך קבע, בהובלת אורנה זמיר ובשיתוף גופים העוסקים במשפחות משרתי הקבע. התוכנית נועדה לבנות ובני זוג של לוחמים בקבע, ומבקשת לתת שפה, כלים ומרחב שיחה לאנשים הנושאים בעומס המשפחתי של שירות ממושך, מלחמה, חרדה, חוסר ודאות והיעדרות ממושכת של בני זוג.

הפרק הזה מוסיף ממד אנושי לדמותו של זמיר. שירות צבאי בכיר אינו רק תפקיד של אדם אחד; הוא משפיע על בני זוג, ילדים ומשפחה מורחבת. בישראל, שבה שירות הקבע והמילואים נשענים על משפחות שלמות, העיסוק במשפחות הלוחמים הוא חלק מן החוסן הלאומי לא פחות מאשר טנק, מטוס או מערכת מודיעין.

מדוע אייל זמיר ראוי לציון כערך חשוב במורשת

אייל זמיר ראוי לציון כערך חשוב בארכיון מורשת (Moreshet) מפני שסיפורו מחבר בין שורשים יהודיים מארצות האסלאם, ילדות באילת, חינוך לפיקוד, שירות שריון ממושך, פיקוד קרבי, בניין כוח, פיקוד הדרום, סגנות הרמטכ״ל, ניהול משרד הביטחון והרמטכ״לות בתקופה מן הקשות והמורכבות בתולדות מדינת ישראל. דרכו מאפשרת להבין כיצד נבנית אחריות ביטחונית ישראלית לאורך עשרות שנים — מן הטנק הבודד ועד לפיקוד על צבא שלם במערכה רב־זירתית.

Moreshet.com מתעד את זמיר משום שמורשת יהודית וישראלית כוללת גם את האנשים הנושאים באחריות הישירה להגנת מדינת היהודים, לשיקום כוחו של צה״ל, להגנת העורף, להשבת החטופים, לבניין הדורות הבאים של לוחמים ולדיון הציבורי על שוויון בנטל, מוסר לחימה וחוסן לאומי. מקומו של אייל זמיר במורשת (Moreshet) נובע מן העובדה שהוא מגלם את הקשר העמוק בין צבא העם, מדינת ישראל, זיכרון המלחמות, אחריות פיקודית והמשימה המתמשכת להבטיח את קיומו וביטחונו של העם היהודי בארצו.