מרדכי גילת

ביוגרפיה

גילת נולד, גדל והתחנך בחולון. את הקריירה העיתונאית שלו החל כבר בנעוריו, בעיתוני הילדים והנוער, "דבר לילדים" ו"במעלה". בשירותו הצבאי שירת ביחידת מצוף 247 במסגרת הנח"ל. במהלך מלחמת ששת הימים, לחם ביחידה קרבית של הנח"ל. את השנה השלישית של שירותו הצבאי, לאחר מלחמת ששת הימים, עשה גילת ככתב צבאי של העיתון "במחנה נח"ל". בהמשך שירות המילואים שלו השתתף גילת במלחמת יום הכיפורים כאיש מחלקת מרגמות בחטיבה 5 ובמלחמת לבנון הראשונה כאיש מחלקת מרגמות בגדוד חרמ"ש.

בשנת 1968, לאחר שירותו הסדיר החל גילת בתפקידו ככתב שטח בעיתון "על המשמר". במסגרת תפקידו זה סיקר את הנעשה בעיריית תל אביב, במשטרת ישראל ובמערכת בתי המשפט, כמו כן שימש כממלא מקום הכתב הצבאי של העיתון. בהמשך החל לפרסם תחקירים, מאמרים ולכתוב במוסף העיתון "חותם".

בראשית 1976 גויס על ידי דב יודקובסקי, העורך בפועל של עיתון "ידיעות אחרונות", לסגל העיתון ככותב תחקירים. מאז ועד תחילת 2008 נמנה עם הכותבים הבכירים של עיתון "ידיעות אחרונות", ניתן לו מדור קבוע במוסף הפוליטי של העיתון, "המוסף לשבת", והועמד לרשותו צוות תחקירנים. בין התחקירים הבולטים שפרסם לאורך השנים היו חשיפת שחיתויות כמו פרשת "הפגישה הלילית" (1986) שאחד המורשעים בה היה עו"ד רם כספי, את "פרשת אריה דרעי" (1990), "פרשת הפסיכולוג אלי פלח" (1994) בשיתוף עם מלי קמפנר, פרשת טובות ההנאה של מפכ"ל המשטרה רפי פלד (1995) אשר הובילה להתפטרותו, פרשת עמדי (1999), פרשת המעשים המגונים של יצחק מרדכי (2000), "פרשת האי היווני" (2002) המפרטת מערכת יחסים בין הקבלן דוד אפל, אריאל שרון ואהוד אולמרט, פרשת יושב ראש הכנסת אברהם בורג (2001) ועוד רבות אחרות. בשנת 2000 זכה ב"פרס סוקולוב" לעיתונות הכתובה.

ב-1992 הורשעו 6 בני אדם בהאזנת סתר שביצעו עבור אריה דרעי לקווי הטלפון בביתו של גילת.

בתחילת 2002 הודיע עורך העיתון משה ורדי לגילת על הורדת מדורו לאלתר, לטענתו של גילת כתוצאה מלחצים שהפעילו אברהם בורג ומקורביו על המו"ל ארנון מוזס. בתגובה יצא גילת לחופשה בת מספר שבועות וחזר ממנה רק לאחר החזרת מדורו.

בפברואר 2008 עזב גילת את "ידיעות אחרונות" והצטרף לסגל הכותבים של עיתון "ישראל היום". הוא תבע את מערכת "ידיעות אחרונות" בדרישה לפיצויי פיטורים, במסגרתה טען כי המו"ל נוני מוזס ועורכיו נהגו באופן פסול ולא אובייקטיבי, הפעילו צנזורה, נקטו בהעדפת מקורבים ומנעו ביקורת על אישים שחפצו ביקרם ובמיוחד נגד ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט. לבסוף הסתיימה התביעה בפשרה בבית-המשפט ונקבע ש"ידיעות אחרונות" ישלם לגילת סכום של 600 אלף ש"ח.

באפריל 2008 קבע בית משפט השלום ש"ידיעות אחרונות", גילת ושותפתו מיכל גרייבסקי פרסמו "דברי לשון הרע ללא הצדקה" בכתבת תחקיר על בתיה כרמון, שכיהנה בתפקיד מנהלת המחלקה לאשרות ולזרים במשרד הפנים. "לא תמי-לב היו הנתבעים בפרסום הכתבה" ו"בעיקרו של דבר מדובר באישה מקצועית ואנושית, ואין הצדקה לפגיעה שפגעו בה הנתבעים". בית המשפט גזר על הנתבעים פרסום הודעת התנצלות, תשלום פיצויים בסך 200,000 ש"ח והוצאות משפט בסך 50,000 ש"ח לבתיה כרמון. בהחלטה מיום 28.2.2010 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים את הערעור שהגישו הנתבעים והותיר את פסק הדין על כנו.

נוסף לכתיבתו העיתונאית, כתב גילת ספר על תולדות הר הצופים שיצא לאור ב"הוצאת מסדה" בשנת 1969 בעקבות שירותו הצבאי על ההר ב-1966. בסוף שנות ה-70 ערך את תוכנית הרדיו "מאחורי הכותרות" ב"קול ישראל", שעסקה בתקשורת וענייני דיומא. במשך שנים לימד עיתונאות בחוג ללימודי תעודה ב"בית ספר כותרת" שב"אוניברסיטת תל אביב", ובחוג לתקשורת של המסלול האקדמי של "המכללה למינהל".

בשנת 2012 ראה אור ב"הוצאת כנרת זמורה ביתן" ספרו "קללת דרעי". הספר הופיע ברשימת רבי המכר בקטגוריית ספרי העיון למשך עשרה שבועות, לפי דירוג מוסף הספרים של עיתון "הארץ".

ב-13 ביוני 2017 פוטר גילת מ"ישראל היום" בידי העורך בועז ביסמוט. ביסמוט טען כי הפיטורים נבעו משיקולים כלכליים ועם זאת סירב להצעת גילת לקצץ יותר ממחצית שכרו. הדבר ביסס את טענת גילת כי הרקע לפיטוריו מהעיתון היה פוליטי. ב-31 ביולי 2017 הצטרף גילת לתאגיד השידור הישראלי כפרשן בכיר בערוץ "כאן 11" וב"כאן ב'".

בדצמבר 2020 נאלץ התאגיד כאן לוותר על העסקתו, עקב חוק האוסר העסקה בשידור הציבורי מעבר לגיל הגמלאות, יחד עם שורה ארוכה של עובדים נוספים, בהם הקריינים הבכירים דן כנר, ומלאכי חזקיה, שנאלצו לעזוב ב-1 בינואר 2021.

למרות זאת, לאחר מספר ימים גילתה כרמלה מנשה בציוץ בטוויטר כי גילת ימשיך בעבודתו כפרשן בתאגיד.

חיים אישיים

נשוי ואב לשלושה ילדים. בהם השחקנית עדי גילת.