בן-דרור ימיני

בשנות ה-80 היה אקטיביסט מזרחי. מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה מרבה ימיני לכתוב נגד מה שהוא רואה כהסתה נגד ישראל בארץ ובעולם מצד פלסטינים, פעילי שמאל רדיקלי ואחרים. הוא מכנה זאת "תעשיית השקרים", פעילות של אידיוטים שימושיים ו"אנטישמיות במסווה של אנטי-ציונות" או "אנטישמיות פוליטיקלי קורקט". ב-2021 ה'תשפ"ב, זכה ימיני בפרס אגודת העיתונאים בתל אביב למפעל חיים, על מאבקו בתנועת ה-BDS והאנטישמיות החדשה.

ימיני נולד ב-1954 בגבעת עמל א' בתל אביב להורים ממוצא תימני. למד בבית הספר היסודי מוריה ובתיכון צייטלין. למד באוניברסיטת תל אביב היסטוריה ובבינתחומי הרצליה משפטים. את ההתמחות עשה במשרד של וינרוט. לאחר מכן עסק שנים אחדות בעריכת דין. מונה ליועץ למשרד לקליטת עלייה ואף שימש כדובר המשרד. אחר כך פנה לקריירה עיתונאית. היה מנהל התוכנית להכשרת פעילי ציבור באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1986 פרסם את הספר "אגרוף פוליטי". בשנת 1989 היה העורך הראשון של הירחון החברתי הלוחמני "הפטיש". הגיש תוכניות רדיו והיה פעיל במפלגת תמ"י. ואחר כך עבר יחד עם בנימין בן אליעזר מתמ"י לפעילות במפלגת העבודה.

בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 השתתף, יחד עם אהוד מנור, בתוכנית לימוד הערבית "תעלם ותכלם" בהנחיית כמאל ריאן. כיהן מתחילת 2003 כעורך מדור הדעות בעיתון "מעריב" וכן כותב טור שבועי פוליטי ב"מוסף השבת" של העיתון. משנת 2009, כתב בלוג באתר nrg של "מעריב", שבו נכללו גם מאמרי הדעות שלו והטור השבועי ב"מוספשבת" מהמהדורה המודפסת, לעיתים בתוספת קישורים חיצוניים, רפרנסים ותרגומים למאמריו. בשנים האחרונות מפרסם ימיני מאמרים באנגלית בעיתון האינטרנט Times of Israel.

נמנה עם מנסחי אמנת כנרת וחברי הפורום לאחריות לאומית: קבוצה של אנשי ימין ושמאל התומכת בהידברות בין המחנות הפוליטיים והמגזרים הציבוריים השונים בישראל ומנסה להגיע לקונצנזוס ציוני שיבטיח את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה קיבל הצעה להתמודד לכנסת במסגרת "התנועה", מפלגתה של ציפי לבני. הוא שקל אותה מספר ימים אך לבסוף סירב, מאחר שהעדיף להשפיע דרך כתיבה עיתונאית. בשנת ה'תשע"ג (2012–2013) שהה בשנת שבתון בארצות הברית.

בסוף אפריל 2014, עם קריסתו של "מעריב", עבר לכתוב בעיתון "ידיעות אחרונות". בנוסף לטורים שמפרסם ימיני בעיתון, הוא מפרסם מאמרים באתר ynetnews באנגלית המיועדים לקוראים ברחבי העולם. רוב המאמרים עוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובאנטישמיות החדשה.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני

ימיני זיהה עצמו מספר פעמים כאיש שמאל ציוני. בסוף שנות ה-80 השתתף במפגשים של אינטלקטואלים מזרחים לבין אינטלקטואלים פלסטינים (למרות חוק האוסר על מפגשים בין ישראלים לנציגי אש"ף). ימיני תומך במדינה פלסטינית לצדה של מדינת ישראל ובחלוקת ירושלים במטרה לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא מתנגד להתיישבות יהודית בשכונות הערביות של ירושלים. הוא תומך בפתרון של הפרדה בין ישראל לפלסטינים, כולל בצורה חד-צדדית והביע תמיכה בתוכנית ההתנתקות, למרות ביקורת על חלק מפרטיה. בעבר הביע תמיכה מסויגת בהסכם ז'נבה ותמיכה מלאה במפקד הלאומי של עמי אילון. הוא מתנגד חריף לזכות השיבה וטוען שזו בעצם דרישה לחיסול ישראל. ימיני תומך בהסכם שלום עם הפלסטינים על בסיס יוזמת ז'נבה.

הוא תומך בפעולותיה הצבאיות של ישראל במסגרת המלחמה בטרור ורואה בהן הגנה עצמית מוצדקת שנעשית תוך כדי ניסיון ומאמץ רב להימנע מפגיעה באזרחים חפים מפשע בצד פלסטיני, בניגוד לטרור הפלסטיני שמחפש במכוון לפגוע באזרחים חפים מפשע בצד הישראלי. למרות זאת, הוא מאמין שאפשר ורצוי למתוח ביקורת עניינית על פעולות צה"ל כאשר יש חריגה מרוח צה"ל או מהמשפט הבינלאומי וקורא לרשויות לחקור מקרים כאלה, לברר את העובדות ובמידת הצורך להעניש את האשמים.

