אורי מילשטיין

מילשטיין, פרסם עשרות ספרים שבהם עסק בהיסטוריה של הצנחנים במלחמת העצמאות, יצחק רבין ועוד.

בשנות ה-60 פרסם ספר שירה, ושירתו העכשווית מופיעה בפורום השירה שייסד, בו הוא מעורב בדיאלוג שירי.

בשנת 2007 זכה בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר על ספרו "עלילת דם בדיר יאסין".

בשנת 2022 זכה בפרס מולדובן לספרות צבאית חדשה, המוענק על ידי מרכז אריאל לביטחון ותקשורת באוניברסיטת אריאל, על הכרכים ז' וח' בסדרת ספריו "בשדות הקרב של מלחמת העצמאות": "ניצחון ערבי במלחמת הדרכים - השמדת שירות יחיעם, נבי דניאל, חולדה", "מבצע נחשון וקרב הקסטל".

מילשטיין נולד לשרה (אחיינית של רחל המשוררת) ואברהם במטולה. הוריו עלו מרוסיה ונמנו על מייסדי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן בשנות ה-20 של המאה ה-20. אביו היה מתנדב בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ולוחם בארגון ה"הגנה" במלחמת העצמאות; אמו הייתה גננת נודדת. אחיו היה מקלען בפלמ"ח והשתתף בקרבות מלחמת העצמאות. הוא למד בבית ספר "החי"ל" בשכונת יד אליהו בתל אביב, בבית הספר החקלאי "הדסים", וסיים את לימודיו התיכוניים בתיכון עירוני ה' בתל אביב.

על פי תיאורו בספרו האוטוביוגרפי "על מה חלמנו" (2006), החל לחקור את מלחמות ישראל באופן ביקורתי בזמן לימודיו ב"הדסים". כבר אז עסק בשבירת מיתוסים והיה שנוי במחלוקת בקרב המורים והתלמידים. בהיותו כבן 14 ערך תחקיר, לכבוד טקס יום העצמאות בבית הספר החקלאי הדסים, על נסיבות שליחת מחלקת הל"ה לדרכה, בחודש ינואר 1948. בתחקיר הוא טען כי אנשי מחלקת הל"ה נשלחו כדי להביא פלזמה לפצועים בקרב ה-14 בינואר, אך קודם לכן באותו יום החישו הבריטים את הפצועים לירושלים, ומכאן שהל"ה הלכו ונהרגו לשווא. טענה זו נותרה שנויה במחלוקת ופרסומה עורר עליו זעם רב עוד בעת שהיה נער ושנים מאוחר יותר, כאשר פרסם תיאור מדויק של האירוע, על פי גרסתו, בסדרת ספריו על מלחמת העצמאות.

שירותו הצבאי

בשנת 1958 התגייס לצה"ל, התנדב לצנחנים, ושובץ בגדוד 890. שימש כחובש קרבי וסיים קורס מ"כים חי"ר. לפני שהשתחרר משירות חובה מינה אותו סגן מפקד חטיבת הצנחנים, רפאל איתן (רפול), להיסטוריון של הצנחנים. כחובש קרבי לחם במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים. במלחמת יום הכיפורים, לדבריו, פיקד על כוח אשר חילץ נפגעים משדות הקרב. כהיסטוריון של הצנחנים נחשפו בפניו ארכיונים סודיים ומסמכים סודיים של צה"ל. בשנת 1974 הדיח אותו סגן מפקד החטיבה יצחק מרדכי מתפקידו כהיסטוריון בגלל כתיבה ביקורתית על קרב החווה הסינית. הוא סיים את שירות המילואים שלו כקצין מקצועי אקדמאי במחלקת היסטוריה של חיל האוויר.

