להקת בת-שבע

להקת בת-שבע היא אחת מהתופעות המרכזיות בתולדות המחול הישראלי. מאז הקמתה בשנת 1964 היא שימשה בית ליצירה, לביצוע ולהתנסות אמנותית, וסייעה להפוך את המחול העכשווי לחלק משמעותי מחיי התרבות בישראל. לצד פעילותה של הלהקה הבוגרת, המסגרות הצעירות שלה העניקו לרקדנים בתחילת דרכם אפשרות לצבור ניסיון, להיחשף לקהלים חדשים ולהמשיך אל הבמה המקצועית.

הלהקה הוקמה ביוזמת הברונית בת-שבע דה רוטשילד והכוריאוגרפית האמריקאית מרתה גרהאם. בראשיתה התבססה על קבוצת רקדנים ורקדניות שנמשכה אל המחול המודרני ואל התיאטרון הלירי. היא פעלה כלהקת מחול רפרטוארית, ובחזרות הראשונות ליווה את הרקדנים הפסנתרן נתן מישורי. כבר בשלב זה ניכר החיבור שאפיין את בת-שבע לאורך השנים: שילוב בין מסורת מחול בינלאומית לבין יצירה מקומית וקהל ישראלי.

הקמתה והתפתחותה של הלהקה

הקמת בת-שבע הייתה צעד חשוב בביסוס המחול האמנותי בישראל. בתקופה שבה מוסדות התרבות בארץ עדיין התפתחו, הלהקה יצרה מסגרת מקצועית ייעודית לרקדנים ולכוריאוגרפים והציבה את המחול על במה מרכזית לצד תחומי אמנות מבוססים יותר. פעילותה הרציפה אפשרה לקהל הישראלי להכיר שפה תנועתית חדשה וליוצרים להתנסות בצורות ביטוי שאינן נשענות על תיאטרון או על מוזיקה בלבד.

בין השנים 1990 ל-2017 שימש אוהד נהרין כמנהל האמנותי של הלהקה. תקופה זו הפכה לחלק בולט בתולדות בת-שבע ובמעמדה של ישראל בשדה המחול הבינלאומי. מאז שנת 2017 משמשת גילי נבות כמנהלת האמנותית, לפי המידע שבמקורות הארכיון. חילופי ההנהגה האמנותית משקפים את יכולתה של הלהקה להמשיך ולהתחדש תוך שמירה על מסגרת מוסדית יציבה.

בת-שבע 2: מסגרת לצמיחה אמנותית

להקת בת-שבע 2 נוסדה בשנת 1976 ופעלה עד שנת 1987. את הלהקה הובילו כמנהלות אמנותיות רינה גלוק ורינה שחם, ובשנת 1980/81 הצטרפה נירה פז לתפקיד. בת-שבע 2 אפשרה לרקדנים צעירים ליצור ולהופיע במסגרת מקצועית משלהם, ובכך הרחיבה את מעגל העשייה של הלהקה מעבר להרכב הבוגר.

בין היוצרים והרקדנים שפעלו במסגרת זו נמנו הדה אורן, רחל כפרי, רות אשל, מירי מאגנוס, שרון פינזלי ורונית לנד. אנה סוקולוב השתתפה במסגרת מעורבות הלהקה בהפקה של התיאטרון העירוני חיפה, "כנפיים". שמות אלה מעידים על רוחב הפעילות של בת-שבע 2 ועל תפקידה כמרחב שבו יכלו אמנים לפתח ניסיון, קשרים ושפה אישית.

אנסמבל בת-שבע והקשר לדור הצעיר

אנסמבל בת-שבע, שנוסד בשנת 1990, משמש מסגרת צעירה וחממה לרקדנים בתחילת דרכם. רבים מרקדני האנסמבל עוברים לאחר כשנתיים עד שלוש להרכב הבוגר של הלהקה. כך נוצר מסלול המשכי המחבר בין הכשרה לבין קריירה מקצועית ומאפשר לבת-שבע לטפח כישרונות מתוך המערכת שלה עצמה.

מרבית הופעות האנסמבל מיועדות לילדים ולבני נוער. פעילות זו אינה רק הרחבה של קהל הצופים, אלא גם השקעה בעתיד התרבותי של ישראל: היא מפגישה צעירים עם מחול חי, מעודדת סקרנות אמנותית ומציגה את הגוף והתנועה כאמצעים לחשיבה, לדמיון ולתקשורת. לאורך זמן, מפגשים כאלה עשויים לעצב את הרגלי הצריכה התרבותית ואת הדור הבא של רקדנים, יוצרים וקהל.

השפעתה על המחול הישראלי והעולמי

תרומתה של להקת בת-שבע אינה מסתכמת ברשימת מנהלים או בהפקות. היא יצרה תשתית ארגונית ואמנותית שאפשרה למחול העכשווי להתבסס בישראל, סיפקה עבודה והזדמנויות לדורות של אמנים והפכה את ישראל לנוכחת יותר בשיח המחולי הבינלאומי. הלהקה והמסגרות המקבילות שלה עודדו ניסוי, שיתוף פעולה וחיפוש אחר צורות חדשות של תנועה והבעה.

המורשת של בת-שבע ניכרת גם ביכולתה לחבר בין רמה מקצועית גבוהה לבין נגישות לקהלים שונים. הופעות ההרכב הבוגר והפעילות של האנסמבל מול ילדים ובני נוער יוצרות רצף בין מרכזי התרבות לבין הקהילה. במובן זה, הלהקה תרמה לא רק להתפתחותה של אמנות המחול, אלא גם לעיצוב חיי התרבות הישראליים וליצירת שפה אמנותית המזוהה עם ישראל בזירה הרחבה.

מדוע להקת בת-שבע ראויה לציון כערך חשוב במורשת

להקת בת-שבע ראויה להיכלל במורשת (Moreshet) משום שהיא מוסד תרבותי שעיצב פרק מרכזי בתולדות המחול בישראל. הקמתה בידי בת-שבע דה רוטשילד ומרתה גרהאם, פעילותה הרציפה, הנהגתם של יוצרים ומנהלים אמנותיים ובהם אוהד נהרין, והמסגרות שהקימה לדורות צעירים, יצרו השפעה המצטברת הרבה מעבר למופע יחיד.

בת-שבע העניקה לרקדנים וליוצרים מקום להתפתח, חשפה קהלים ישראליים למחול עכשווי וטיפחה קשר מתמשך עם ילדים ובני נוער. בכך היא משקפת את הקשר שבין יצירה אמנותית לבין בניית מוסדות, קהילה וזהות תרבותית. תיעוד הלהקה ב-Moreshet.com משמר עדות חיה לאופן שבו אמנות המחול נעשתה חלק מהמורשת הישראלית ולדרך שבה מוסד מקומי יכול להשפיע גם על עולם התרבות הרחב.