בעקבות התביעה הפלסטינית לשיבה מלאה של הפליטים לגבולות ישראל, פרסם ימיני שורה של מאמרים על הסכסוך הישראלי-ערבי. במאמרים הוא עוסק בהפרכת טענת הג'נוסייד שבוצע בערבים בכלל, או בפלסטינים בפרט, במבט השוואתי על סוגיית הפליטים, בניסיון להפרכת הזכות לשיבה, בהון שזרם לפלסטינים מאז הסכמי אוסלו, במבט השוואתי על ערביי ישראל, מול קהילות מוסלמיות אחרות במערב, ובסבל והרדיפות מהן סבלו יהודי ארצות האסלאם לאורך מאות שנים, ובמיוחד במאה ה-20 - הפליטים היהודים ממדינות ערב, ובהפרכת הטענה שלפיו הציונות גרמה להחרפת היחסים בין יהודים למוסלמים. בין היתר תקף את בעיית הפליטים הפלסטינים וטען שמדובר בהונאה ו"תעשייה של מִסכּנוּת" המשמשת לניגוח ישראל.

במהלך מבצע עופרת יצוקה, בסוף 2008 ותחילת 2009, פרסם ימיני סדרה של שלושה מאמרים, המתמודדים עם טענות מתנגדי המלחמה ומבקריה החריפים של ישראל. במאמר הראשון טוען ימיני שהחמאס הוא ארגון הקורא להשמדת ישראל, להשתלטות על העולם ואף להשמדת יהודים. במאמר השני מציג ימיני מבט השוואתי המוביל למסקנה שהתגובה של ישראל הייתה פרופורציונלית, בהתייחס להפצצות נאט"ו בקוסובו או המלחמה של כוחות נאט"ו נגד כוחות טאליבאן באפגניסטן. במאמר השלישי מתעמת ימיני עם טענות פובליציסטים, כמו נעמי קליין, רוברט פיסק וגדעון לוי, שגינו את ישראל על חוסר מוסריות בפעולת עופרת יצוקה. שלושה מאמרים אלה תורגמו לשפות רבות, ופורסמו בעיתונים רבים בעולם.

בספטמבר 2009 כתב ימיני מאמר חריף כנגד דו"ח גולדסטון בשם "גולדסטון הוא הפושע" בו האשים את גולדסטון בפשע מוסרי ובכך שניצל את זכויות האדם לתעמולה אנטי-ישראלית חריפה "שאפילו גבלס הגאון לא חשב עליו" תוך טוויית מארג שקרים וסילוף עובדות, והתעלמות מכוונת מאמנת חמאס האנטישמית ומפעילות הטרור של החמאס, הן נגד ישראלים והן נגד פלסטינים: ”גולדסטון ביצע פשע מוסרי. לא נגד מדינת ישראל, אלא נגד זכויות האדם. הוא הפך אותן לנשק של משטרים חשוכים. גולדסטון לא התרשל. הוא עשה זאת בזדון... ככל שנחשפים פרטי הדוח הזה, מתברר שמדובר בעלילה.“ בנוסף לביקורת הקשה שמתח על דו"ח גולדסטון קרא ימיני למדינת ישראל להקים ועדת חקירה שתפריך את ה"עלילה" של דו"ח גולדסטון.

ימיני התנגד להסכם לשחרור גלעד שליט בנימוק שהוא מהווה כניעה ופרס לטרור. כמו כן הוא תקף את ההתנהלות התקשורתית סביב גלעד שליט כשהיה חטוף, וטען שהיא פגעה בכושר העמידה של ישראל מול הלוחמה הפסיכולוגית של החמאס וכן והפעילה לחץ על הצד הלא נכון במשא ומתן לשחרורו. עם זאת הוא טען שהאחריות על העסקה היא על ראש הממשלה שהחליט עליה ולא על התקשורת או השמאל. בטורו במעריב מה-21 באוקטובר 2011 פרסם מכתב של לוחם שייטת 13 שביקש שבמקרה וייחטף, לא ישחררו מאות מחבלים תמורתו ושהתקשורת לא תפעיל לחץ כבד על ממשלת ישראל לשחררו ותעשה "פסטיבל" או "תוכנית ריאליטי" סביב חטיפתו והמאמצים לשחררו.

