ראזק עבד אל-קאדר

ביוגרפיה

אב-סבו, עבד אל-קאדר אל-ג'זאירי, ומשפחתו גורשו מאלג'יריה ובשנת 1855 היגרו לדמשק. ראזק עבד אל-קאדר נולד ב-13 באוקטובר 1914, בדמשק כבן בכור לאביו האמיר סעיד עבד אל-קאדר ולאמו הוסניה שהייתה ממוצא אלבני. הוריו בחרו ברב הקהילה היהודית לקיים את טקס המילה של בנם. השם שניתן לו הוא על שם הסבא-רבא: עבד אל קאדר אליו התווסף התואר "ראזק" (בערבית: המגן).

משפחתו הייתה משפחה פיאודלית - אריסטוקרטית ובעלת אמצעים וקרקעות לרוב, וככזאת ראזק נשלח ללימודים בבתי ספר יוקרתיים בבירות.

על פי עדותו של יוחנן שרת, (חברו של ראזק ממגדל), משפחתו נהגה לנפוש בקריית שמואל, בטבריה, בשפרעם, בכרמל וגם בתל אביב: ”ההורים שלו אמרו שארץ ישראל מעניינת הרבה יותר מדמשק, וניצלו כל הזדמנות לשהות בה“. בתחילת שנות ה־30 של המאה ה-20, נרצח אביו של ראזק בעת קטטה. ראזק הצעיר נכנס לנעלי אביו, הפך לראש המשפחה והחל לנהל את הרכוש העצום שהיה בבעלותה. בין שאר עסקיו, הוא מכר מקרקעות המשפחה לפיק"א עוד טרם קום המדינה.

בסיוריו של ראזק ברחבי הגולן והגליל הוא יצר קשרים ידידותיים עם חברי קיבוצים שנוסדו באזור באותן שנים, כמו אפיקים בשנת 1932 ועין גב בשנת 1937. "הוא היה סוציאליסט־מרכסיסט בנפשו", אומר מוקי צור מעין גב, "וככזה, ראה בהתיישבות הקיבוצית את התגשמות הסוציאליזם". בשנת 1934 פנה למזכירות של קיבוץ אפיקים בבקשה להתקבל כחבר קיבוץ, אך נדחה, עקב היותו מוסלמי.

ראזק העריך את ההתיישבות העובדת והרעיון הקיבוצי עורר בו עניין רב אשר גרם לו להיחשף לספרים אודות הציונות וההיסטוריה של העם היהודי.

ראזק האמין בזכותם ההיסטורית של היהודים על ארץ ישראל. השקפתו זו באה לידי ביטוי במאמר שהופיע בעיתון דבר תחת הכותרת: עמי ערב אינם שונאים את ישראל. ליהודים זכות היסטורית על הארץ.

במקביל, גילה עניין רב במתרחש בעולם, בעיקר בתחומים הנוגעים למדינאות, לפילוסופיה ולתפיסות עולם כמו קומוניזם ומרקסיזם. "מגיל 12 הייתי מרקסיסט", סיפר ראזק בראיון שנערך עימו בצרפת בשנות ה־60.

בסוריה בשנות ה-40

ביוני 1941, ראזק חבר אל כוחות צרפת החופשית ובעלות הברית נגד צבא צרפת של וישי בסוריה. לאחר כיבוש סוריה שוחרר משירותו. על שירותו זה קיבל את אות צלב לורן הצרפתי.

בתום המלחמה ראזק עבד אל קאדר, שהיה הנציג הצרפתי בסוריה, יצר קשרים עם נקדימון אלטשולר אשר שימש כנציג פיק"א וקק"ל בסוריה והיה אחראי על פיקוח רישום הקרקעות של היהודים בחורן במסגרת הקדסטר שערכו הצרפתים בסוריה.

אלטשולר נעזר בראזק, בתיווכו של טדי קולק (לימים ראש עיריית ירושלים) שהיה "המוכתר" של קיבוץ עין-גב, אשר שיתף אותו בידיעותיו הנרחבות בנוגע לקרקעות בחורן והתבקש להפעיל את קשריו בפאריס ובדמשק. על פי עדויות מאוחרות של חבריו בעין גב, הוא גויס על ידי אלטשולר למחלקה הסורית של הפלמ"ח, שהפכה ב־1943 ל"מחלקה הערבית".