דרכו האקדמית

לאחר שחרורו משירות חובה בצה"ל בשנת 1960 למד באוניברסיטה העברית כלכלה, פילוסופיה ומדע המדינה. ב־1966 הגיש את תיזת המ.א. שלו, "עיונים באסתטיקה של אפלטון", שנכתבה בהנחייתו של שלמה פינס; עבודת הדוקטורט שלו, "הטיעון הדתי בתהליך החקיקה בישראל", בהנחייתם של יחזקאל דרור ורפאל יהודה צבי ורבלובסקי הוגשה ב־1972. בזמן הלימודים ולאחר סיומם הקדיש את רוב זמנו לפיתוח פילוסופיה צבאית ולחקר מלחמות ישראל. תפקידיו בשירות החובה ובמילואים איפשרו לו לעיין במסמכים סודיים ולראיין אנשי צבא רבים. לאחר מלחמת ששת הימים פרסם את מחקרו הראשון, "מלחמות הצנחנים", ובתחילת 1973 פרסם היסטוריה צבאית של היישוב והמדינה "בדם ואש יהודה". עם התמשכות מחקריו, ובעיקר אחרי מלחמת יום הכיפורים, החל לחשוף ליקויים בסיסיים במבנה צה"ל ובתפקודו.

בשנות ה-80 של המאה ה-20 לימד היסטוריה צבאית במכללה לפיקוד ולמטה (פו"ם) ובאוניברסיטת בר-אילן. תקופה מסוימת לימד מילשטיין בשלוחת אוניברסיטת לטביה בישראל. בין השנים 2000–2007 לימד במכללת צפת. אחר כך לימד במרכז האוניברסיטאי אריאל. שימש כמרצה אורח במוסדות כגון המכללה למדינאות ומרכז מורשת מנחם בגין.

כתביו

לקראת סוף שנות ה-80 של המאה ה-20 החל לפרסם ספרים ביקורתיים ביותר על צה"ל ומפקדיו. בשנת 1989 החל לפרסם סדרת ספרים על מלחמת העצמאות, בה חשף, לטענתו, את תפקודם הלקוי של מפקדים שנחשבו בישראל לגיבורים, שהקימו את צה"ל ופיקדו עליו עד מלחמת לבנון הראשונה ולאחר שהשתחררו עמדו בראש המערכת הפוליטית והכלכלית. בשנת 1993 פרסם את ספרו "קריסה ולקחה", ובו ביקורת חריפה על תפקוד צה"ל במלחמת יום הכיפורים. בשנת 1995 פרסם ספר ביקורת חריף ("תיק רבין: איך תפח המיתוס") על יצחק רבין, שהיה מפקד בפלמ"ח, ועל הפלמ"ח בכלל. הוא טען שכאשר פיקד רבין על חטיבת הראל, הוא ברח משדה הקרב ב-20 באפריל 1948 ומאז סבל מתסמונת פוסט-טראומטית.

מילשטיין הקים את "מכון שרידות" ואת הוצאת הספרים "שרידות". הוא מרכז את הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים, שהעלה טענה בשנת 2006, שעיטורי גבורה רבים ניתנו ללוחמי קרב החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים על סמך דיווחי שווא. בעקבות החלטת בג"ץ נפתחו בפני חברי הפורום תיקי העיטורים בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון. המסמכים הסודיים בתיקים איששו, לטענת הפורום, את הטיעון בדבר הענקת עיטורים על סמך דיווחי שווא. בשנת 2010 ממצאי המחקר של הפורום התפרסמו בספר "דרך רבין ומורשתו".