ב-23 באוגוסט 2013, בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה והטבח של 1300 אזרחים באמצעות נשק כימי, כתב ימיני מאמר ביקורת נוקב נגד העולם המערבי, הקהילה הבינלאומית, האו"ם וארגוני זכויות האדם והאשים אותם בהתעלמות שיטתית ממעשי טבח שמבצעים המוסלמים והתמקדות חסרת פרופורציה בגינוי ישראל, אף על פי שתרומתה לאלימות בעולם היא אפסית. כמו כן הוא האשים חלק מהם בתמיכה ב"ציר הרשע" הכולל את איראן, חזבאללה, חמאס, הטאליבאן וסוריה. ימיני טוען שהתנהגות זו היא חרפה ורק תוביל לעוד אלימות, שלא תפגע רק בישראל ובמוסלמים עצמם, אלא גם בעולם המערבי.

בעקבות עליית המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה (דאעש) ב-2014 ביקר ימיני את הקושרים את עליית הארגון לסכסוך הישראלי-פלסטיני ואמר שרוב הסכסוכים האלימים במזרח התיכון אינם קשורים כלל לישראל ושמתוך סך המוסלמים שנהרגו במזרח התיכון, רק אחוז קטן נהרג בידי ישראל, והשאר נהרגו מידי מוסלמים קיצוניים אחרים.

ימיני מבקר את ההתעסקות האובססיבית של העולם, ארגוני השמאל וארגוני זכויות האדם בגינוי ישראל, בעוד הם מעלימים עין מזוועות ומעשי טבח רבים, חמורים בהרבה, שמבצעים גורמים אחרים. הוא תיאר את המצב: ”יש מחאה. נגד ישראל. כמעט רק נגד ישראל. מיליונים נהרגים בעולם. אבל ההפגנות, המאמרים, העצרות — בעיקר נגד ישראל. רוב החלטות מועצת זכויות האדם של האו"ם, בגלגולה הקודם והנוכחי — הן נגד ישראל. נכון שהתרומה של ישראל לאלימות בעולם היא אפסית, אבל רוב המחאה העולמית נגדה“. הוא גינה תופעה זו וכתב ש”המחאה המניפולטיבית והארסית נגד ישראל, מרפדת את הדרך לשתיקת העולם החופשי לנוכח מעשי הטבח והפשעים נגד האנושות שמתבצעים באמת. אין מחאה עולמית נגד מעשי טבח. יש מחאה מופרכת ומוגזמת נגד ישראל. אין כאן מוסר אנושי. יש כאן צביעות והונאה פוליטית“. ימיני פרסם את המאמר גם באנגלית, כשהוא פונה לדעת הקהל העולמית.

השמאל הרדיקלי, האנטישמיות החדשה וההסתה נגד ישראל

יחד עם אמנון רובינשטיין, היה ימיני מבכירי העיתונאים בארץ שכתב על תופעת האנטישמיות החדשה שהתחזקה בעשור הראשון של המאה ה-21, בעיקר על רקע האינתיפאדה השנייה והתעמולה הפלסטינית נגד ישראל. ימיני טוען שלשמאל הרדיקלי ובפרט לשמאל הרדיקלי בישראל, יש תרומה משמעותית להתגברות האנטישמיות והשנאה נגד ישראל. את האנטישמיות החדשה הוא מגדיר כ"אנטישמיות במסווה של אנטי-ציונות" ו"אנטישמיות פוליטיקלי קורקט".

בכתיבתו מבחין ימיני בין שמאל ציוני, אשר לדבריו מחויב לטובת מדינה יהודית ודמוקרטית (”בואו נבדוק מהו שמאל, ומיהו שמאלני. השמאל ההיסטורי הקים את מדינת ישראל. השמאל ההיסטורי הוא ציונות, עלייה, חלוציות, בנייה, הקרבה והגשמה. ללא השמאל ההיסטורי לא הייתה קיימת מדינת ישראל.“) ומשלב בין ערכי ציונות לערכי הומניזם, לבין השמאל הרדיקלי השולל את זכות הקיום של ישראל להתקיים ועוסק ב"דמוניזציה" של מדינת ישראל בארץ ובעולם. ימיני קורא לשמאל הציוני להציב "גדר הפרדה" בינו לבין השמאל הקיצוני. לדבריו, תמיכתם של אנשי השמאל המתון בשמאל האנטי-ציוני גורמת לירידה בתמיכה בשמאל בקרב הציבור הישראלי.

בשנת 2005, נוצרה סערה ציבורית סביב המסמך "אירופה מתה באושוויץ" שטען כי אירופה הרסה את עצמה בשואה וקשר את הפגיעה ביהודים עם ההגירה ההמונית של מוסלמים לאירופה. המסמך הופץ ברשת וקודם על ידי גופים פרו-יהודים ופרו-ישראלים. ימיני כתב במעריב כי המסמך הוא "מלכודת אנטישמית ליהודים" וכי הוא "מחליף גזענות אחת באחרת".

לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה ופיגועי 11 בספטמבר, תקף ימיני בחריפות את אנשי השמאל הרדיקלי בישראל ובעולם, על כך שהם מגלים, לדבריו, סובלנות לאסלאם הפונדמנטליסטי ולטרור הפלסטיני והאסלאמיסטי - ומלאים בשנאה עיוורת לארצות הברית ולישראל, ואף האשים אותם באנטישמיות. כך הוא מאשים אנשי שמאל רדיקלי דוגמת ד"ר אילן פפה בשקרים, בעיוותים, בגוזמאות ובבדיות במחקרים היסטוריים. כמו כן, תקף ימיני בחריפות אנשי שמאל ישראלים כדוגמת שולמית אלוני, לב גרינברג, ג'ף הלפר על מסע ההסתה שהם מנהלים, לטענתו, כנגד ישראל בחו"ל.

ימיני ביקר את מה שנראה לו כתמיכת השמאל הרדיקלי בשלטון החמאס ברצועת עזה, והשווה את התעלמותם מהפשעים נגד האנושות שביצע החמאס להתעלמותם מהזוועות שביצעו משטרים סטאליניסטיים בעולם: "והמשטר הרצחני הזה הופך להיות חביבם של "כוחות הקדמה". אלה שתמכו בעבר בסטלין, שחיסל 20 מיליון מבני עמו; במאו, שחיסל כ-70 מיליון מבני עמו".

בעקבות הקמפיין של "אם תרצו" ב-2010, כנגד הקרן החדשה לישראל ופרסומיו של בן כספית בעיתון מעריב בנוגע להאשמות שונות בקשר לקרן, הקדיש ימיני חלק מטוריו לבקר את הקרן החדשה על תמיכתה בארגונים שהוא מגדיר כאנטי-ציוניים, הפועלים נגד מדינת ישראל וחלקם פועלים להעמדת בכירים ישראלים לדין בחו"ל באשמה של פשעי מלחמה ושותפים לקמפיין ה-BDS כנגד ישראל. ימיני קרא לקרן להתנער מארגונים כאלה, בהם "קואליציית נשים לשלום", ולהפסיק את התמיכה הכלכלית בהם. ביקורת שממשיכה גם בשנים האחרונות.

ימיני מתנגד בחריפות לתנועת ה-BDS, קמפיין חרם על ישראל שצבר תאוצה בעשור האחרון, אותה הוא רואה כתנועה גזענית אנטישמית להשמדת מדינת ישראל. ימיני טוען שהם מסווים ברטוריקה של "שיח הזכויות" את מטרתם האמיתית: חיסול מדינת ישראל, כפי שמתבטאת בין השאר בדרישתם לכפיית זכות השיבה של מיליוני פלסטינים לתוך ישראל. הוא טוען שממשלת ישראל וההסברה הישראלית צריכים להקדיש משאבים משמעותיים כדי להילחם בקמפיין ה-BDS, ולא לשבת בחיבוק ידיים.

ימיני מרבה לבקר את ההסתה וקמפיין ההכפשה שמנהלים ארגוני זכויות האדם נגד מדינת ישראל, לדבריו. לטענתו קמפיין זה כולל ניפוח אירועים על אכזריות צה"ל, השוואת ישראל לנאצים ומנגד הסתרה וטיוח של מעשי זוועה ופשעים מצד הפלסטינים (כגון שימוש בילדים לצורכי טרור). הוא מבקר את "בצלם" שבה חברי ההנהלה והמועצה הציבורית כגון ענת בילצקי, אורן יפתחאל וחוסיין אבו חוסיין, הם בעלי אג'נדה אנטי-ישראלית מוצהרת, ומנצלים לרעה את שיח זכויות האדם כדי לפגוע בישראל.

"בצלם" אינו מייצג את המאבק למען זכויות אדם. שני הגופים הללו נוסדו על רקע מחאה ראויה. שני הגופים הללו התדרדרו למחוזות אפלים ומסוכנים. כל עוד אחד כמו אבו חוסיין יושב ב"בצלם", וכל עוד חבריו למועצה יושבים אתו שם, אז מותר לחשוד שבין שמירה על זכויות אדם, בנוסח עוז, מטלון ויהושע, לבין הפיכת ישראל למפלצת, בנוסח אבו חוסיין, המטוטלת נעה לכיוון השני.

לדבריו, התעמולה של "בצלם" המבוססת על שקרים (כגון אלה של תחקירן "בצלם" עאטף אבו א-רוב שהתגלה כמכחיש שואה), תורמת להגברת האנטישמיות ומסייעת לחמאס.

ב-2013 פרסם אורי משגב, פובליציסט ב"הארץ", בבלוג האינטרנט שלו, פוסט נגד תוכנית שר החינוך, הרב שי פירון, ללימודי השואה בכיתות נמוכות בבית ספר ובגן. ימיני תקף את "הארץ" על כך וכתב שלימודי השואה בישראל מחנכים להומניזם, בניגוד ללימודי הנכבה הפלסטינית, בהם תומך "הארץ", ומחנכים לשנאה ולטרור.

ב-15 באוגוסט 2014, בעקבות מבצע צוק איתן, פרסם ימיני מאמר ובו הוא מבקר את אל-ג'זירה, וכן כלי תקשורת ואישים המזוהים עם השמאל, על תרומתם לעליית האנטישמיות בעולם, תוך שהם מתעלמים לחלוטין ממעשי טבח וג'יהאד שמבצעים מוסלמים נגד מוסלמים. הוא גם מתח ביקורת על "בצלם" אותו האשים בעיוות של הדין הבינלאומי, בהתעלמות ממדיניות חמאס להשתמש באזרחים כמגן אנושי ובהעצמת השנאה כלפי ישראל.

ב-20 במרץ 2015, בעקבות הבחירות לכנסת העשרים ודבריהם של יאיר גרבוז, יהושע סובול ואלונה קמחי, פרסם ימיני מאמר שבו הוא מבקר חלקים מהשמאל הישראלי על כך שהם תומכים בגזענות נגד יהודים ממוצא מזרחי, או מאמצים אל קרבם את הגזענים, במקום לגנותם.

"אצלנו זה קרה השבוע – מבול של התבטאויות גזעניות, פשיסטיות, כולן ממחנה ה"נאורים". יאיר גרבוז היה רק הסנונית. אחריו הגיע הזרם הגדול. רציתי להוסיף שמדובר בקומץ קטן של גזענים. רציתי לומר שזה לא השמאל. אבל אין צורך בעוד הונאה עצמית. אין צורך בטיוח. הבעיה היא שהשמאל הישראלי מחבק את הגזענים ומסתחבק איתם. הבעיה היא שרבים מדי בשמאל הופכים את ישראל למדינה חשוכה, נאצית, גזענית. [...] למען הסר ספקות יש בשמאל רבים שחפים משמץ של גזענות. הבעיה היא שבקושי שומעים אותם. הבעיה היא שהגזענים זוכים לתמיכה במרחב שמצוי בשליטת השמאל. ולכן, כל עוד השמאל מעניק להם במות מכובדות, כל עוד השמאל אינו מקיא מתוכו את הגזענים – השמאל שותף לגזענות הזו."

באוגוסט 2018, ביקר בחריפות את ראש מפלגת הלייבור, ג'רמי קורבין, ואפיין אותו כאנטישמי ואנטי-ישראלי תומך טרור שהאנטישמיות שלו נובעת מהברית בין השמאל הרדיקלי לאסלאם הקיצוני האנטישמי. לדבריו, באמצעות השמאל הרדיקלי, פעילות נמרצת בקמפוסים והסתה נגד ישראל, הצליחו קורבין והאנטישמיות החדשה לחדור למיינסטרים הפוליטי. הוא הביע חשש גדול שהממלכה המאוחדת תיפול תחת שלטונו של "פוליטיקאי אנטישמי".

תקשורת

בתחום התקשורת, ימיני טוען כי קבוצה קטנה של עיתונאים השתלטה על רוב נפח השידור הציבורי בישראל. לטענתו, חופש הביטוי בישראל הפך ל"חופש השיסוי" ו"כוח הביטוי" בו קבוצה קטנה מכתיבה את מסריה ומדירה דעות אחרות מלקבל ביטוי בתקשורת.

בעקבות פרשת סרן ר' ותביעת לשון הרע שהגיש סרן ר' נגד "עובדה" ואילנה דיין, בה נפסקו לזכותו פיצויים בסך 300,000 שקל, כתב ימיני בזכות הפסיקה ונגד אילנה דיין ומערכת עובדה. לטענתו, מערכת התוכנית ביצעה מניפולציות, סילופים והטעיות בתחקיר ששידרה ואלה הוציאו דיבה על סרן ר'. הוא כתב: ”באשר למהות, פסק הדין חושף את המניפולציה. את הבישול. מדובר בהטעיה רבתי. זה לא הפריע לרוב העיתונאים להתבכיין על "התערבות השופט בשיקולי עריכה". הבלים. יש הבדל בין חופש הביטוי לזכות הבישול וההטעיה. מה שעשתה התוכנית "עובדה" לסרן ר' מצוי במתחם של מה שעשה גולדסטון למדינת ישראל. מניפולציה“.

ימיני יוצא נגד העיתון "הארץ" ומבקר אותו לעיתים תכופות, בטענה שהעיתון מנהל קמפיין מתמשך של הסתה, נאציפיקציה ודמוניזציה נגד מדינת ישראל, והוא משתמש אף בשקרים, בסילוף עובדות ובעריכה מגמתית, בפרט מצד גדעון לוי ואתר "הארץ" באנגלית.