ראזק היה מקורב אל יוסף נחמני, שהיה סוכן הקרקעות של פיק"א וקק"ל, ובשליחותו של נחמני, שכנע מכרים ומשפחות ערביות למכור אדמות ליהודים. על פי עדותו של חברו מרדכי אורן, מראשי מפ"ם, ראזק התבטא בפניו:”כשמכרתי את האדמות ליהודים, עשיתי זאת מתוך חזון. ידעתי שביום מן הימים היהודים יזכו במדינה, והאדמות ישתייכו אליהם.“

קשריו עם ישראל מחוץ לגבולות המדינה

באפריל 1946 סוריה הכריזה על עצמאותה. למחרת הולאמו כל האדמות במדינה, כולל אדמותיה של משפחת עבד אל־קאדר בדרום חורן, כמו גם האדמות שהיו שייכות ליהודים. ראזק סירב להמשיך לחיות תחת המשטר הסורי וביוני 1946, כשהוא בן 32, עזב את הארץ לצרפת. משם המשיך לנהל את עסקיו ובפריז נוצר הקשר בין ראזק לבין אנשי לח"י, שפעלו מצרפת ומבלגיה נגד הבריטים בארץ ישראל.

ראזק ביקש להצטרף ללוחמים היהודים בארץ ישראל והבטיח לחברו, יהושע פלמון (ג'וש), מנהל המחלקה הערבית של הסוכנות היהודית (אותו הכיר היטב מעבודתם המשותפת במחלקה הערבית של הפלמ"ח), ולאנשי לח"י שגם שלושת אחיו, שהיו קצינים בצבא צרפת החופשית יצטרפו למאבק. חודשים אחדים לאחר מכן, הכריזה ישראל על עצמאותה ופלמון הודיע לראזק כי אין צורך במתנדבים נוספים לצבא העברי.

ב־1956 נחת בפריז איש המוסד יצחק שמיר כדי לגייס סוכנים מקרב אנשי לח"י שהכיר, שחיו אז בצרפת. אלה סיפרו לו על חברם האלג'ירי ראזק, ושמיר הציע לו להצטרף לשורות המוסד. בזכות קשריו הרבים, ראזק סייע לאנשי המוסד במידע מודיעיני שליקט.

חזון הקיבוץ

ראזק ניצל את קשריו עם חבריו בהתיישבות העובדת, ביניהם ידידו אלטושלר, כדי לחזור לישראל ולהתנדב באחד הקיבוצים. בשנת 1953 הוא נכנס לארץ בדרכונו הצרפתי. רצונו היה למצוא מקום "בעל אידאולוגיה סוציאליסטית ברורה ובלתי מתפשרת". ראזק תכנן ללמוד את רעיון הקיבוץ הלכה למעשה, כדי שבעתיד, כאשר אלג'יריה תזכה בעצמאותה - הוא יקים שם מסגרות התיישבות בדומה לקיבוץ.

תחילה הגיע לקיבוץ רעים שבנגב, אך משלא השתלב שם, הוא עבר לקיבוץ חצור, בו נקלט בהצלחה אך לא התקבל כחבר בגלל היותו מוסלמי. כאן, הכיר את צלינה קונסטלר, עולה חדשה מפולין באמצע שנות ה־20 לחייה.

דברים שאמר לחבריו בקיבוץ: "אני מאושר, סוף־סוף הפכתי לחלק מהגשמת החלום הסוציאליסטי־ציוני. בלי הקיבוצים, מדינת ישראל לא הייתה קמה". ולידידו המזרחן יוסף גינת אמר: "כשתקום מדינת אלג'יריה ויוקמו בה קיבוצים על פי חזוני, ישראל ואלג'יריה יקיימו ידידות קרובה".

במאבק לשחרור אלג'יריה

ראזק העריך שהמהפכה המוסלמית באלג'יריה קרובה, מכייוון שצרפת הפסידה במלחמתה בווייטנאם בתחילת שנת 1954. לדבריו, הבאות בתור לעצמאות תהיינה מרוקו ותוניסיה. ב-1955, ראזק ובת זוגו צלינה קינסטלר עזבו את ישראל לביתו בעיר ניס בדרום צרפת. הוא דחה את הגעתו לצפון אפריקה כדי ללמוד ולהבין תחילה מהו הקו האידאולוגי של מנהיגי החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה שלחמו נגד צבא צרפת ובהמשך השתלב בפעילותה באירופה מחוץ לגבולות אלג'יריה.

ב-1956 יצחק שמיר פגש אותו בפאריס והציע לו להתגייס למוסד. באותה שנה עברו ראזק וצלינה למזרח גרמניה, והקימו בה, בהוראת המוסד, משרד של ההחזית לשחרור לאומי של אלג'יריה וזאת אחרי שהתחתנו כדי שצלינה תקבל אזרחות צרפתית ותוכל להשיג אשרת כניסה לגרמניה.