מערכת הביטחון הישראלית

טענתו העיקרית של מילשטיין היא, שצה"ל הוא צבא בעל תפיסת ביטחון אנטי-אינטלקטואלית, אשר בעצם כלל איננו צבא מקצועי אלא "מיליציה חמושה עם אמצעי לחימה מתקדמים", ולכן איננו יכול לבצע את משימותיו באופן אופטימלי.מלחמת לבנון הראשונה ומלחמת לבנון השנייה הוכיחו, לטענתו, כי לא די באמצעי לחימה מתקדמים כדי לנצח במלחמות, אלא יש צורך בטקטיקות, ביכולת אופרטיבית ובאסטרטגיות אופטימליות, שאותן צה"ל אינו מסוגל לפתח במציאות הנוכחית. הוא מבסס את טיעוניו על זמן ההכשרה של קצין בצה"ל, שהוא קצר בהרבה לעומת זמן ההכשרה בצבאות השונים ודל בידע הצבאי ההיסטורי. הוא סבור שקציני צה"ל יודעים רק טקטיקות המבוססות על ניסיון אישי (שבדרך כלל דל בשל מעבר מהיר מתפקיד לתפקיד) ולפיכך פרימיטיבי, ולעומתם ראשי המדינה וראשי מערכת הביטחון הישראלית, שאינם מבינים את הטקטיקות, קובעים מטרות באופן שאינו מבוסס. לכן מטרות אלה הן מניפולציות שלא ניתן לישמן. הוא סבור שקורס הקצינים בצה"ל אינו מכשיר את הצוערים לתפקידי פיקוד, אלא מבצע אינדוקטרינציה פוליטית ומיתולוגית. לדעתו, תרבות התיחקור הצה"לית מבוססת על שקרים לדוגמה הוא מתאר את התחקיר בקיבוץ איילת השחר של מפקדי החטיבות בידי הרמטכ"ל רפאל איתן לאחר מלחמת לבנון הראשונה, שבו הטיח איתן במפקדים "כולכם משקרים חוץ מדורון רובין". . צה"ל אינו מפיק לקחים והראיה: הליקויים חוזרים ונשנים ממלחמה למלחמה: חוסר יכולת לנהל קרב משולב בין זרועי ובין חילי; העדר מודיעין קרבי; חוסר פיקוד ושליטה בכל הרמות; לוגיסטיקה לקויה; פער בין אימונים לבין המציאות הקרבית ועוד.

לטענתו, רוב ההיסטוריה הרשמית של מלחמות ישראל מורכבת ממיתוסים יותר מאשר מעובדות, ונועדה בעיקר להאדיר את שמם של המפקדים ושל נותני חסותם הפוליטיים ולחפות על ליקויים. על כן צה"ל אינו מסוגל להפיק לקחים, שהרי בשביל להפיק לקחים יש לחשוף ליקויים ולהבין את גורמיהם. לתפיסתו שורש הבעייתיות של צה"ל, היה שהוא הוקם בידי שמאל סוציאליסטי ציוני שהאמין בחזון השלום העולמי ולכן לא טרח להקים צבא מקצועי ראוי אלא הקים מיליציה אזרחית.

בספרו, "עלילת דם בדיר יאסין - הספר השחור", הוא טוען שהאירוע המכונן של היווצרות התודעה הלאומית הפלסטינית. פרשת דיר יאסין, אינו אלא מיתוס שנוצר על ידי השמאל ביישוב במטרה להציג את האצ"ל והלח"י כאלימים ואף סדיסטים, ובכך ליצור דעת קהל שתמנע את שילובו של האצ"ל בצה"ל כיחידה עצמאית, ואת כניסתו של מפקד האצ"ל מנחם בגין לממשלתו הראשונה של בן-גוריון. כשנכשלה התוכנית ויוקרתו של האצ"ל גברה בקרב האזרחים עקב הצלחות יחסיות של האצ"ל אל מול כישלונות ההגנה, נהגתה ובוצעה תוכנית ב', היא פרשת אלטלנה. משנתחוור לבן-גוריון שהעלילה משרתת את ההרתעה הישראלית, במיוחד אל מול ערביי ישראל, המשיך ודבק בה עד מותו.

לתפיסתו של מילשטיין בפרשנותו לציונות האסטרטגית של ז'בוטינסקי, מדינת ישראל צריכה להקים אקדמיה צבאית ללימוד הידע הצבאי הקיים, ובנוסף גוף מחקרי אינטלקטואלי לפיתוח תורת הביטחון, שירכז את טובי המוחות מכלל החברה הישראלית, שיתן פתרונות קונקרטיים למצבים השונים, ויהווה גוף יועץ לממשלה בענייני ביטחון.

עקרון השרידות

מילשטיין פיתח תאוריה פילוסופית שלפיה "עקרון השרידות" הוא אבן יסוד בהתנהגות האדם.