משפט

ימיני פרסם מאמרי ביקורת נוקבים על האקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון. הוא הביע עמדה המתנגדת לכפיית ערכים באמצעות פסיקות בג"ץ ולהעברת הכרעות בשאלות מדיניות, ציבוריות ופוליטיות למוסד זה, בשעה שהן צריכות להתקבל במערכת הפוליטית. בנוסף, מבקר ימיני את הרכב בית המשפט העליון אשר אינו משקף באופן פרופורציונלי חלק מהקבוצות באוכלוסייה, כגון המזרחים. הוא טוען שהמערכת המשפטית מנסה לסכל מינויים של שופטים שאינם מחזיקים בדעה השלטת בקרב האליטה השיפוטית, כלומר שופטי בית המשפט העליון. כך למשל, טען ימיני שמינויה של פרופ' רות גביזון לשופטת בבית המשפט העליון סוכל משום שהביעה התנגדות לאקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של אהרן ברק. ימיני הביע תמיכה בחקיקת פסקת התגברות כאמצעי לריסון האקטיביזם השיפוטי וביסוס את הפרדת הרשויות. לדבריו, אקטיביזם שיפוטי בלתי-מרוסן הוא פגיעה בדמוקרטיה ולא שמירה עליה.

ימיני, יחד עם קלמן ליבסקינד, יצא נגד הקמפיין של עיתון "הארץ" נגד מינויו של נעם סולברג לשופט בית המשפט העליון. בין השאר טען ימיני שטור של ב. מיכאל נגד סולברג מכיל מידע מסולף נגד סולברג.

בעקבות פסיקת בג"ץ שדחתה את העתירות נגד חוק האזרחות והכניסה לישראל על חודו של קול (6 – 5), ביקר ימיני את בג"ץ על כך שלא דחה את העתירות ברוב הרבה יותר גדול, וטען בזכות החוק כאמצעי הגנה לגיטימי מפני הטרור הפלסטיני, שיבה פלסטינית זוחלת והאיום הדמוגרפי. בנוסף, הזכיר ימיני חוקים מגבילי הגירה ואזרחות במדינות אחרות בעולם, כגון דנמרק, וטען שהחוק מוצדק מבחינה חוקית וחוקתית.

ימיני מתנגד ל"אינפלציה" בוועדות החקירה בראשות שופטים בטענה שוועדות אלה עוסקות במציאת אשמים ו"עריפת ראשים" ולא בהפקת לקחים ומציאת דרכים לשיפור.

ימיני הביע הסתייגות מחוק הלאום וכתב: ”מלכתחילה היה ברור שלא רק שחוק הלאום לא יועיל, אלא שהוא בעיקר יזיק. וככל שחולפים הימים מתברר שהנזק גדול הרבה יותר ממה שהיה נדמה. גל מאמרים וגינויים בעולם, טענות על "אפרטהייד", ואפילו ניצני סרבנות בקרב הדרוזים. אבל, צריך להוסיף, זה אכן חוק מיותר ומזיק. זה לא חוק גזעני. ומיום ליום מתברר שלמרות שהחוק מיותר, קמפיין "החוק גזעני" הולך ויורד מהפסים, והוא מזיק יותר מהחוק.“

ימיני תמך במכתבה של שרת המשפטים איילת שקד בנובמבר 2018, בו כתבה שהמשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר, לא תייצג עוד את משרדה או את הממשלה ושעליה להתפטר, בעקבות ביקורת שזילבר מתחה על הממשלה. ימיני ביקר את זילבר על כך שהיא מנצלת את תפקידה כדי לכפות את דעותיה הפוליטיות וכן ביקר אותה על התבטאויות פוליטיות בוטות שלה, וכתב שהתנהגותה פוגעת באמון הציבור במערכת המשפט.

חרדים

לדעת ימיני החברה החרדית מתבדלת מהחברה הישראלית והחינוך שלה בדלני ואנטי-ציוני. הוא מתנגד למימון החינוך החרדי מטעם משרד החינוך ללא התניה לכלול בו לימודי ליבה כלליים (כגון מתמטיקה, אזרחות, היסטוריה, אנגלית ומדעים) שיאפשרו השתלבות במשק.

בעקבות פסיקת בג"ץ ביוני 2010 לבטל את הקצבאות לאברכים החרדיים, כתב ימיני שהחלטת בג"ץ לגופה הייתה "מוצדקת מאין כמוה", אך שלא הייתה לו סמכות לקבלה - שכן נושא זה, כמו נושאים רבים אחרים, צריך להיות מוכרע במגרש הפוליטי (כגון הכנסת, חקיקה, בחירות ולחץ ציבורי). הוא כתב:

"הרוב הישראלי צריך להתקומם. זכותו להתקומם. אבל הוא מוזמן לעשות זאת באמצעות הקלפי. לא באמצעות קיצורי דרך. בג"ץ, במקרה דנן, הגן על הרוב מפני אפליה לטובה של המיעוט. הרוב באמת זקוק להגנה. לא באמצעות בג"ץ. באמצעות מחאה פוליטית והצבעה פוליטית."

בנוסף, תיאר ימיני את השלטון הנוכחי בישראל כ"מיעוטוקרטיה" בו בגלל המבנה הקואליציוני של ממשלות ישראל לדורותיהן, קבוצת מיעוט יכולה להכתיב את דרישותיה לרוב.

