סר ניקולס וינטון

קורות חיים

וינטון נולד ב-1909 בהמפסטד, בשם "ניקולס ג'ורג' ורטהיים", להורים יהודים גרמנים, רודולף ורטהיים וברברה לבית ורטהיימר, שהיגרו לאנגליה בשנת 1907. הוריו התנצרו, וגם הוא הוטבל לנצרות. בימי מלחמת העולם הראשונה שינתה המשפחה את שמה לשם בעל צליל אנגלי: וורתהם. לאחר סיום לימודיו בתיכון עבד ניקולאס בבנקים בגרמניה ובצרפת, ולאחר מכן חזר לאנגליה והחל לעבוד כסוכן בורסה. בשנת 1937 אחרי מות אביו שינה ניקולאס את שם משפחתו לשם אנגלי אחר - וינטון.

בשלהי 1938 יצא וינטון לחופשה מעבודתו ונסע לפראג. הוא נקרא לשם על ידי חבר שעסק בארגוני סיוע לפליטים שנמלטו מחבל הסודטים לאחר נפילתו בידי גרמניה. רוב הפליטים היו יהודים, חלקם השתייכו לקבוצות אחרות שהמשטר הנאצי איים על חייהם - קומוניסטים, אנשי רוח ועוד. לאחר שביקר במחנה הפליטים ועמד על התנאים הקשים שם, החל וינטון לפעול בכוחות עצמו כדי לארגן את העברתם של ילדים יהודים למדינות שיסכימו לקלטם. רוב הילדים שהציל נשלחו לבריטניה, ומיעוטם - לשוודיה. מדינות אחרות סירבו לקבל את הילדים. כאשר החל וינטון בפעולותיו הייתה עדיין צ'כוסלובקיה מדינה עצמאית, אך במרץ 1939 פורקה וחלקה הצ'כי היה לשטח חסות גרמני - דבר שהעצים את הסכנות שאיימו על הפליטים.

בעקבות ליל הבדולח התקבלה בבריטניה, שהייתה עקרונית סגורה בפני הגירה יהודית, תקנה המאפשרת את הגירתם של פליטים יהודים שגילם מתחת ל-17. נוסף על מגבלת הגיל, נדרש מבקש המקלט להוכיח שיש לו מקום שהייה בבריטניה ו-50 לירות שטרלינג למימון כרטיס נסיעה חזרה כאשר יתאפשר שובם לארצות מוצאם. וינטון מצא בתים למאות ילדים יהודים, באמצעות מודעות שפרסם בעיתונות, והשיג את המימון הנדרש (תחילה מכיסו שלו). עד פרוץ המלחמה ארגן וינטון את יציאתם מפראג של 669 ילדים, בשמונה רכבות. רכבת תשיעית שעליה כ-250 ילדים הייתה אמורה לצאת ב-3 בספטמבר, לאחר פלישת גרמניה לפולין, והגרמנים כבר לא אפשרו את נסיעתה.

וינטון נפטר ב-1 ביולי 2015, בגיל 106.

מעשי ההצלה של וינטון לא התפרסמו ברבים, והוא אף הסתירם מן הקרובים אליו, ולאחר המלחמה לא פגש איש מן הילדים שהציל. לדבריו, הניח שכולם עזבו את אנגליה עם תום מצב החירום, כפי שחייבו הוראות החוק. בתחילת שנות השמונים התקבל וינטון כחבר במסדר האימפריה הבריטית, אך הכבוד לא ניתן לו על הצלת הילדים אלא על תרומתו להקמת דיור מוגן לקשישים נזקקים.

רק ב-1988, כ-50 שנים לאחר המעשים, גילתה רעייתו גרטה במקרה מחברת ובה רישום מדוקדק של פרטי הילדים שניצלו, הוריהם ומשפחות האומנה שלהם. מאז החלה פעילותו ההומניטרית של וינטון לזכות בהכרה, בעיקר בבריטניה, בצ'כיה ובסלובקיה. ב-1998 הוענק לו תואר חבר במסדר תומאס גריג מסריק, וב-2002 העניקה לו המלכה אליזבת השנייה תואר אבירות, כהוקרה על עבודתו בהצלת הילדים. ב-1998 קראו שני אסטרונומים צ'כים לאסטרואיד שגילו על שם וינטון, 19384 וינטון, וב-2008 העלתה ממשלת צ'כיה את שמו כמועמד לפרס נובל לשלום.

הבמאי הסלובקי מטי מינאץ' ביים שני סרטים העוסקים בוינטון ובמעשי ההצלה שלו - דרמה בשם "כל אהובינו" שהופקה ב-1999, וסרט תיעודי בשם "ניקולס וינטון - כוחו של הטוב", שהופק ב-2001 וזכה בפרס אמי.

ב-2005 ביקר וינטון בישראל ונפגש עם האנשים שהציל וצאצאיהם. וינטון לא הוכר כחסיד אומות העולם, משום שתואר זה ניתן רק לאנשים שאינם יהודים, שמעשי ההצלה שלהם העמידו אותם בסכנה.

ב-1 בספטמבר 2009, ביוזמה לציון 70 שנה ליציאתן של רכבות הילדים שארגן וינטון, יצאה מתחנת הרכבת המרכזית בפראג רכבת קיטור במסע בן ארבעה ימים לאנגליה, כשחזור של מסעי הרכבות המקוריים. נוסעי הרכבת היו בחלקם אנשים שנסעו בילדותם ברכבות וינטון המקוריות, ובחלקם צאצאים לאנשים אלה. באותו יום גם הוצב בתחנת הרכבת בפראג פסל ברונזה, המנציח את וינטון ופועלו. וינטון עצמו קיבל את פני הרכבת בתחנתה הסופית בלונדון.

בשנת 2009 הוענק לווינטון אות גיבור השואה הבריטי ובאוקטובר 2014, בגיל 105, קיבל מנשיא צ'כיה, בנוכחות שבעה מהילדים אותם הציל, את אות מסדר האריה הלבן, העיטור הגבוה ביותר בצ'כיה.