המניע לכל מופע, לא רק בחיי האדם אלא בכל המצוי ביקום, הוא סיבית מידע (Bit) המכילה פקודה לנטרול איומים. היקום כולו מורכב ממאיימים וממאוימים. ההבדל בין הבלתי אורגני לאורגני ובין החד-תאי לאדם, הוא באורך שרשרת סיביות המידע המכילות מלבד הפקודה לנטרל איומים גם אסטרטגיות וטקטיקות, אלגוריתמים כיצד לעשות זאת. במופעים הפשוטים ביותר, הבלתי אורגניים, פועל אלגוריתם זה באמצעות החוק הראשון של התנועה של ניוטון, הוא חוק האינרציה. אצל בני אדם הוא פועל באמצעות ניסוח מטרות (אסטרטגיות) ודרכים להשגתן (טקטיקות).

בספר "תורת הביטחון הכללית - עקרון השרידות" קובע מילשטיין שעקרון השרידות האנושי טוען כי כל הגופים האנושיים שואפים לשרוד, וכי מדובר בדחף שגדול מכל הדחפים האחרים, ונוכח בכל הדחפים האחרים כמרכיב בסיסי. זהו ניסיון נואש להתגבר על הקץ הוודאי או לפחות לדחותו הנובע מהפחד הקמאי מפני המוות. ולכן הביטחון הוא היסוד האונטולוגי של היש באשר הוא. כל גוף אנושי משקיע אנרגיית שרידות כדי להתמיד את קיומו, בנטרול הנטייה הטבעית לאנטרופיה. המשימה העיקרית של בני האדם, היא צבירת אנרגיה שרידותית, וכל גוף אנושי חותר לצבור כמה שיותר ממנה לימי סגריר. באנרגיית השרידות נכללים אמצעים שבני אדם משתמשים בהם כדי לשרוד כמו אינטליגנציה, טריטוריה, רכוש, מוטיבציה ומאמצים פיזיים. כך שבני אדם עסוקים בעיקר בצבירת אנרגיה שרידותית, שהיא גם בין היתר המניע העיקרי שעומד מאחרי כל הפעילות הכלכלית וצבירת הון קפיטליסטית. לעיתים ניסיון יתר לצבירת אנרגיה הישרדותית עלול לסכן את קיומו של הגוף הצובר או להפחית את כושר השרידות שלו, כמו התעצמות הצבא הסובייטי לאחר מלחמת העולם השנייה, או התעצמות צה"ל לאחר מלחמת ששת הימים, או התעצמותו של הצבא העיראקי ופלישתו לכווית.

כל גוף אנושי מורכב מחלקים רבים. לכל חלק קיום משלו, ולכל חלק יש תהליכי אנטרופיה. אינטרס השרידות של כל חלק חזק יותר מעניינו של החלק בקיום הגוף השלם. האיום החזק והחמור ביותר על כל גוף הוא לא האיום החיצוני אלא דווקא הפנימי, הסתירות בין חלקיו השונים של השלם, בינם לבין עצמם, ובינם לבין השלם. כל גוף ביקום סותר גוף אחר ומאיים עליו, מפני שהוא תופס נתח של חומר או אנרגיה שעשוי להיות זמין לגוף אחר. מיתוס הביטחון מעצים מאוד אויבים חיצוניים, ומתעלם מאויבים פנימיים שהם שכיחים יותר ומסוכנים יותר לשרידות של כל מערכת.

האינטליגנציה שהיא יכולתו הייחודית של ההומו סאפיינס ללמוד כיצד לשפר את יכולות השרידות שלו, התפתחה בתהליך אבולוציוני בשל ערכה השרידותי הגבוה. ככל שהאדם ישקיע באינטליגנציה כך ירבו סיכויו לשרוד. תנאי הכרחי להעצמת האינטליגנציה היא תקשורת ברמה גבוהה. וחיים חברתיים סדירים ושוויוניים הם תנאי הכרחי לקיום תקשורת מילולית אינטליגנטית, ולכן ישות מדינית השומרת על רצף של חיים חברתיים ופועלת בכוח כנגד אויביה, היא תנאי הכרחי לקיומם של יצורים אינטליגנטיים. ושלטון דמוקרטי היא צורת שלטון מיטבית מבחינה אינטליגנטית, כיוון שיש בה תקשורת מילולית אינטליגנטית בין המחליטים, המבצעים והמושפעים מהם, ואין בה אנשים חסיני ביקורת.

