מנשה קדישמן

מנשה קדישמן (21 באוגוסט 1932 – 8 במאי 2015) היה מן האמנים המזוהים ביותר עם האמנות הישראלית במחצית השנייה של המאה העשרים וראשית המאה העשרים ואחת. הוא פעל כצייר, פסל ואמן במרחב הציבורי, וזכה בפרס ישראל בתחום הפיסול. יצירתו נעה בין הפשטה מודרניסטית לבין דימויים ישירים ונגישים של כבשים, עצים, משפחות ואימהות. כך הצליח לחבר בין שפה אמנותית בינלאומית לבין חוויות מקומיות של גבול, קיבוץ, טבע, מלחמה, זיכרון וחיי היומיום בישראל.

ילדות בתל אביב, הנח״ל ורעיית הצאן

קדישמן נולד בתל אביב לבלהה ולבן־ציון קדישמן, שיצר חיתוכי אלומיניום בנושאי חלוצים כתחביב. כבר בצעירותו נמשך לאמנות: הוא למד ציור אצל אהרן אבני ופיסול אצל משה שטרנשוס, והיה פעיל בתנועת הנוער גורדוניה. לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר המקצועי מקס פיין, התגייס לצה״ל והצטרף ליחידת הנח״ל הראשונה.

במסגרת שירותו הוצב בקיבוץ מעיין ברוך שבאצבע הגליל ועבד כרועה צאן. המפגש היומיומי עם הכבשים, הנוף והגבול הצפוני נעשה יסוד מרכזי ביצירתו. ברישומי פחם ועיפרון תיעד את העדרים, את הגדרות ואת תחושת המרחב המוגבל; לימים הפכה הכבשה אצל קדישמן מדימוי של חיי עבודה וטבע לסמל רב־משמעי של קיום, פגיעוּת ושייכות.

לימודים והתפתחות אמנותית

בין 1947 ל־1950 למד אצל משה שטרנשוס, ובהמשך למד אצל הפסל רודי להמן. הוא היה חבר בקיבוץ יזרעאל במשך כמה שנים, אך עזב לאחר שהקיבוץ לא הסכים לממן את לימודיו המתקדמים. בשנים 1959–1960 למד בלונדון בבית הספר לאמנות סנט מרטין ובבית הספר סלייד, ועבד בסביבתם של פסלים מרכזיים ובהם אנתוני קארו. שנותיו בלונדון חשפו אותו למודרניזם ולפיסול החדש, והוא החל לבסס שם את מעמדו כאמן.

בפסליו המוקדמים של שנות השישים השתמש בברזל, בזכוכית ובחומרים נוספים כדי ליצור צורות גאומטריות חדות, מאוזנות ומתוחות. ביצירות כגון Suspense ו־Segments נדמה לעיתים שהחומר מתריס נגד כוח הכבידה. השימוש בזכוכית אפשר לסביבה להשתלב בעבודה, ובכך הפך את הפסל מאובייקט סגור למערכת של חלל, אור ותנועה. בהמשך עבר בהדרגה אל פסלים פיגורטיביים וסמליים יותר, בלי לוותר על תחושת המתח והאיזון שאפיינה את עבודתו המוקדמת.

הכבשים: מן הגבול אל סמל ישראלי מוכר

בשנת 1968 ייצג קדישמן את ישראל בדוקומנטה בקאסל, וב־1978 הציג בביאנלה של ונציה את פרויקט הכבשים: הטבע כאמנות והאמנות כטבע — עדר של 18 כבשים שעל גביהן נצבע כחול. המהלך הפך את חוויית הרועה ואת דימוי הכבשה למיצג חי, צבעוני ומודע לעצמו, וטשטש את הגבול בין טבע, אמנות ומעשה אנושי.

משנת 1995 החל לצייר מאות ואלפי דיוקנאות של כבשים צבעוניות. כל כבשה קיבלה אופי משלה, ובכל זאת נוצרה סדרה בעלת חתימה חזותית מיידית. הכבשים של קדישמן נעשו נגישות לילדים ולמבוגרים כאחד, אך הפשטות שלהן אינה מבטלת את הרבדים העמוקים יותר: הן מזכירות את נופי הצפון, את עדרי הקיבוץ, את הגבולות ואת האדם היחיד בתוך קבוצה. בשנת 2005 שוחזר פרויקט הכבשים בתערוכה צייר לי כבשה במוזיאון תל אביב לאמנות, והסרט התיעודי הכבשה הכחולה, בבימוי דני דותן ודליה מבורך, הציג לקהל רחב את חייו ואת דרכו האמנותית.

