סמואל גולדווין

קורות חיים

גולדווין נולד בוורשה בשם שמואל געלבפיש, והיה הבכור מבין ששה ילדים במשפחה יהודית מפולין. כשהיה בן 15 נפטר אביו. בגיל 16 הוא עזב את ורשה ללא כסף, והחל לצעוד לכיוון ברמינגהאם, אנגליה, שם התגורר עם קרובי משפחה במשך מספר שנים ושינה את שמו לשם שהיגויו באנגלית קל יותר: סמואל גולדפיש.

בשנת 1898 הוא היגר לנובה סקוטיה, קנדה, אך לא הצליח לצבור הון. אז עבר ארצות הברית, כדי לנסות שם את מזלו. לבסוף הגיע לעיר ניו יורק, ואחר כך עבר לגלוברסוויל שבצפון מדינת ניו יורק, שם עבד בעסקי הביגוד. הוא הפגין כישורי שיווק והפך לאיש מכירות מצליח, וכעבור ארבע שנים התמנה לסגן נשיא החברה בה עבד, והוא עבר לעיר ניו יורק.

סמואל גולדפיש הפך לאזרח ארצות הברית מן המניין בשנת 1902. באותו זמן, תעשיית סרטי הקולנוע הצעירה החלה להתרחב במהירות, ובזמנו הפנוי גולדפיש צפה בסרטים לעיתים קרובות. עם הזמן הוא נכנס לעסקי הסרטים יחד עם אמן ההופעות ג'סי לאסקי ועם בעל התיאטרון אדולף צוקור. יחדיו הפיקו השלושה את סרטם הראשון, אותו ביים במאי הסרטים הצעיר ססיל ב. דה-מיל. לאחר מספר שנים התפתחו ויכוחים וריבים בין השותפים, שגרמו לעזיבתו של גולפיש את החברה שהפכה מאוחר יותר לחברת ההפקות הגדולה "סרטי פרמאונט".

בשנת 1916 חבר סמואל גולפיש למפיקי ברודוויי, אדגר סאלווין וארצ'יבלד סאלווין. הם קראו לחברת הסרטים החדשה שהקימו בשם המהווה צירוף של שמותיהם, "סרטי גולדווין". בהזדמנות זו שינה סמואל גולדפיש את שם משפחתו לגולדווין. לחברת גולדווין הייתה הצלחה מתונה יחסית, אך היא הייתה מפורסמת בעיקר בגלל סמלה המסחרי, "האריה השואג". בסופו של דבר, החברה נרכשה על ידי מרקוס לואו וחברת "סרטי מטרו" שלו, אולם עוד קודם לכן, אולץ סמואל גולדווין על ידי שותפיו לעזוב את החברה, ולפיכך לא לקח חלק בחברת הסרטים החדשה, חברת "מטרו גולדווין מאייר".

בשנת 1925 נישא גולדווין לשחקנית פרנסס הווארד, נישואין שנמשכו עד מותו. בנם, סמואל גולדווין הבן, הצטרף בבגרותו אל אביו בתעשיית הסרטים.

לאחר עזיבתו את חברת "סרטי גולדווין", הקים את חברת "סמואל גולדווין בע"מ", ופתח את אולפני סמואל גולדווין בשדרת סנטה מוניקה שבמערב הוליווד. במשך 35 שנה, גולדווין בנה לעצמו שם של מומחה לעשיית סרטים ובעל חוש למציאת כישרונות בתחום. הוא גילה את השחקן גרי קופר, עבד לצד הבמאי ויליאם ויילר, ושכר תסריטאים כמו בן הכט, סידני הווארד וג'יימס רוזוולט. בתקופה זו הפיק גולדווין סרטים מפורסמים רבים, שחלקם היו מועמדים לפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר: "אירוסתמית'" (1931), "דודסווארת'" (1936), "ללא מוצא" (1937), "אנקת גבהים" (1939), "תהיה להם מוזיקה" (1939), איש המערב (1940) ו"השועלים הקטנים" (1941). ב-1944 הפיק את הסרט אל הנשק בכיכובו של דני קיי וב-1945 הפיק את איש הפלא עם דני קיי בתפקיד כפול.

בשנת 1946 זכה בפרס ע"ש ארווין ת'אלברג מהאקדמיה האמריקאית לקולנוע. בשנה זו זכה סרטו "שנות חיינו היפות ביותר" בפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר. בשנה זו גם הפיק את הסרט הנער מברוקלין בכיכובו של דני קיי. בשנות ה-50 הפיק סמואל גולדווין מספר סרטים מוזיקליים, כולל הנס כריסטיאן אנדרסן, שיר נולד, ו"ברנשים וחתיכות" בכיכובו של מרלון ברנדו, שהיה להיט בשנת 1955. שנתיים אחר-כך הוא זכה בפרס ז'אן הרשולט לפעילות הומניטרית עבור תרומתו למען מטרות הומניטריות. ב-1983 הפיק את "שנותי היפות בקרוס קריס".

בסרטו האחרון שהופק בשנת 1959, הפיק סמואל גולדווין, יחד עם השחקנים סידני פואטייה, דורות'י דאנדריג', סמי דייוויס ג'וניור והזמרת פרל ביילי, את הסרט "פורגי ובס", על פי האופרה בשם זה מאת ג'ורג' גרשווין. הסרט היה זכה בפרס אוסקר (היה מועמד לשלושה פרסי אוסקר).

סמואל גולווין נפטר בביתו שבלוס אנג'לס בשנת 1974 בגיל 94. בשנות ה-80 נמכרו אולפני סמואל גולדווין לחברת "האחים וורנר". הוא הונצח בתיאטרון שנקרא על שמו בבוורלי הילס, וכמו כן יש לו כוכב במדרכת הכוכבים של הוליווד.

גולדווין נתפס כאיש עסקים חסר רחמים, שהיה ללא חינוך פורמלי, ונימוסיו הקלוקלים לעיתים יחד עם מזגו הסוער הותירו אותו עם מעט מאוד חברים קרובים. כך למשל, עם מותו של שותפו לשעבר ויריבו הגדול לואי ב. מאייר, צוטט גולדווין באומרו: "הסיבה לכך שכל כך הרבה אנשים הופיעו להלוויתו היא, שהם רצו לוודא שהוא אכן מת". אף על פי כן, גולדווין נחשב לגאון קולנוע, שהאמין באיכות ושגשג בעולם התחרותי של עסקי הקולנוע.