ג'ון ברקו

ג'ון סיימון ברקו (John Simon Bercow; נולד ב-19 בינואר 1963) הוא פוליטיקאי בריטי שכיהן כיושב ראש בית הנבחרים הבריטי בשנים 2009–2019, לאחר שהיה חבר פרלמנט מטעם מחוז בקינגהאם במשך יותר משני עשורים. הוא היה היהודי הראשון בתפקיד זה, ובמהלך כהונתו הפך את מוסד היושב ראש לדמות ציבורית בולטת, נגישה ומעורבת יותר בחיי הפרלמנט.

ברקו הגיע ממשפחה יהודית ממעמד בינוני בצפון לונדון. אביו, צ'רלס ברקו, היה נהג מונית, ומשפחתו מצד האב הגיעה לבריטניה מרומניה. סיפורו האישי — בן למשפחה יהודית שהתקדם ממסגרת בית ספרית רגילה אל אחד התפקידים הסמליים והמשפיעים ביותר בדמוקרטיה הבריטית — נעשה חלק מן המשמעות הציבורית של בחירתו.

מן הטניס והאוניברסיטה אל החיים הציבוריים

בצעירותו היה ברקו שחקן טניס מוכשר ודורג במקום הראשון בדירוג הנוער הבריטי. מחלת הנשיקה קטעה את שאיפותיו לקריירה מקצוענית, אך העניין שלו בספורט נשאר עמו לאורך השנים. ב-2014 פרסם את הספר Tennis Maestros: The Twenty Greatest Male Tennis Players of All Time, שהציג את היכרותו המעמיקה עם תולדות המשחק ועם דמויותיו המרכזיות.

ברקו סיים את לימודיו באוניברסיטת אסקס ב-1985 בהצטיינות, עם תואר בממשל. כבר בתקופת לימודיו בלט בכישורי נאום, ארגון וקמפיין, ונבחר לתפקידים בכירים בתנועת הסטודנטים השמרנית. בשנים 1986–1987 כיהן כיו"ר הארצי האחרון של פדרציית הסטודנטים השמרנים, ולאחר מכן סייע בהכשרת מאות פעילים שמרנים בתחומי הסברה, נאום וניהול קמפיינים.

לאחר לימודיו עבד בבנקאות מסחרית ובחברת שדלנות, שם התקדם לתפקיד דירקטור. הניסיון הזה העניק לו כלים מעשיים בתקשורת ציבורית ובבניית תמיכה פוליטית, כלים שבהם השתמש בהמשך הן בבית הנבחרים והן בתפקידו כיושב ראש.

הדרך לפרלמנט הבריטי

ב-1986 נבחר ברקו למועצת רובע למבת' בלונדון, וב-1987 נעשה סגן מנהיג הקבוצה הצעיר ביותר בבריטניה באותה עת. לאחר ששימש יועץ מיוחד לשר במשרד האוצר ולשרת המורשת הלאומית, נבחר בבחירות 1997 לחבר בית הנבחרים מטעם מחוז בקינגהאם. הוא שמר על מושבו בכל מערכות הבחירות הבאות עד פרישתו מהפרלמנט ב-2019.

ברקו התקדם במהירות בשורות האופוזיציה. הוא עסק בנושאי חינוך, תעסוקה ופנים, ובהמשך מונה לחבר בממשלת הצללים בתפקידי שר צל לענייני האוצר, העבודה והפיתוח הבינלאומי. גם כאשר עמדותיו השתנו במהלך השנים, הוא שמר על סגנון ישיר ועצמאי ועל נכונות לעמת את הנהגת מפלגתו עם סוגיות עקרוניות.

אחד המקרים הבולטים היה תמיכתו בחוק האימוץ והילדים משנת 2002, שאפשר לזוגות לא נשואים — הטרוסקסואלים והומוסקסואלים — לאמץ ילדים. בניגוד לעמדת הנהגת המפלגה השמרנית, ברקו דרש לאפשר לחברי הפרלמנט הצבעה חופשית, הצביע בעד החוק והתפטר מתפקידו בחזית האופוזיציה. בכך ביטא תפיסה שלפיה אחריות פרלמנטרית ומצפון אישי עשויים לגבור על משמעת מפלגתית.

