דוד זריצקי

זריצקי נולד בפינסק שברוסיה, לאשר ושיינדל. הוא גדל בפינסק ובמשך תקופה מסוימת למד בסניף ישיבת נובהרדוק שבעיר ומשיטתה שאב רבות. אחר למד בישיבת ראדין והיה מתלמידיו של החפץ חיים. את ימי מלחמת העולם השנייה עבר בסיביר. לאחר המלחמה עבר לצרפת ועסק שם בפעילות להצלת נוער ניצולי השואה. באותה תקופה הדפיס זריצקי בפריז את האנתולוגיה 'אויסגעטריקנטע אויגן' - (עיניים שיבשו), ובחודש סיוון ה'תש"ט עלה לארץ ישראל והתיישב בעיר בני ברק.

זריצקי נמנה עם מקימי היומון החרדי "המודיע" ומכותביו המוכשרים. אף שנמנה עם החוגים הליטאיים, שימש ככותב ב'די אידישע היים' (=הבית היהודי) - רבעון נשי ובנות חב"ד ביידיש. רבים מסיפוריו הקצרים התפרסמו בעיתוני נוער של המגזר החרדי. סיפרו 'שימקה', המספר את סיפורם של ילדים בתקופת השואה, אף הומחז והוצג במסגרת בתי הספר של "בית יעקב".

חלק מיצירותיו פרסם זריצקי תחת השם הרב י' מילשטיין, כהצבת גל-עד לשמו של חברו הטוב שנספה בשואה. ולעיתים השתמש בשם העט דוד איינר (דוד אחד - ביידיש) כלומר דויד אלמוני.

היה נשוי לברטה לבית ארלנגר. נפטר בכ"ב בסיוון ה'תשל"ח (27 ביוני 1978) מהתקף לב, בהותירו אלמנה וארבעה ילדים. בנו הוא מומחה הכשרות הרב יוסף זריצקי. בתו היא שיינדל ויינשטיין (שו"ש), מייסדת ועורכת שבועון הנשים של "המודיע", "הבית שלנו".

בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 נקרא רחוב על שמו בשכונת רמות שבירושלים.

מבחר מיצירותיו ראו אור במהדורה מחודשת על ידי הוצאת יפה נוף, ירושלים תשס"ח.

יצירתו

יצירתו הספרותית של זריצקי היא רחבת היקף. הוא עסק בעריכת ויצירת ספרות תורנית, סיפורת ומסות, בעברית וביידיש. חלק מספריו ביידיש תורגמו לעברית.

היה מי שמנה שישה תחומי כתיבה אצל זריצקי:

זריצקי כתב על עצמו:

זריצקי הרבה להאניש חפצים ואף מושגים מופשטים. אצלו חלונות מזיעים, הלילה שבע ודשן, האבנים מתייפחות, חלל האוויר פורץ בצחוק, מצבות לוחשות סוד, העץ בוכה מבושה, הלבנה מחבקת, ועוד מאות דימויים. הוא הגדיר זאת בסימפוזיון:: ”אני פרשן של מתים ושל העומדים למות, מפענח שיחות של דוממים וצומחים“

הסופר משה פראגר כתב עליו: ”מהיכן אשאב את עוז המבע ודיוקו של הקולמוס הזריצקאי? ומתוך תחושת קוצר יד זה ודלות הצבע הזאת, מופיע אל מולי באופק האפלולי צלו שלו, הצל האוורירי, הצל הרכוכי, הצל שאין בו אף קורטוב של גוף וגופניות, וכולו אצילות...“.

עוד אמר זריצקי על עצמו: :”דרך הגמרא - אני יכול לראות את העולם; דרכה - אני יכול במקצת להבין את העולם; בהגותה - יכול אני לפרש במקצת את העולם...אני יושב כאן (ספון בבית המדרש בטבריה) שבוע, שבועיים, כדי להטעין את המצבר הישיבתי. לשייף את הלומדות, את הראש, את העיניים, את המוח ואת הלב על מנת שיכירו ויבינו את העולם ומלואו דרך הגמרא“.

בהיותו תלמידו של ה"חפץ חיים" ראה הוא כמפעל חיים, ללקט ולערוך את הגותו של רבו בכל מכמני התורה, בשפה עממית. כתיבתו התורנית הייתה בעיקרה אנתולוגיה המלקטת מקורות מן הזרמים השונים של היהדות החרדית. הוא ערך קובץ משלים מגדולי החסידות, החל מהבעל שם טוב ועד הדור השלישי והרביעי בתנועת החסידות, וספרים דומים מגדולי תנועת המוסר.

מנחם פרידמן מתארו כאחד האישים הבולטים שקראו ליציאת הציבור החרדי ממרכזי הערים ירושלים ובני ברק למגורים בערים זולות יותר, כפי שאכן התרחש.

סיפוריו של דוד זריצקי ברשת