ב־1958 ראזק עזב את ברלין כדי להצטרף ללוחמי החזית לשחרור לאומי של אלג'יריה בתוניסיה שהייתה כבר מדינה עצמאית וסייעה למחתרת האלג'ירית. ראזק לא צורף ללחימה אלא שימש כאידאולוג וכמרצה לחיילי המחתרת. צלינה ניהלה את ענייני הארגון בברלין ובמשך כמה שנים נדדה בין תוניסיה, גרמניה וצרפת (חבריו של ראזק טוענים שלא מן הנמנע כי הם עבדו מהמקומות האלו גם עבור המוסד). ב־1962 יצא לאור ספרו הראשון של ראזק, האשליה של האחדות הערבית והפן־ערבית. בספרו הוא תוקף את המשטרים הערביים ומציג אותם כמושחתים, מנוונים וקצרי רואי והאשים את מנהיגי ערב בניצול הסכסוך הערבי-ישראלי לצורך הסברת מחדליהם.

הספר עורר סערה והתנגדות בעולם הערבי. במצרים הוצאה פתווה שאסרה על כל מוסלמי לקרוא את הספר, והכריזה על היתר לחסל את ראזק אשר נחשב לכופר.

במרץ 1962 זכתה אלג'יריה בעצמאות. ראזק וצלינה הגיעו לאלג'יר (בהנהגת אחמד בן בלה), התקבלו בכבוד רב וקיבלו אזרחות אלג'ירית. כעבור זמן קצר, הונהג סדר חדש באלג'יריה שלא תאם לציפיותיו של ראזק. ראזק וצלינה, חזרו לצרפת והחלו לארגן מרד כנגד הנשיא אחמד בן בלה. ב־1 באוקטובר 1963 ראזק ואנשיו הכריזו על מרד בשלטון. למחרת הם הותקפו על ידי צבא אלג'יריה, והמרד חוסל. ראזק וצלינה נעצרו והושלכו לכלא. צלינה שוחררה לאחר כמה חודשים, וראזק שוחרר בדצמבר 1964, אזרחותו האלג'ירית נשללה והוא התחייב לא לשוב עוד למדינה. עם שובו לצרפת, רכש ראזק חווה מבודדת בקרבת פאריס. מחשש לחייו הוא הקיף עצמו במערכת אבטחה שבנה לעצמו בחווה. בתקופת שהותו בחווה הוא התפנה לכתיבת ספרו השני: הסכסוך היהודי־ערבי: ערבים ויהודים נוכח העתיד אשר ראה אור בשנת 1966. בתחילת יוני 1966 הוא הגיע לארץ, בהזמנת מפ"ם, לסדרת הרצאות על ספרו.

אחרית ימיו

זמן קצר 1989, נפטרה ז'וז'ט משבץ מוחי, בגיל 55. בשנת 1990, ארז את חפציו והגיע לישראל - לעין גב. חבריו הוותיקים בעין גב שמחו לראותו אך הצעירים שלא הכיר גרמו לו לחוש שאינו רצוי עוד. אחד מחבריו, יוסי פוגל, יצר קשר עם משפחת גוטשְלָק במושבה מגדל שעל חוף הכנרת - משפחה של נוצרים אוהבי ישראל שהתגיירו.

ראזק הוזמן להתגורר בביתה של רופאה במושבה מגדל, שעלתה ארצה מצרפת זמן קצר לפני כן. היא אפשרה לו להעמיד בחצר ביתה קראוון שרכש, שחובר למערכת החשמל והמים של ביתה. בהתערבותו של יצחק שמיר, בתחילת 1994, קיבל ראזק הודעה כי יקבל מעמד של אזרח. ראזק בחר להחליף את שמו לשם ישראלי: דב גולן. בדרכו למשרד הפנים בטבריה, הוא אמר לידידו יוחנן שרת מדוע בחר בשם דב גולן: "שם פרטי - דב, כי זה מעיד על חוזק; שם משפחה - גולן, כי זה היה חבל הארץ האהוב עליו".

ראזק נפטר ערירי, בשנתו ה-83, בקראוון שלו ביום חמישי, 6 באוגוסט 1998. חברו הקרוב יוחנן שרת סיפר לחברים כי בצוואתו בעל פה ראזק ביקש "לא להיקבר כמוסלמי בבית קברות ערבי, אלא רק בבית קברות יהודי - בקיבוץ אפיקים, אם אפשר". המזרחן יוסי גינת ספד לו: ”כל כך הרבה שנים רצית, חברי היקר ראזק עבד אל־קאדר, דב גולן, להתקבל כאן כחבר קיבוץ. והנה, לבסוף, אכן התקבלת, בבית הקברות“.