בטורו ב"מעריב" ב-26 בנובמבר 2011 תקף ימיני בחריפות את תהליכי ההתחרדות וההקצנה שעוברים על החרדים אך גם על הדתיים-לאומיים. בפרט הוא מגנה את הדרת הנשים והסירוב לשמוע שירת נשים על ידי דתיים ובפרט חיילים דתיים בצה"ל. לתהליך זה הוא קורא "טליבאניזציה" (עם ההסתייגות שהחרדים היהודים אינם רוצחים). הפתרון שמציע ימיני הוא הפרדת דת ומדינה והקמת קואליציה ציונית-ממלכתית בהובלת הליכוד, קדימה ומפלגת העבודה, שתוכל להפסיק להיכנע לתכתיבי המפלגות החרדיות.

ימיני מבקר בחריפות את מפלגת ש"ס שעיוותה את היהדות המתונה של עדות המזרח, והקצינה לבדלנות חרדית, תוך כדי הסתה נגד זרמים דתיים מתונים יותר (כגון השוואת הכיפות הסרוגות לעמלק). הוא גם מבקר את ההקצנה בקרב רבני הציונות הדתית.

ימיני דוחה את הטענות וביקורת על הדתה בישראל ובפרט במערכת החינוך בישראל.

ימיני הביע תמיכה מסויגת במחאת האוהלים של קיץ 2011, כמחאה עממית נגד יוקר המחיה וחלוקת נטל בלתי שוויונית. הוא התנגד לקבוצות השמאל הרדיקלי והאנרכיסטים שהשתתפו במחאה ובהנהגתה, ולדבריו ניסו לנצל אותה למטרותיהן, שאינן מקובלות על רוב המפגינים. ב-4 בספטמבר 2011, למחרת עצרת המחאה הגדולה, טען נגד "אויבי המחאה" שבהם כלל את מנהיגת המחאה, דפני ליף. הוא קרא למפגינים לסלק אותה משורותיהם.

ימיני מתריע מפני סכנת ההסתננות מאפריקה לישראל, וטוען שמדובר לרוב במהגרי עבודה ולא בפליטים. לדבריו, המסתננים מאפריקה מהווים איום דמוגרפי על ישראל בנוסף להגברת הפשע והעוני במקומות בהם הם מתרכזים: בעיקר בדרום תל אביב ואילת. ימיני יוצא נגד אלה שמטיפים לקבלת המסתננים ומאשימים את המתנגדים לכך בגזענות וטוען נגדם שהם לא אלה שסובלים מריבוי המסתננים, שמתרכזים בשכונות החלשות בערים ולא בשכונות היוקרה בהן גרים המטיפים, אלא האוכלוסיות החלשות הן שסובלות מהם. ימיני יוצא נגד ממשלות ישראל שלא עושות מספיק למגר את התופעה ומאשימן ב"שיתוק" ו"תרדמת", ומזהיר מפני הצפה במסתננים - שכבר היום כוללים עשרות אלפים וכל חודש נכנסים מאות נוספים.

בעקבות הפולמוס בדבר קליטת העולים היהודים מאתיופיה, ובפרט המקרה שבו תושבים בקריית מלאכי סירבו למכור בתים בשכונתם לאתיופים, כתב ימיני כנגד מדיניות ריכוז האתיופים בשכונות חלשות ויצירת מצב שבו יש בתי ספר בהם האתיופים הם רוב מוחלט, וטען בזכות פיזור שוויוני של העולים בין המקומות השונים, כולל בשכונות יוקרה דוגמת רמת אביב ג', והנהגת מכסות, למשל: בבית ספר מסוים לא תעלה כמות האתיופים על אחוז מסוים מכלל התלמידים. ימיני נימק את עמדתו בכך שהעולים האתיופים ראויים לשילוב ואינטגרציה, ולא להפרדה והשלכה לשכונות החלשות.

פוסטמודרניזם ותקינות פוליטית

בכתיבתו מביע בן-דרור ימיני ביקורת חריפה על הפוסטמודרניזם והתקינות הפוליטית. הוא טוען שתרבות התקינות הפוליטית הפכה לתרבות המעודדת שקר, מסרסת את המחשבה החופשית ופוגעת בשכל הישר, בייחוד באקדמיה (הן במחקר והן בפעילות הפוליטית-חברתית בקמפוסים), והפכה לכלי להשתקה וסתימת פיות. כמו כן טען שהיא הגיעה להגזמה והקצנה אבסורדית בארצות הברית, וטען שהתגובה של רוב אזרחי ארצות הברית לכך הייתה בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית.

בעקבות פרשת "האונס" באיה נאפה שבקפריסין (שבה 12 צעירים ישראלים שקיימו מין קבוצתי עם תיירת בריטית הואשמו באונס אך זוכו אחרי שהבריטית הודתה שהתלונה נגדם הייתה האשמת שווא), דחה ימיני את הטענה שהעלה השמאל שהאונס בוצע בגלל הכיבוש. הוא גינה טענה זו כמטומטמת והסביר שהפרשה היא תוצאה של מתירנות מינית שבאה עם הליברליזם הקיצוני, מתירנות שמתבטאת בלבוש חושפני, סקסיזם בתרבות ובפרסומות, והחפצת נשים. כמו כן הציג ימיני נתונים המראים ששכיחות מקרי האונס בישראל נמוכה באופן משמעותי ביחס למדינות אחרות בעולם המערבי.

חקירות נתניהו

במהלך השנים פרסם ימיני מאמרים רבים בזכות בנימין נתניהו, אך בעקבות פרסום החשדות ב"תיק 4000" כתב: "לא נותר לי אלא לפנות לנתניהו: אתה יכול להגיע להסכם נוסח הנשיא לשעבר עזר ויצמן, התפטרות תמורת מחילה גורפת". לאחר פרסום כתב האישום נגד נתניהו חזר ימיני על פתרון זה, תוך שהפעם הפנה את קריאתו אל היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה.

המאמר האופטימי

מדי יום העצמאות, מזה שנים רבות, מפרסם ימיני מאמר אופטימי המעלה על נס את הישגיה של מדינת ישראל ואת תרומתה לאנושות, וכותב שמצבה של ישראל הוא טוב מאוד למרות כל הבעיות והוא לא רע כמו שהוא משתקף באמצעי התקשורת.

חשיפות עיתונאיות

לצד פעילותו הפובליציסטית חשף ימיני מספר סקופים:

הפולמוס סביב כתיבתו

בעקבות הביקורות שפרסם על ארגוני זכויות אדם (בהם HRW, אמנסטי אינטרנשיונל ובצלם), הואשם ימיני ב"עליהום" על ארגוני זכויות האדם, דה-לגיטימיזציה שלהם ומקארתיזם. נעמי לויצקי, שהתארחה בבלוג של ימיני כותבת:

ואילו שרית מיכאלי, דוברת בצלם, כותבת: "במקום להתמודד עם העניין עצמו, מנסים להראות שהמניעים העומדים מאחורי ארגוני זכויות האדם הם לא כשרים." ימיני השיב שאכן הוא מדגיש את המניעים שעומדים מאחורי "שיח זכויות האדם" וטוען שמניעים אלה הם רצון לחיסול ישראל ושלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ובית לאומי לעם היהודי. לדעתו מניעים אלה פסולים והם מכתימים את הפעילות של ארגוני זכויות האדם.

ב-16 ביולי 2010, פרסם ימיני מכתב של פעילה פוליטית (לה קרא בשם הבדוי "שלומית" כדי להגן על זהותה) באחת העמותות הנתמכות על ידי הקרן החדשה לישראל ובה תיארה חוויות מכנס מנהיגות חברתית שארגנה הקרן, בין השאר כתבה:

בתגובה פרסמה הקרן ב-23 ביולי 2010, מודעה של עמוד שלם ב"מוספשבת" של מעריב ובו האשימה את ימיני ברדיפה, הסתה ומקרתיזם, והכחישה את הטענות שפורסמו במכתב. בבלוג שלו במעריב ענה ימיני להודעה. לדבריו, הדברים שתיארה "שלומית" אכן נאמרו, אך חשוב מכך: הקרן תומכת בשורה של ארגונים השוללים את זכות קיומה של ישראל, עוסקים בדה-לגיטימציה שלה ורוצים להפכה למדינה דו-לאומית, בהם מרכז מוסאוא, עדאלה וקואליציית נשים לשלום.

באוקטובר 2010, התפלמס ימיני עם עיתונאי "הארץ" גדעון לוי בעקבות ריאיון שהאחרון העניק לעיתון הבריטי אינדיפנדנט. ימיני האשים את לוי בהסתה ודמוניזציה כנגד ישראל, המבוססת על שקרים והאשמות שווא (למשל, ימיני טען שלוי פרסם דיווח על כך ששוטרי מג"ב קשרו פלסטיני לחמור ועינו אותו אך התברר שהאירוע מעולם לא קרה), ואף כינה אותו "ברון תעשיית השקרים". השניים התפלמסו ביניהם בטוריהם ב"הארץ" ו"מעריב" ואף בבלוג של ימיני ב-nrg מעריב, והרשימות הללו זכו לאלפי טוקבקים.

ההיסטוריון פרופ' דניאל בלטמן מתח ביקורת על ספרו של ימיני, "תעשיית השקרים", ועל עמדתו בנושא ה-BDS, וטען שבניגוד לדברי ימיני תנועה זו אינה אנטישמית. ימיני הגיב במאמר שכותרתו "הונאה אקדמית" וטען שבלטמן מתעלם מכך שאנשי ה-BDS עצמם מודים שהם מתנגדים לעצם קיומה של מדינת ישראל.

חיים אישיים

ימיני אינו מגדיר עצמו כדתי, אך הולך לבית כנסת בליל שבת, ושולח את ילדיו לבית ספר ממלכתי-דתי. הוא מגדיר עצמו כיהודי במובן לאומי-תרבותי-מסורתי.