במהלך כהונתו כחבר פרלמנט העלה שוב ושוב את מצבם של עמים ילידיים ואת המאבק לדמוקרטיה ולזכויות אדם בבורמה. הוא היה גזבר הקבוצה הפרלמנטרית הרב-מפלגתית למען עמים שבטיים, שפעלה להעלות את הנושא לסדר היום הציבורי והפרלמנטרי. ב-2005 זכה בפרס חבר הפרלמנט המצטיין מן האופוזיציה מטעם Channel 4 וה-Hansard Society, לאחר שבלט בפיקוח על הממשלה ובקידום נושאים לאומיים ובינלאומיים.

יושב ראש בית הנבחרים: מוסד עתיק בקול חדש

ב-22 ביוני 2009 נבחר ברקו בסיבוב ההצבעה השלישי ליושב ראש בית הנבחרים, בעקבות התפטרותו של מייקל מרטין. עם בחירתו ויתר על חברותו במפלגה השמרנית, בהתאם למסורת המחייבת את היושב ראש לפעול באופן עצמאי מן המפלגות. הוא נבחר מחדש ללא מתחרים בתחילת הפרלמנטים של 2010, 2015 ו-2017 — ובכך היה ליושב הראש הראשון מאז מלחמת העולם השנייה שנבחר ארבע פעמים.

בחירתו הייתה בעלת משמעות היסטורית עבור יהודי בריטניה: ברקו היה היהודי הראשון שכיהן בתפקיד. היא המחישה את השתלבותם העמוקה של יהודים בחיים הציבוריים הבריטיים ואת האפשרות להגיע לעמדת סמכות מרכזית במוסד הלאומי הבכיר. ברקו גם חרג מן הלבוש הטקסי המקובל: הוא לא חבש את הפאה המסורתית ולא לבש את מכנסי הברך הצמודים, אך המשיך לעטות את הגלימה השחורה, שסימלה את כפיפותו לכללי הבית ולמסורת הפרלמנטרית.

ברקו ראה בתפקיד היושב ראש יותר מניהול טכני של דיוני המליאה. הוא ביקש להרחיב את כוחם של חברי הפרלמנט מן השורות האחוריות, לאפשר ביקורת אפקטיבית יותר על הממשלה ולמנוע מצב שבו בית הנבחרים משמש רק לאישור אוטומטי של החלטות הממשלה. בתקופתו נעשה בית הנבחרים מרכזי יותר בשיח הציבורי, והחלטותיו זכו לתשומת לב רחבה גם מחוץ לבריטניה.

אחד המפעלים הציבוריים הבולטים שקידם היה פרלמנט הנוער של בריטניה. החל מאוקטובר 2009 הוא ניהל את הישיבות השנתיות של הפרלמנט, שהתקיימו בבית הנבחרים, והמשיך בכך עד פרישתו ב-2019. בכך העניק לבני נוער מכל רחבי הממלכה הזדמנות להתנסות בדיון דמוקרטי במקום שבו מתקבלות החלטות לאומיות, ולהשמיע את קולם בפני הציבור והמערכת הפוליטית.

ברקו גם יזם את סדרת הרצאות היושב ראש לציון מאה שנה לחוק הפרלמנט משנת 1911. הסדרה, שנמשכה גם לאחר כהונתו, עסקה בדמויות פוליטיות מרכזיות, בהיסטוריה פרלמנטרית ובסוגיות אקטואליות, וחיברה בין הזיכרון המוסדי של הפרלמנט לבין הדיון הציבורי בהווה.

קול בולט בדיוני הברקזיט

בשנת 2019 נעשה ברקו לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם הדיון הציבורי סביב הברקזיט. הוא אפשר הצבעות ויוזמות פרלמנטריות שחיזקו את כוחו של בית הנבחרים מול הממשלה, ובמרץ אותה שנה הסתמך על תקדים פרלמנטרי משנת 1604 כאשר קבע שלא ניתן להביא להצבעה הצעה שזהה במהותה להצעה שכבר נדחתה.

סגנונו הקולי והנמרץ בקריאות הסדר — ובייחוד הקריאה המזוהה עמו, “Order!” — נעשה תופעה תרבותית בינלאומית באמצעות סרטונים ברשתות החברתיות. מעבר לאפקט הבידורי, החשיפה הזו הפכה את עבודת הפרלמנט ואת כללי הדיון שלו לנגישים לקהלים שלא נהגו לעקוב אחר הליכים פרלמנטריים. בקיץ 2019 התנגד בפומבי לניסיון להשעות את ישיבות הפרלמנט, ובכך הדגיש את חשיבותה של ביקורת פרלמנטרית בתקופה של עימות חוקתי ופוליטי.

קידום ילדים עם קשיי תקשורת

אחד התחומים המשמעותיים ביותר בעבודתו הציבורית של ברקו היה הטיפול בילדים ובמשפחות המתמודדים עם קשיי דיבור, שפה ותקשורת. העניין הזה היה אישי עבורו, משום שבנו הבכור, אוליבר, נמצא על הרצף האוטיסטי.

ב-2008 התבקש ברקו להכין סקירה מקיפה עבור הממשלה בנושא ילדים ומשפחות המושפעים מקשיי דיבור, שפה ותקשורת. הדוח הדגיש כי היכולת לתקשר היא לא רק מיומנות חינוכית אלא תנאי יסודי להשתתפות בחברה. הוא הצביע על חשיבות האבחון וההתערבות המוקדמים ועל הצורך בשירותים רציפים למשפחות, במקום מערכת חלקית ולא אחידה.

הסקירה קישרה בין קשיי תקשורת שאינם מטופלים לבין תסכול, בידוד, בריונות, הישגים לימודיים נמוכים יותר, פגיעה בסיכויי התעסוקה ולעיתים גם הסתבכות חברתית. בעקבותיה התחייבה הממשלה להקצות 52 מיליון ליש"ט להעלאת המודעות לנושא ולשיפור מקומו במערכת החינוך. כך הפך עניין משפחתי ואישי לנושא מדיניות שהשפיע על ילדים, הורים ואנשי מקצוע ברחבי בריטניה.

פעילות ציבורית ואקדמית לאחר הפרלמנט

ברקו פרש מתפקיד היושב ראש ומבית הנבחרים בנובמבר 2019, לאחר עשר שנים בתפקיד — התקופה הארוכה ביותר של יושב ראש מאז אדוארד פיצרוי, שכיהן כמעט חמש עשרה שנים. לאחר מכן כתב את האוטוביוגרפיה Unspeakable, שיצאה לאור ב-2020, והמשיך לעסוק בפרשנות פוליטית, בהוראה ובשיח ציבורי.

הוא כיהן כקנצלר אוניברסיטת בדפורדשייר משנת 2014, ובשנים 2017–2021 כקנצלר אוניברסיטת אסקס, שבה למד. בינואר 2020 נעשה פרופסור חלקי לפוליטיקה באוניברסיטת רויאל הולוויי בלונדון. תפקידים אלה אפשרו לו להעביר לדורות חדשים את ניסיונו במוסדות דמוקרטיים, בנאום ציבורי וביחסי הגומלין בין ממשלה, פרלמנט ואזרחים.

ברקו תמך גם בארגוני צדקה העוסקים בתסמונת התשישות הכרונית, בחקר גידולי מוח, בשילוב צעירים מקבוצות מוחלשות ומיעוטים בחיים הדמוקרטיים ובבריאות הנפש. פעילות זו הרחיבה את השפעתו אל מעבר לתפקידים הפורמליים שמילא והדגישה את חשיבות המעורבות האזרחית בחיזוק קהילות.

מדוע ג'ון ברקו ראוי לציון כערך חשוב במורשת

ג'ון ברקו ראוי למקום במורשת משום שסיפור חייו מחבר בין זהות יהודית, שירות ציבורי, מוסדות דמוקרטיים והשפעה חברתית מעשית. כיהודי הראשון שכיהן כיושב ראש בית הנבחרים הבריטי, הוא סימל את השתלבותם של יהודי בריטניה בלב החיים הציבוריים במדינה, אך תרומתו אינה מסתכמת בעצם הבחירה ההיסטורית.

ברקו פעל לחיזוק עצמאותו של הפרלמנט, להרחבת השתתפותם של חברי פרלמנט מן השורות האחוריות ולהנגשת הדמוקרטיה לצעירים באמצעות פרלמנט הנוער. במקביל, עבודתו בנושא קשיי דיבור, שפה ותקשורת סייעה להפוך צורך של ילדים ומשפחות למדיניות ציבורית ולהשקעה ממשלתית רחבת היקף. אלה הישגים בעלי משמעות לחברה הבריטית ולדיון הרחב יותר על ייצוג, השתתפות ושוויון.

מורשת (Moreshet) ו-Moreshet.com מתעדים אנשים שהשפיעו על חיי יהודים, על מוסדות מדינתיים ועל התרבות הציבורית סביבם. ברקו ראוי להיכלל בארכיון משום שהוא מייצג את כוחו של אדם יהודי יחיד לעצב מוסד לאומי ותיק, לפתוח את שעריו לדור הצעיר ולחבר בין סיפור אישי לבין אחריות ציבורית רחבה.