פסלים במרחב הציבורי ובזיכרון הישראלי

קדישמן לא הסתפק בגלריות ובמוזיאונים. פסליו הוצבו במקומות שבהם אנשים פוגשים אותם כחלק מחייהם: ליד תיאטראות, מוזיאונים, מוסדות חינוך ואתרי זיכרון. התרוממות, פסל פלדה בגובה 15 מטרים הסמוך לתיאטרון הבימה בתל אביב, נעשה סימן היכר של סביבתו. עקדת יצחק, העשויה פלדת קורטן ומוצבת מול מוזיאון תל אביב לאמנות ובניין בית המשפט, מחברת בין סיפור מקראי, כאב אנושי וזיכרון ישראלי באמצעות דימוי פיסולי עוצמתי.

עבודותיו הציבוריות כוללות גם פסלי עצים, משפחות, לידות ודמויות אנושיות. היצירה הכיכר המשפחתית בבית הספר הבין־לאומי להוראת השואה ביד ושם בירושלים מציבה את שפתו הפיסולית בהקשר של זיכרון יהודי ואנושי. פסלים ועבודות נוספים שלו נמצאים במוזיאון ישראל, במוזיאון תל אביב לאמנות, במכון ויצמן, באוניברסיטה העברית ובמוסדות ברחבי העולם, ובהם המוזיאון היהודי בניו יורק והמוזיאון היהודי בברלין.

הכרה, השפעה ונוכחות תרבותית

קדישמן קיבל לאורך השנים מלגות ופרסים בישראל ובחו״ל, ובהם פרס ראשון לפיסול בביאנלה של פריז בשנת 1967, פרס סנדברג בשנת 1978, פרס אויגן קולב לגרפיקה ישראלית בשנת 1981, פרס דיזנגוף בשנת 1990 ופרס ישראל לפיסול בשנת 1995. בשנת 2002 הוענק לו מעמד של עמית כבוד במוזיאון תל אביב לאמנות.

פעילותו חרגה גם מתחום הפיסול והציור. בשנים 1976–1977 הופיע בסרטים רק היום ו־הגונב מגנב פטור, בבימוי זאב רווח, בתפקיד המהרישי. הופעות אלה השתלבו בדמות הציבורית הייחודית שלו: אמן בעל נוכחות ישירה, מזוהה, ולעיתים שובבה, שהצליח להפוך רעיונות של אמנות מודרנית לדימויים שנכנסו אל הרחוב, אל מוסדות התרבות ואל הזיכרון הישראלי.

מדוע מנשה קדישמן ראוי לציון כערך חשוב במורשת

מנשה קדישמן ראוי למקום מרכזי בארכיון מורשת משום שיצירתו מתעדת ומעצבת פרק חשוב בתרבות הישראלית. הוא הביא אל האמנות את חוויית הנח״ל והרועה, את נופי הגבול ואת המתח שבין טבע למדינה, ולאחר מכן תרגם אותם לשפה פיסולית וציורית שהייתה בעת ובעונה אחת מודרנית, מקומית ונגישה. מן הפסלים המופשטים בלונדון ועד הכבשים הצבעוניות ולפסלי הרחוב בתל אביב, הוא הרחיב את האפשרויות של האמנות הישראלית ואת הקשר שלה לקהל.

השפעתו ניכרת לא רק בפרסים או באוספים, אלא גם באופן שבו אנשים בישראל פוגשים אמנות: בכיכר, ליד תיאטרון, במוזיאון, באתר זיכרון ובדימוי שנעשה חלק מן התרבות הפופולרית. עבור מורשת (Moreshet) ו־Moreshet.com, סיפורו חשוב מפני שהוא מחבר בין תולדות האמנות, חיי הקיבוץ והצבא, הזיכרון היהודי והישראלי והחוויה האנושית הרחבה של אובדן, שייכות ותקווה.