את פעולות המדינה קובעים המנהיגים השואפים לשרוד באושר, ומרגישים מאוימים כאשר נשקפת סכנה לשרידותם הפוליטית. כיוון שהם דואגים לשרידותם, לעיתים נוצרת סתירה בין הדאגה לעצמם ולשכבה שממנה באו לבין השרידות של כלל האזרחים. למדינה יש אינטרס שרידותי לטפח בתושביה תחושה של תלות הדדית ולכן היא מטפחת את מוסדות המשפחה, הדת והרגש הלאומי. במושג ריבונות מדינית נכללת היכולות הלגיטימית הבלתי מוגבלת של המדינה לכפות את רצונה על כלל האזרחים, ולכן מקבלי ההחלטות מכוונים את החוקים, התרבות, הערכים החברתיים והאידאולוגיות כך שיתאימו לרצונם לשמר את יכולת הכפייה הלגיטימית והבלתי מוגבלת שלהם. אך על פי רוב אין הם ממשים את יכולת הכפייה מפני שהם חוששים מאובדן הסכמה לאומית. לתפיסת המנהיגים השרידות של המדינה היא ערך עליון, שתצדיק שימוש בכל אמצעי. הצבת שרידותה של המדינה בראש כל האינטרסים השפיעה ותשפיע על המין האנושי יותר מכל גורם אחר.

כדי לשמור על שרידותם הקימו המדינות מערכות ביטחון שמרכיביהן העיקריים הם משטרה, צבא וגופים חשאיים. מערכת הביטחון היא אנרגיית השרידות העיקרית של מערכות פוליטיות. למערכות הביטחון אופי כפול, הם נועדו להבטיח את קיום המדינה, אבל יש להם אינטרס להבטיח את קיומם שלהם, דבר שלעיתים עלול להוות איום על שרידותה של המדינה כמו במקרה של הצבא הסובייטי. כל מלחמה היא אלימות מאורגנת של בני אדם שנועדה לאיים או להגן על מערכת פוליטית. כל מלחמה, פנימית וחיצונית היא למען או נגד סדר חדש. מערכות צבאיות מכיוון שהם מערכות היררכיות סגורות ובלתי דמוקרטיות, רמת התקשורת האינטליגנטית בהן נמוכה, וקשה להגיע בהן לחקר האמת, ולכן במערכות אלו אין תהליך של הפקת לקחים אינטליגנטית, אלא תהליך של "הפקת לקחים דרוויניסטית" של ברירה טבעית.

מילשטיין פרסם תאוריה זו בספרים בהוצאה עצמית והיא לא זכתה להתייחסויות בשיח הפילוסופי האקדמי.

מילשטיין מסיק כי המודל האנתרופולוגי היסודי להבנת התנהגות האדם הוא הקרב, שבו כל צד מתאמץ לנטרל את הצד שכנגד עד כדי השמדתו. כך בתחום הכלכלי, ביחסים בין בני זוג, בקנאת סופרים ועוד.

עלילת דם בדיר-יאסין - הספר השחור

בספר "עלילת דם בדיר-יאסין - הספר השחור" טוען מילשטיין שלא היה טבח בדיר יאסין. את טענתו גיבה מילשטיין בעדויות ומסמכים.

בספרו הוא מביא את הטענות הבאות:פיגועים יצאו מהכפר דיר-יאסין. הכפר שימש כבסיס ליחידות חצי סדירות שפעלו נגד ירושלים העברית. לכן לא היה הבדל בין דיר-יאסין לבין כפרים אחרים שהותקפו ונחרבו בערך באותו זמן ותושביהם גורשו על ידי ארגון "ההגנה" וצה"ל בגזרת ירושלים, כמו, הקסטל, קולוניה, סאריס ובית מחסיר. לכן אין יסוד לטענה כי תושבי דיר-יאסין לא פעלו נגד היהודים ולא סיכנו אותם בשום צורה שהיא. לפיכך, הייתה ליהודים עילה לתקוף את הכפר ולגרש ממנו את תושביו.

