הבלט הישראלי

הבלט הישראלי הוא להקת בלט מקצועית שנוסדה בשנת 1967 בידי ברטה ימפולסקי והלל מרקמן. במשך 45 שנים עמדו המייסדים בראש הלהקה, בנו את תשתיתה האמנותית והניהולית, והפכו אותה לאחד המוסדות המרכזיים של תרבות המחול בישראל. הלהקה משלבת בין מסורת הבלט הקלאסי לבין יצירה נאו־קלאסית ועכשווית, ומופיעה בישראל ובסיורים ברחבי העולם.

חשיבותו של הבלט הישראלי אינה מסתכמת במספר ההופעות או ביצירות המופיעות ברפרטואר. במשך עשרות שנים הוא סיפק לרקדנים, למורים ולקהל בישראל מסגרת מקצועית יציבה ליצירה ולביצוע של בלט ברמה בינלאומית. לפי החומר הארכיוני, הוא היה להקת הבלט המקצועית היחידה בישראל שהעלתה יצירות מן הרפרטואר הקלאסי הבינלאומי, ובכך מילא תפקיד מרכזי בהנגשת מסורת זו לקהל הישראלי.

ראשית הדרך ובניית מוסד מחול ישראלי

המופע הראשון של הבלט הישראלי התקיים ב־25 בינואר 1967 בחולון, בהשתתפות ארבע רקדניות צעירות. נקודת הפתיחה הצנועה הזו התפתחה ללהקה בעלת רפרטואר רחב, מרכז פעילות משלה וקשר מתמשך עם יוצרים ומוסדות מחול מחוץ לישראל. ימפולסקי ומרקמן לא הסתפקו בהקמת אנסמבל להופעות; הם יצרו מסגרת שיכלה לטפח רקדנים ולהעניק לבלט הקלאסי מקום קבוע בחיי התרבות הישראליים.

הלהקה מייצגת את ישראל בסיורים ובפסטיבלים חשובים באירופה, באסיה ובאמריקה. הופעות אלה הציגו בפני קהלים בינלאומיים את יכולתם של רקדנים ישראלים להשתתף בשיח המקצועי העולמי, ובמקביל חיברו את עולם המחול בישראל לרפרטואר, לשיטות עבודה וליוצרים ממסורות שונות.

קשר יוצא דופן עם ג'ורג' בלנשין

אחד הפרקים החשובים בתולדות הלהקה הוא הקשר עם הכוריאוגרף ג'ורג' בלנשין. בשנת 1975 אישר בלנשין ללהקה לבצע את יצירתו סרנדה. בשנת 1981 העניק לה זכויות ביצוע חופשי לכל יצירותיו. האישור הזה הרחיב באופן משמעותי את האפשרויות האמנותיות שעמדו בפני הלהקה, וסייע לה לבסס בישראל מסורת של ביצוע יצירות מן הרפרטואר הבלנשיני.

בין היצירות של בלנשין שנכללו ברפרטואר הלהקה נמנות סימפוניה בדו, סקווייר דאנס, הוואלס, קונצ'רטו בארוקו וארבעת המזגים. ביצוע יצירות אלה אפשר לרקדנים ולקהל בישראל להיחשף לשפה כוריאוגרפית מרכזית בתולדות הבלט המודרני, לא רק דרך תיעוד או ביקורים בחו״ל אלא באמצעות מוסד ישראלי פעיל.

מרכז הבלט הקלאסי והכשרת הדור הבא

הבלט הישראלי פועל מתוך מרכז הבלט הישראלי בתל אביב, הכולל אולם חזרות גדול ובו 250 מקומות ישיבה. לצד פעילות הלהקה פועל במקום בית הספר הרשמי שלה, מרכז הבלט הקלאסי, שתואר כמוסד הראשון מסוגו בישראל. בכך התרחבה שליחות הלהקה מעבר להופעות: היא יצרה מרחב להכשרה, לתרגול ולהעמקת הידע המקצועי של רקדנים צעירים.

השילוב בין להקה מקצועית לבין מסגרת לימודים מאפשר רצף בין הכשרה לבמה. תלמידים יכולים להכיר מקרוב את דרישות המקצוע, ואילו עולם המחול הישראלי נהנה ממוסד שמטפח מיומנות, משמעת אמנותית והיכרות עם הרפרטואר הקלאסי.

רפרטואר בין קלאסיקה ליצירה חדשה

לצד יצירותיו של בלנשין, הרפרטואר של הבלט הישראלי כולל בלטים קלאסיים מלאים, ובהם אונייגין, ז'יזל, דון קישוט, רומיאו ויוליה וסינדרלה. העלאת יצירות אלה דורשת להקה גדולה, הכשרה ממושכת ויכולת לשמור על מסורת ביצוע תוך התאמה לבמה ולקהל בני זמננו.

הלהקה הרחיבה את פעילותה גם באמצעות יצירות מודרניות של כוריאוגרפים ובהם כריסטיאן שפוק, רודי ואן דנציג, יאן לינקנס, לאר לובוביץ' וקשישטוף פסטור. לצד יצירותיהם נשמר מקום מרכזי ליצירתה של ברטה ימפולסקי, שיצרה עבודות מקוריות וכן כוריאוגרפיות חדשות להיפהפייה הנרדמת ולמפצח האגוזים. הוספת היצירה פוסט־פורסייט: היקאריזאטו מאת איציק גלילי ביטאה את הרצון להמשיך ולשלב ברפרטואר גם יצירה ישראלית עכשווית.

מדוע הבלט הישראלי ראוי לציון כערך חשוב במורשת

הבלט הישראלי ראוי למקום במורשת (Moreshet) משום שהוא מייצג הישג מוסדי ואמנותי ישראלי שנבנה לאורך זמן: הקמת להקה מקצועית, טיפוח בית ספר לבלט, הצגת יצירות מופת מן הרפרטואר הבינלאומי ויצירת קשרים עם כוריאוגרפים בעלי השפעה עולמית. פעילותו פתחה בפני רקדנים וקהל בישראל שער לעולם הבלט הקלאסי, ובמקביל הציגה את ישראל בזירות מחול בינלאומיות.

הסיפור של הלהקה הוא גם סיפור של תשתית תרבותית. מן המופע הראשון בחולון, עם ארבע רקדניות צעירות, צמח מוסד המשלב הכשרה, ביצוע, יצירה וייצוג תרבותי. משום כך הבלט הישראלי הוא חלק משמעותי מן המורשת האמנותית של ישראל ומן הסיפור הרחב של האופן שבו חברה צעירה בונה מוסדות תרבות מקצועיים. זהו בדיוק סוג המעבר מדור לדור, מן הבמה אל הקהילה ומן היצירה המקומית אל העולם, שראוי לתיעוד ב־Moreshet.com.