חיסול הכפר דיר-יאסין נכלל בפקודת מבצע נחשון (1 באפריל 1948) של אגף המבצעים של "ההגנה", שכן פקודה זאת קבעה כי יש לחסל את כל הכפרים החולשים על הדרך לירושלים. ההתקפה על דיר-יאסין תואמה עם מפקדת "ההגנה" בירושלים במסגרת "מבצע נחשון", שנועד להבטיח את התחבורה העברית לירושלים. בפקודת המבצע של "נחשון" נקבע שכוחות "ההגנה" יהרסו כפרים ערביים הסמוכים לכביש לירושלים, המאיימים על התחבורה העברית לעיר. תושבי הכפרים יגורשו בכוח. לא הייתה זו יוזמה של האצ"ל.

יחידת פלמ"ח השתתפה בקרב והשלימה את הכיבוש, ולא רק סייעה בחילוץ נפגעים, כפי שפורסם לאחר שנים רבות שבהן הוסתרה גם עובדה זאת. חלק מההרוגים נפגעו ביריות מכונת ירייה, שנורו מרחוק על ידי אנשי ארגון "ההגנה", שעה שהערבים ניסו לברוח מהכפר המותקף לעבר הכפר עין-כרם, שנמצא מדרום לירושלים. אש מכונת ירייה זאת פגעה בעיקר בלא-לוחמים, וכן פגעה מהגב גם בלוחמי האצ"ל שתקפו את הכפר.

בדיר-יאסין נהרגו, לכל היותר, 110 ערבים וייתכן גם שהרבה פחות ולא 254. הטבח, כביכול, אחרי הקרב, במחצבה או במקום אחר כפי שטענו אל"ם ד"ר מאיר פעיל ואחרים, לא היה ולא נברא, ורוב ההרוגים נפגעו במהלך הלחימה על ידי לוחמי האצ"ל, לח"י, חטיבת עציוני ופלמ"ח. אומנם המספר שננקב מקורו היה בהודעת מפקד האצ"ל בירושלים, מרדכי רענן, אך הוא הגזים במספר הנפגעים ופרסם ביום הקרב מספר מוגזם של הרוגים - 240 - כדי להפחיד את הערבים ולפאר את התוקפים.

במהלך הלחימה התברר כי בניגוד למידע שהיה ללוחמים, היו דלתות הבתים עשויות מברזל ולא מעץ, וכדי לפורצן פוצצו אותן באמצעות מטעני חבלה. מפיצוצים אלה נפגעו ונהרגו חלק מיושבי הבתים.

משפחתו

מילשטיין הוא בן אחייניתה של רחל המשוררת. הוציא לאור את שיריה ופרסם את הביוגרפיה שלה בספר "שירי רחל - סוד קסמם", וערך שלושה מופעים לזכרה. הוא אף נקרא בשם "אורי" בהשראת שירה של רחל "עקרה" ("בן לו היה לי!...אורי אקרא לו..."). בביוגרפיה תקף בחריפות את חברי קיבוץ דגניה א' שגירשו את רחל מקיבוצם לאחר שנודע להם שחלתה במחלת השחפת.

אחיו רם מואב היה פרופסור לגנטיקה באוניברסיטה העברית וראש מכון וולקני ואחותו רחל מילשטיין היא פרופסור בדימוס לאמנות אסלאמית באוניברסיטה העברית. אחיינו עומר מואב הוא פרופסור לכלכלה במרכז הבינתחומי.

נשוי לשחקנית שפרה מילשטיין (לבית בן דוד). להם שתי בנות, בהן ד"ר דלית מילשטיין, מייסדת "תיאטרון נוצר" ומנהלת שלו לשעבר.

ראיונות:

על כתביו:

הרצאות:

מכּתביו: