אהוד ברק

במהלך כהונתו בראשות ממשלת ישראל העשרים ושמונה, נסוג צה"ל מדרום לבנון, פרצה האינתיפאדה השנייה לאחר כישלון המשא ומתן המדיני עם הרשות הפלסטינית בוועידת קמפ דייוויד ובוועידת טאבה, וישראל ניהלה שיחות שלום עם סוריה בוועידת שפרדסטאון. במהלך כהונתו כשר הביטחון תקף חיל האוויר את הכור הגרעיני בסוריה, והוצאו לפועל מבצע חורף חם, מבצע עופרת יצוקה ומבצע עמוד ענן.

הוא חולק, עם נחמיה כהן, את התואר (הלא רשמי) "החייל המעוטר ביותר בצה"ל".

ברק נולד וגדל בקיבוץ משמר השרון, הבכור מבין ארבעת ילדיהם של אסתר (לבית גודין) וישראל מנדל ברוג. ב־1912 נרצחו הורי אביו על ידי שודדים בביתם בליטא (אז חלק מהאימפריה הרוסית), וכך נותר אביו יתום בגיל שנתיים וחצי. ב־1930 עלה ישראל ברוג לארץ ישראל והיה ממקימי קיבוץ משמר השרון. אמו של ברק, אסתר, נולדה בוורשה, פולין, למשפחה של חסידי חב"ד, והייתה חברה בתנועת הנוער "גורדוניה". ב־1936 עלתה לארץ ישראל והצטרפה אל חבריה בוגרי התנועה ב"משמר השרון", שם הכירה את אביו. ב־1940 הם נישאו. הוריה של אסתר נספו בשואה במחנה ההשמדה טרבלינקה. אחיו של ברק, אבינועם ברוג, הצעיר ממנו בכשלוש שנים, הוא הבעלים והמנכ"ל של המכון למחקרי שווקים "Market Watch".

בגיל 17, במקום כיתה י"ב, נשלח מטעם הקיבוץ לעבוד על טרקטור בשדות מושב פטיש בנגב.

ב־8 בנובמבר 1959 התגייס לצה"ל והחל את שירותו בגדוד 9 של החרמ"ש. לאחר מספר חודשי שירות איתר אותו אברהם ארנן וצירפו לסיירת מטכ"ל המתגבשת. ברק עבר ביחידה מסלול הכשרה כלוחם בצוות של יחיאל אמסלם. לאחר כשנה היה לראשון בסיירת שיצא לקורס קציני חי"ר. הוא סיים את הקורס בהצטיינות וקיבל את הדרגות מסגן הרמטכ"ל, יצחק רבין. לאחר סיום הקורס במחצית 1962, חזר ליחידה כמפקד צוות מבצעי. בפעולותיה הראשונות של סיירת מטכ"ל פיקד על הטמנת ציוד האזנה בסוריה ובמצרים. את הצל"ש הראשון שלו קיבל בגין פעולה בסוריה ב־1962. ב־1963 חתם קבע עד שנת 1965 ומונה לפקד על המבצעים המיוחדים ביחידה. באותה שנה יצא לקורס קומנדו בצרפת והיה החניך הישראלי הראשון שהשתתף בו.

ב־1965 השלים את הבגרויות במהלך שירותו הצבאי. באותה שנה השתחרר מצה"ל, עזב את הקיבוץ והחל ללמוד תואר ראשון בפיזיקה ובמתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. במהלך לימודיו עבד במשרד חקירות פרטי, במשרד פרסום מקומי כקופירייטר, וכן שירת במילואים בפעילויות מבצעיות של סיירת מטכ"ל. בעקבות אחת הפעולות הללו, הועלה ב־1967 לדרגת סרן. לימודיו באוניברסיטה נקטעו כשהתגייס לשירות במלחמת ששת הימים. הוא קיבל פיקוד על צוות של חיילי מילואים ותיקי הסיירת, שסופח כיחידת סיור לחטיבה 7 וחטיבה 60 בגזרת סיני ואחר כך ברמת הגולן. לאחר המלחמה השלים את לימודיו ועבד במכון ויצמן כעוזר מחקר. באותה שנה גויס חזרה לשירות קבע בסיירת מטכ"ל ויצא לחופשת לימודים. במרץ 1968 השתתף עם סיירת מטכ"ל במבצע כראמה. עם סיום לימודיו התמנה לסגן מפקד הסיירת, עוזי יאירי. בסוף 1969 התמנה מנחם דיגלי למפקד היחידה. בינואר 1970 פיקד ברק על מבצע של סיירת מטכ"ל, שבו הותקנו "האמצעים המיוחדים" לאיסוף מודיעין אותות בעומק מצרים. בשובו מהמבצע הועלה לדרגת רב־סרן. ברק עשה קורס הסבה לשריון וכן קורס מפקדי פלוגות בשריון, שאותו סיים בהצטיינות. לאחר מכן שימש כמפקד פלוגת טנקים מחטיבה 401 בגזרת תעלת סואץ לקראת סוף מלחמת ההתשה, עד מרץ 1971.

ב־1 באפריל 1971 קיבל את הפיקוד על סיירת מטכ"ל. כמפקד הסיירת פיקד על כוחות היחידה בפעולת ההשתלטות על מטוס סבנה במאי 1972, והיה מהלוחמים שהגיעו למטוס בסרבלים לבנים במסווה של טכנאים. ביוני 1972 פיקד על מבצע ארגז במהלכו חטפו לוחמי היחידה קציני צבא סוריים למטרת מיקוח. באפריל 1973, השתתף ב"מבצע אביב נעורים", שבו חוסלו מנהיגי הטרור הפלסטיני בלב ביירות, במהלכו התחפש לאישה. ב־1 ביוני 1973 העביר את הפיקוד על הסיירת לגיורא זורע. הרמטכ"ל דוד אלעזר העניק לו צל"ש על פעילותו ביחידה, החמישי שלו.

במהלך שירותו הוענקו לברק מספר רב של עיטורים: הוא קיבל את עיטור המופת וכן ארבע פעמים את צל"ש הרמטכ"ל. עיטור המופת הוענק לו ב־1973 במקום אחד הצל"שים שקיבל על חלקו בהובלת המבצעים "חלוץ" ו"שרקרק" בשטח מצרים ב־1963 וב־1964. את הצל"ש הראשון קיבל על הנהגת חוליה של סיירת מטכ"ל במהלך פעילות איסוף מודיעין בסוריה, נסיבות קבלת שאר העיטורים הן חסויות. בנוסף, עוטר ברק בהיותו רמטכ"ל באות לגיון ההצטיינות של ארצות הברית בדרגת מפקד.

באוגוסט 1973 הגיע ברק עם משפחתו לאוניברסיטת סטנפורד בארצות הברית. לפני צאתו עברת את שם משפחתו מ"ברוג" ל"ברק". חודשיים לאחר מכן, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, שב לישראל ופיקד על גדוד טנקים מאולתר (גדוד 100) שהקים בהגיעו לארץ. גדוד 100 עסק בין השאר, עם כוחות קטנים יותר מיחידות אחרות, בחילוץ החיילים והנפגעים של גדוד הצנחנים 890 בפיקודו של איציק מרדכי, שהוכה בקרבות החווה הסינית. ב־1974 הועלה ברק לדרגת אלוף־משנה ומונה לפקד על חטיבה 401 ועל קורס מפקדי טנקים. בהמשך מונה לראש מחלקת מחקר באגף המודיעין[דרוש מקור]. ב־1975 מונה לתפקיד המטה הראשון שלו – עוזר ראש אמ"ן למבצעים, במקום עוזי יאירי שנהרג בפעולת החילוץ במלון סבוי. במסגרת תפקיד זה, היה ממתכנני מבצע אנטבה. במבצע עצמו נשלח לקניה כדי לפקח על ההתארגנות לתדלוק המטוסים בדרכם חזרה לישראל. בתחילת 1977 עזב את מחלקת המבצעים ונסע שוב לסטנפורד, וכעבור שנתיים סיים בהצטיינות תואר מוסמך לניתוח מערכות. עם שובו מארצות הברית ב־1979, קודם לדרגת תת־אלוף ומונה למפקד אוגדת המילואים המשוריינת עוצבת עמוד האש, ואחר כך למפקד עוצבת סיני. במקביל כיהן כמפקד קורס מג"דים.

ב־1 בדצמבר 1981 קודם ברק לדרגת אלוף (הצעיר ביותר במטכ"ל) ומונה לראש אגף התכנון בצה"ל. במסגרת תפקידו ניסח ברק ב־1982 מסמך הממליץ על בחינת אפשרות למלחמה יזומה בלבנון, מעבר לגבולות תוכנית אורנים כדי לקיים מציאות אזורית טובה יותר. במקביל לתפקידו כראש אג"ת, מונה לסגנו של מפקד הגיס הצפוני, אביגדור בן־גל. במלחמת לבנון הראשונה ב־1982 היה הגיס אחראי על הגזרה המזרחית של בקעת הלבנון. בשנת 1983 מונה לראש אגף המודיעין. בתחילת 1985 החליטה מערכת הביטחון על נסיגת צה"ל מלבנון והקמת רצועת הביטחון בדרום לבנון. אולם בניגוד לרוב במטה הכללי, התנגד ברק להקמת אזור ביטחון שיתבסס על מוצבים, והציע להקים בלבנון שלוש מיליציות: דרוזית במזרח, נוצרית במרכז ושיעית במערב. בינואר 1986 מונה ברק למפקד פיקוד המרכז. בזמן כהונתו היה אחראי על הקמת יחידה מיוחדת ללוחמה בטרור בשטחי יהודה ושומרון – יחידת דובדבן.

ב־1987 מונה ברק לתפקיד סגן הרמטכ"ל. במהלך כהונתו, התנגד להמשך פרויקט הלביא ועמד בראש הצוות המתכנן של מבצע הצגת תכלית ב־1988, במהלכו חוסל אבו ג'יהאד. הוא אף הצטרף לכוחות אשר הפליגו לתוניס ופיקד על המבצע מתוך חפ"ק באחת הספינות. לקראת סוף כהונתו ב־1991, פרצה מלחמת המפרץ. אף שצה"ל לא התערב בלחימה, היה עליו להתמודד עם התקפות טילי הסקאד מעיראק על העורף האזרחי, ולתכנן את המענה המבצעי של צה"ל. אף שברק המליץ לדרג המדיני לבצע את תוכנית התקיפה של צה"ל בעיראק, קיבל ראש הממשלה יצחק שמיר את המלצת הרמטכ"ל דן שומרון שלא לבצעה. טרם קבלת ההחלטה, נלווה ברק לפגישה סודית בין שמיר לחוסיין, מלך ירדן ברובע קנסינגטון, שבה ביקשו ממנו שחיל האוויר הירדני לא יתערב כאשר יעברו המטוסים הישראלים במרחב האווירי הירדני. מאוחר יותר, בהמלצת קולין פאוול ובאישור הנשיא ג'ורג' בוש (האב), קיבל ברק עיטור אמריקאי על תרומתו למאמץ המלחמתי ולהצלחת המלחמה במפרץ.

ב־1 באפריל 1991 הועלה לדרגת רב־אלוף ומונה לרמטכ"ל ה־14 של צה"ל. במהלך כהונתו היה אחראי ליישום הסדרי הביטחון וליציאת כוחות צה"ל מעזה ומיריחו במסגרת מימוש הסכם אוסלו א'. כרמטכ"ל מילא תפקיד מכריע בהחלטה על ההתנקשות במזכ"ל חזבאללה ב־1992, עבאס מוסאווי.

בזמן כהונתו אירע אסון צאלים ב' ב־5 בנובמבר 1992, שבו נהרגו חמישה חיילים ועוד שישה נפצעו באימון של סיירת מטכ"ל לקראת מבצע שנועד לחסל את נשיא עיראק, סדאם חוסיין. ברק וקציני מטכ"ל נוספים, שבאו לצפות באימון, נכחו באזור. לאחר פרישתו מצה"ל ולפני תחילת הקריירה הפוליטית, התפרסם ב"ידיעות אחרונות" תחקיר שלפיו ברק נטש את המקום לפני הגשת עזרה לפצועים. הפרשה העיבה על כניסתו לחיים הפוליטיים, וברק נלחם על שמו הטוב בריאיון סוער עם ניסים משעל, שבו העיד על עצמו כי ראה לאויביו את "הלבן של העיניים". יריביו הפוליטיים ניסו להדביק לו את ההאשמה בהפקרת פצועים, וצחי הנגבי כינה אותו בנאום בכנסת "אהוד ברח". ב־15 במרץ 1999 פורסם דו"ח מבקר המדינה, אליעזר גולדברג, שקיבל את טענות ברק וניקה אותו מכל אשמה בנימוק כי "הרמטכ"ל נשאר במקום 45 דקות לפחות אחרי האסון".

בינואר 1993 הופיע ברק בפני בית המשפט העליון כטוען המרכזי מטעם מדינת ישראל בדיון על גירוש פעילי החמאס ללבנון. באותה שנה פיקד על מבצע דין וחשבון בדרום לבנון נגד ארגון חזבאללה. בשנת 1994 העיד לפני ועדת שמגר לגבי טבח מערת המכפלה. באותה שנה הורה על תכנון וביצוע מבצע עוקץ ארסי, שבמהלכו חטפה סיירת מטכ"ל בליל 21 במאי את מוסטפא דיראני מביתו בדרום לבנון. ב־14 באוקטובר אותה שנה, אישר ראש הממשלה יצחק רבין בהמלצת ברק את פעולת ההשתלטות של סיירת מטכ"ל על הבית בכפר ביר נבאלא שבו הוחזק החייל החטוף נחשון וקסמן. כוח הסיירת נכשל בניסיון החילוץ של החייל, ובפעולה נהרג וקסמן וכן קצין היחידה ניר פורז. בשנה זו גם לקח חלק בגיבוש הצדדים הצבאיים של הסכם השלום עם ירדן, והיה שליחו של רבין לשיחות עם סוריה ולבנון. בנובמבר אותה שנה נפגש בוושינגטון עם שגריר סוריה בארצות הברית, וליד מועלם, ועם הרמטכ"ל הסורי חיכמת שיהאבי, ובכך היה הרמטכ"ל הישראלי הראשון שנפגש עם הרמטכ"ל של סוריה.

ב־1 בינואר 1995 סיים ברק את תפקידו כרמטכ"ל. בחודש מרץ השתחרר מצה"ל ובמקביל יסד עם גיסו חברה עסקית בשם "Essence", ונסע לוושינגטון, שם עבד ב"מרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים" (CSIS). הוא פנה לעסקים פרטיים, אך כבר ביולי אותה שנה, לאחר תקופת צינון בת שלושה חודשים, מינה אותו ראש הממשלה יצחק רבין לשר הפנים בממשלה ה־25. אחת הפעולות שהספיק לעשות כשר פנים היא ההחלטה על הענקת אזרחות ישראלית ליונתן פולארד. לקראת השלב הסופי של הדיונים על הסכם אוסלו ב', נמנע בהצבעה על ביצוע ה"פעימות".

לאחר רצח רבין, עזב ברק ב־23 בנובמבר 1995 את משרד הפנים ומונה לשר החוץ בממשלה ה־26 בראשות שמעון פרס. מספר ימים אחר כך, ב־27 בנובמבר, השתתף ב"ועידת ברצלונה" וחתם בשם מדינת ישראל על "הצהרת ברצלונה" שהובילה להקמתו של ארגון איחוד מדינות הים התיכון. בקבלת הפנים למשתתפי הוועידה בארמונו של מלך ספרד, נפגש ברק לראשונה עם יאסר ערפאת. בדצמבר 1995 נפגש בבודפשט עם שר החוץ של תוניסיה, חביב בן יחיא (אנ') והחל לנהל משא ומתן על כינון יחסים דיפלומטיים עם תוניסיה, שבסופו נפתחו באפריל ובמאי 1996 משרדי אינטרסים בשתי המדינות. בינואר 1996 ביקר במרוקו, שם נפגש לשיחה עם המלך חסן השני ונתקבל על ידי ראשי הקהילה היהודית המקומית.

בסוף מאי 1996 נערכו הבחירות לכנסת ה־14, שבעקבותיהן נותרה מפלגת העבודה באופוזיציה. ברק נעשה חבר הכנסת ומונה מטעם המפלגה לחבר בוועדת החוץ והביטחון.

ב־3 ביוני 1997 נבחר ברק בבחירות המקדימות לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה ברוב של מעט יותר מ־50%, כשהוא גובר על יוסי ביילין, שלמה בן עמי ואפרים סנה. בספטמבר אותה שנה, לקראת כינוס מיוחד של ועידת מפלגת העבודה בעיירת הפיתוח נתיבות, הודיע ברק כי הוא "מבקש סליחה בשם מפלגת העבודה ומפא"י על כל דורותיה", על הטעויות שנעשו בעבר, לטענתו, בתהליך קליטתם של בני עדות המזרח בישראל.

במרץ 1998 אמר בריאיון לעיתונאי גדעון לוי: "אני משער שאם הייתי (פלסטיני) בגיל המתאים, בשלב מסוים הייתי נכנס לאחד מארגוני הטרור". עם זאת, הוא הוסיף שלדעתו "פעולות ארגוני הטרור הפלסטיני, הפוגעות בנשים וילדים הן חמורות, נבזיות ושפלות".[דרוש מקור] ברק הותקף על אמירה זו על ידי יריביו הפוליטיים, במיוחד במהלך מסע הבחירות לראשות הממשלה.

ראש ממשלת ישראל 1999–2001

במאי 1999 התמודד ברק בבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה בראש תנועת ישראל אחת שהורכבה ממפלגת העבודה, ממפלגת גשר וממפלגת מימד. ברק זכה בבחירות לראשות הממשלה ברוב של 56% מול בנימין נתניהו. ישראל אחת זכתה ב־26 מושבים בכנסת (מתוכם 23 מושבים למפלגת העבודה, התוצאה הנמוכה ביותר עד לאותה עת) והייתה הרשימה הגדולה ביותר בכנסת ה־15, אולם לגוש השמאל־מרכז לא היה רוב. בליל הבחירות נשא ברק את נאום "זהו שחר של יום חדש" המפורסם, שכתב משה גאון, לקול קריאות הקהל "רק לא ש"ס". ב־6 ביולי 1999 הושבעה בכנסת הממשלה ה־28, בראשותו. בקואליציה שהרכיב ברק היו חברות ישראל אחת, ש"ס, מרצ, מפד"ל, יהדות התורה וישראל בעלייה. בנוסף לתפקיד ראש הממשלה, החזיק ברק גם בתיק הביטחון. שר האוצר היה אברהם בייגה שוחט ושר החוץ דוד לוי. כמנכ"ל משרד ראש הממשלה מינה ברק את יוסי קוצ'יק, כמנהל לשכת ראש הממשלה מינה את חיים מנדל שקד ולתפקיד יועץ התקשורת מינה את גדי בלטיאנסקי, שהושאל ממשרד החוץ.

ניצחונו בבחירות היה כרוך ב"פרשת העמותות", כאשר במהלך הבחירות הקימו תומכי ברק עמותות אחדות, חלקן פיקטיביות, ודרכן מימנו את הקמפיין האישי שלו, תוך ניצול מה שהוא כינה, בעקבות אליקים רובינשטיין, "הלקונה בחוק". מבקר המדינה קנס את מפלגת העבודה בקנסות כבדים בגין עבירות על חוק מימון מפלגות. ברק נחקר באזהרה, אולם בשלב מוקדם הוחלט שלא להעמידו לדין. רבים מאנשיו של ברק שנחשדו בפרשה, בהם בלט מזכיר הממשלה יצחק הרצוג, שמרו על זכות השתיקה. לבסוף החליטה פרקליטות המדינה שלא להעמיד איש לדין, בשל קושי לגבש כתבי אישום.

מיד לאחר הבחירות הצליח ברק להקים ממשלה רחבה אולם עד מהרה התגלו קשיים ניכרים בקואליציה. ב־5 בספטמבר 1999 פרשה יהדות התורה מהקואליציה וזאת בשל פרשת העברת המשחן, חלק מטורבינה של חברת החשמל, בשבת. בעיה משמעותית יותר החלה במרץ 2000, כאשר הקואליציה התפוררה למעשה, תוך שרבים מחבריה הפורמליים מצביעים בניגוד למשמעת הקואליציונית.

שר התחבורה וסגן ראש הממשלה יצחק מרדכי הסתבך בתחילת 2000 בפרשה של עבירות מיניות, ונאלץ לפרוש בסוף מאי 2000, דבר שהאיץ את התפוררות מפלגת המרכז, אחת מהשותפות הבכירות בקואליציה. בנוסף על כך שורה של סכסוכים חמורים בנוגע לסמכויות המוענקות לסגן שר החינוך מש"ס, משולם נהרי, על ידי יוסי שריד הביאו לפרישה של מרצ בסוף יוני, לאחר שברק נטה לטובת ש"ס.

לקראת סוף כהונת ממשלתו, לאחר שפרשה ש"ס מן הקואליציה, ניסה ברק להוביל מהלך שכינה "מהפכה אזרחית", שהוא יישום חלקי של הפרדת הדת מהמדינה, אולם לאור התנגדות שותפיו ממפלגת מימד וקואליציה שמנתה פחות מ־30 חברי כנסת (מפלגות העבודה, מימד והמרכז), ולאחר שראה שאין בידו את הכוח הפוליטי להעביר מהלך שכזה, נגנזה התוכנית.

במהלך כהונתו הוקמה ועדת טל, שבעקבות פעולתה חוקק – בתקופת ממשלתו של אריאל שרון – "חוק טל", שעוסק בהסדרת הגיוס והפטור משירות צבאי של בני ישיבות. נושא גיוס בני הישיבות היה מרכזי במסע הבחירות של ברק.

שגשוג ענף ההיי טק בעולם ובישראל ("הבועה") גררו צמיחה כלכלית מהירה בישראל, תוך יציאה מהמיתון שישראל הייתה מצויה בו מאז ספטמבר 1997. גם חגיגות שנת 2000 סייעו לכלכלה, תוך שהן גורמות לצליינים רבים להגיע לישראל. שנת 2000 הייתה שנת התיירות הטובה ביותר עד אז במדינת ישראל, וביקרו בה כ־2.5 מיליון תיירים.

ב־3 בינואר 2000 החלה ועידת שפרדסטאון, שבה התקיימו שיחות מרתוניות בין ישראל לסוריה בשפרדסטאון שבמערב וירג'יניה. ברק הוביל את המשלחת הישראלית ושר החוץ הסורי, פארוק א־שרע, הוביל את המשלחת הסורית. הוועידה התקיימה בחסות אמריקאית, ונכחו בה נשיא ארצות הברית ביל קלינטון ומזכירת המדינה מדליין אולברייט. השיחות הגיעו למבוי סתום, וב־11 בינואר הופסקו עם כוונה לחדשן במועד אחר. למרות התקוות, השיחות לא חודשו לאחר שפרדסטאון. אף צד לא דיווח רשמית מה קרה בשיחות, אך העיתונות דיווחה שאף על פי שברק הסכים לחזור לגבול הבינלאומי המנדטורי, אשר משאיר בידי ישראל את כל הכנרת והירדן, כולל רצועה של עשרה מטרים ממזרח לכנרת (במפלס המרבי) ו־50 מטרים ממזרח לירדן, סירבה לכך סוריה ודרשה את חזרת ישראל לגבולות שקדמו למלחמת ששת הימים (קווי 4 ביוני) שכללו אזורים שסוריה השתלטה עליהם בתחילת שנות ה־50, ממערב לקו הגבול הבינלאומי בינה ובין ישראל, באזור חמת גדר, אלמגור והחוף המזרחי של הכנרת, ומאפשרים גישה וזכויות סוריות על הכנרת ועל נהר הירדן.

לאחר מותו של נשיא סוריה חאפז אל־אסד ב־10 ביוני 2000, עלה בנו בשאר לשלטון. ההערכה בעקבות חילופי ההנהגה בסוריה הייתה כי האפשרות להשיג שלום עם סוריה נדחתה לתקופה בלתי מוגבלת, מפני שבשאר אל־אסד היה צריך לבסס את מעמדו כנשיא, ולכן לא היה יכול להגיע לפשרות בשיחות עם ישראל.

חלק מרכזי ממסע הבחירות של ברק היה הבטחה שבתום שנה לכהונתו כראש הממשלה, יוציא את צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון, תוך הנחה שהפתרון למשבר הביטחוני יוכל לבוא רק על ידי הסכם שלום עם סוריה. אף שהשיחות עם סוריה עלו על שרטון, כאמור לעיל, החליט ברק לקחת את הסיכון שבהוצאת צה"ל מלבנון ללא הסכם.

על סמך ההבטחה לסגת מלבנון שנה לאחר הקמת ממשלתו, הציפיות היו שהנסיגה תתקיים ב־6 ביולי 2000. בסופו של דבר התבצעה הנסיגה ב־24 במאי, שישה שבועות לפני המועד הצפוי. הסיבה העיקרית להקדמת מועד הנסיגה הייתה התפוררותו של צבא דרום לבנון. כחלק מהשיחות עם סוריה עמד ברק על כך שצד"ל ישולב בצבא לבנון לאחר נסיגת ישראל מלבנון. מכיוון שהשיחות עם סוריה נכשלו, הייתה תחושה בצד"ל שהארגון לא יוכל לשרוד לאחר הנסיגה. עם התקרבות מועד הנסיגה, מרבית חיילי צד"ל עזבו את עמדותיהם. חלקם העדיפו לברוח לישראל מאשר לסכן את גורלם בלבנון, וחלקם בחרו להישאר בלבנון ולתת לממשלת לבנון למצות איתם את הדין. באוקטובר 2000 התרחשה חטיפת החיילים בהר דב.

ביולי 2000 יצא ברק למשא ומתן אינטנסיבי עם יושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת בקמפ דייוויד, בחסות נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון. יציאתו של ברק לקמפ דייוויד מוטטה למעשה את הקואליציה, כאשר המפד"ל, ש"ס וישראל בעליה פרשו ממנה ואילו בקואליציה נותרו רק ישראל אחת, שגשר פרשה ממנה לאחר השיחות, ומפלגת המרכז שהייתה בתהליכי התפוררות מתקדמים.

במהלך המשא ומתן בקמפ דייוויד הסכים ברק לכונן מדינה פלסטינית על שטח של יותר מ־90% משטחי רצועת עזה ויהודה והשומרון, ואף לוותר על ריבונות ישראל בשכונות הערביות שבמזרח ירושלים. כמו כן הציע ברק לפלסטינים ריבונות דתית בהר הבית ו"מסדרון בטוח" מהשכונות הערביות אליו. המשא ומתן נכשל. ברק האשים את ערפאת בסירוב לבצע כל ויתור או להעלות הצעה נגדית להצעות שהעלו ברק וקלינטון. בגרסתו של ברק תמכו גם הנשיא קלינטון והנסיך הסעודי בנדר.

פרוץ האינתיפאדה השנייה והקדמת הבחירות

בשל כישלון השיחות בקמפ דייוויד, ולאחר עליית ראש האופוזיציה אריק שרון להר הבית, החלה האינתיפאדה השנייה. באוקטובר 2000 היו פרשת מדחת יוסף (בראש השנה) והלינץ' ברמאללה (לאחר יום כיפור) שעוררו ביקורת על צה"ל ובפרט על ברק. במקביל החלו אירועי אוקטובר 2000, שורת הפגנות אלימות ביישובים הערבים שכללו חסימות צירים מרכזיים, בעיקר בגליל ובמרכז הארץ. במרוצת דיכוי ההפגנות, נורו ונהרגו בהתפרעויות 13 ערבים, (12 אזרחים ושוהה בלתי חוקי) מאש המשטרה במחוז הצפון. אזרח יהודי אחד נהרג בכביש החוף ליד חדרה, כתוצאה מיידוי אבנים, וכן נפצעו אזרחים עוברי אורח יהודים רבים. בעקבות אופן טיפולו בהפגנות כולל הוראה לירי באש חיה, הודח מפקד מחוז הצפון במשטרה אליק רון והוקמה ועדת אור.

לנוכח הרוב שהסתמן בכנסת להקדמת הבחירות, והעובדה שלמעשה מן הקואליציה הרחבה שהקים אהוד ברק בראשית שלטונו לא נותר כמעט דבר, הודיע ברק ב־10 בדצמבר על התפטרותו מראשות הממשלה ועל עריכת בחירות מיוחדות לראשות הממשלה עד סוף הקדנציה של הכנסת. בינואר 2001 יזם עם שר החוץ שלמה בן עמי, שהחליף את דוד לוי, את ועידת טאבה, שנועדה להשיג שלום עם הפלסטינים וספגה ביקורת רבה מהימין, שהציג אותה כתעלול בחירות. הבחירות, שבהן נבחר ראש הממשלה ישירות ובנפרד ממפלגתו, נערכו ב־6 בפברואר ומול ברק התמודד אריאל שרון. רוב האזרחים הערבים החרימו את הבחירות ואחוז ההצבעה הכללי היה הנמוך ביותר מאז הקמת המדינה, ועמד על 62.28%. ברק זכה רק ב־37.4% מהקולות.

משך כהונתו של אהוד ברק כראש הממשלה היה הקצר ביותר מבין כל ראשי הממשלה בישראל – שנה ו־245 ימים. לאחר ההפסד בבחירות הישירות, התפטר ברק מתפקידיו כיו"ר מפלגת העבודה וח"כ, והודיע על עזיבת החיים הפוליטיים.

כאיש עסקים

לאחר שהתפטר פנה ברק לעולם העסקי, וחבר לאילי הון ולאנשי עסקים בולטים בישראל ובעולם. הוא ערך הרצאות בתשלום ברחבי ארצות הברית ושימש מקדם מכירות, יועץ ושותף במספר חברות, בהן בעלות אופי ביטחוני כחברה לפיתוח שרוולי הצלה ממגדלים. הוא היה שותף בקרן ההשקעות SCP וכיהן כנשיא חברת גילת סאטקום שעוסקת בתקשורת לוויינים. בין החברות עמן היה קשור הייתה חברת המחשוב EDS וחברות הקשורות לעופר גלזר שמטרתן לנצל פצלי שמן בירדן ובנגב. עם שובו לפעילות פוליטית, העביר את עסקיו לבעלות בנותיו. מבקר המדינה ציין ב־2011 כי הליך ההעברה לקה בפגמים ושפעולות ברק לא עלו בקנה אחד עם הנורמות המצופות משר.

בשנים 2004–2006 קיבל ברק כ־2.3 מיליון דולר מקרן וקסנר, בתמורה למחקר בן 267 עמודים בנושא הסכסוך הישראלי־פלסטיני ומחקר נוסף שלא הושלם בנושא מנהיגות.

חזרה לראשות המפלגה ולממשלה

לצד עסקיו לא זנח ברק את הפוליטיקה: הוא חבר להיסטוריון בני מוריס ויחד הם ענו (בצורת ראיון) למאמר של רוברט מאלי וחוסיין אגא שהאשים את ברק בכישלון שיחות קמפ דייוויד.

ברק נקרא להעיד בוועדת אור, שחקרה את אירועי אוקטובר 2000. במסקנות הביניים הוועדה "הזהירה" אותו בשישה סעיפים ולבסוף קבעה שהוא אחראי רק בשניים מהם, שנגעו להתייחסות כללית למצב לפני אירועי אוקטובר 2000 ולאי־מתן הוראה למתן את תגובת המשטרה. הוועדה מצאה שאיננו אחראי כלל לליקויים בארבעת הסעיפים האחרים. בסופו של דבר, בשל היותו נבחר ציבור לא התקבלו נגד ברק המלצות אישיות.

בנובמבר 2004 הודיע ברק על שובו לחיים הפוליטיים ועל כוונתו להתמודד שוב על הנהגת מפלגת העבודה. לאחר בעיות עם מפקד העבודה ולאחר שנוכח כי אין לו סיכוי רב להיבחר לראשות העבודה קרא ברק ב־2 בספטמבר 2005 לכל המתמודדים להתייצב מאחורי שמעון פרס. אף שקריאתו לא נענתה, הודיע ברק על פרישתו מהמרוץ לראשות המפלגה ב־11 בספטמבר.

ב־2006, במהלך הרכבת הממשלה ה־31, עלתה האפשרות ששרי מפלגת העבודה ייבחרו על ידי מרכז המפלגה. ברק הודיע אז כי יתמודד על כל תפקיד שר אפשרי. לפי ההערכות שנשמעו באותה תקופה, סיכויו להיבחר לתפקיד שר היו גבוהים, אך לבסוף, נבחרו השרים על ידי יו"ר המפלגה, עמיר פרץ, ולא על ידי המרכז, וברק נשאר מחוץ לממשלה.

ב־7 בינואר 2007 הודיע ברק על כוונתו להתמודד בבחירות לראשות מפלגת העבודה. בבחירות אלה נבחר ברק ליו"ר מפלגת העבודה, לאחר שניצח בסיבוב שני את עמי אילון, ברוב של 51.3% מקולות הבוחרים וזאת לאחר שהתחייב לפרוש מן הממשלה, מיד לאחר פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד לבדיקת אירועי מלחמת לבנון השנייה, אם אהוד אולמרט לא יקדים אותו ויתפטר מתפקידו.

לאחר מכן הוזמן על ידי ראש הממשלה, אהוד אולמרט, להחליף את עמיר פרץ ולכהן כשר הביטחון. הוא הושבע כשר ביטחון וכסגן ראש הממשלה ב־18 ביוני 2007 על רקע עימות חמאס–פת"ח ברצועת עזה.

ב־3 בפברואר 2008, לאחר פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד, הודיע ברק כי לא יפרוש מהממשלה בשל האתגרים בפניהם ניצבת ישראל, כאשר הוא התייחס ספציפית לרצועת עזה, לבנון וחזבאללה ואמר כי הוא "נשאר בממשלה כדי לתקן את הליקויים" כפי שהתבטאו בדו"ח הסופי ובשיקום צה"ל והדרג המדיני. עוד אמר כי "דו"ח וינוגרד הוא דו"ח קשה, ויש ממנו גם השלכות וגם מסקנות לא פשוטות במישור האישי והערכי. בכוונתי לחזור ולהתמודד עם מסקנות אלה בבוא העת ולקבוע מועד לבחירות". ברק כיהן כשר הביטחון בעת תקיפת הכור הגרעיני בסוריה, מבצע חורף חם, מבצע עופרת יצוקה, ומבצע עמוד ענן. הוא סבר שישראל יכולה לדחות בחודשים אחדים את תקיפת הכור.

בתחילת 2008 מינה את "ועדת שמגר", ועדה ציבורית בראשותו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר, לקביעת עקרונות לניהול משא ומתן לפדיון שבויים ונעדרים.

בבחירות לכנסת השמונה עשרה שנערכו בפברואר 2009, נחלה מפלגת העבודה בראשות ברק תבוסה בקלפי: מ־19 מנדטים ירדה ל־13 מנדטים, ובפעם הראשונה הייתה למפלגה הרביעית בגודלה בכנסת (אחרי קדימה, הליכוד וישראל ביתנו). ברק הצהיר כי גזר דינו של הבוחר קבע שעל מפלגת העבודה להישאר באופוזיציה, אך החל להיפגש עם המיועד לראשות הממשלה, בנימין נתניהו, הגיע עמו להסכמות על הצטרפות של מפלגת העבודה לממשלתו, והתמנה לשר הביטחון בממשלת ישראל השלושים ושתיים.

בשנת 2009 פרסם מבקר המדינה, מיכאל לינדנשטראוס, דו"ח שהצביע על כשלים ארגוניים חמורים במשלחת מערכת הביטחון לסלון האווירי בפריז ביוני אותה שנה. המשלחת נדרשה לשלם הוצאות גבוהות, ובכלל זה סוויטה שבה השתכן שר הביטחון, אהוד ברק, במלון אינטרקונטיננטל בעלות של 2,500 אירו ללילה.

בין ברק לרמטכ"ל גבי אשכנזי שררה מערכת יחסים עכורה, שלימים תיאר אותה המבקר לינדנשטראוס כ"אווירת מלחמה". בתחילת אפריל 2010 הודיע ברק כי לא יאריך את כהונתו של אשכנזי בשנה נוספת. מערכת יחסים עכורה זו הגיעה לשיא כאשר לאחר פרישת אשכנזי האשים אותו ברק בלקיחת שוחד, בסיוע במתן שוחד ובעבירות נוספות. ב־6 בינואר 2013 פרסם מבקר המדינה, יוסף שפירא, את הדו"ח הסופי שלו בפרשת "מסמך הרפז", ובו ביקורת על התנהלותם של גבי אשכנזי וברק.

ב־5 בספטמבר 2010 המליץ ברק למנות את יואב גלנט לרמטכ"ל והממשלה אישרה את המלצתו, אך בעקבות עתירה לבג"ץ נגד המינוי, נאלץ ברק לבטל את המינוי, ולמנות את בני גנץ לתפקיד

ב־17 בינואר 2011 הביא ברק לפילוג מפלגת העבודה כאשר פרש ממנה עם ארבעה ח"כים נוספים כדי להקים את סיעת "העצמאות". מפלגת העבודה נותרה עם שמונה חברי כנסת.

סוגיה מרכזית שבה עסק ברק בכהונה זו היא סוגיית תקיפתם של מתקני הגרעין באיראן. הוא ציין כי: "על הגרעין האיראני מתנהל דיון ציבורי מזה שנים בישראל, ישנם אינסוף ראיונות ודיונים ציבוריים, אנחנו לא מסתירים את מחשבותינו. עם זאת, יש סוגיות מבצעיות שלא דנים בהן באופן ציבורי, כי אז לא ניתן יהיה לבצע אותן". לדעת ברק, איראן גרעינית מסוכנת יותר מאשר תקיפה באיראן אך הערכות פרשנים לגבי עמדתו שונות מאוד זו מזו.

ב־26 בנובמבר 2012 הודיע ברק על פרישתו מהחיים הפוליטיים בשנית ועל כך שלא יתמודד בבחירות לכנסת התשע עשרה כעבור שלושה ימים, ב־29 בנובמבר, ביקר ברק בפנטגון. במהלך הביקור העניק לו מזכיר ההגנה לאון פנטה את מדליית מחלקת ההגנה לשירות ציבורי מצטיין.

בעקבות פרישתו החליטה סיעת העצמאות לא להתמודד בבחירות לכנסת התשע עשרה שנערכו ב־22 בינואר 2013, וכהונתו של ברק הסתיימה עם השבעת ממשלת ישראל השלושים ושלוש ב־18 במרץ וכניסתו לתפקיד של משה יעלון.

תקופת פרישתו מהפוליטיקה 2013–2018

כחודשיים לאחר פרישתו הודיעה נציגות בנק יוליוס בר השווייצרי בישראל, כי שכרה את ברק לתפקיד יועץ מיוחד. בינואר 2014 מונה כדירקטור בחברת CIFC האמריקאית הנסחרת בנאסד"ק.

בנובמבר 2014 הורה היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, לבדוק טענה של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, לפיה ברק קיבל שוחד, ובינואר 2016 החליט לגנוז את הבדיקה.

במהלך 2016 מונה ליו"ר דירקטוריון חברת ההזנק REPORTY, לאחר שגם השקיע בה.

ב־16 ביוני 2016, ברק נשא נאום בכנס הרצליה 2016 במכון למדיניות אסטרטגית במרכז הבינתחומי הרצליה בו ביקר את ממשלת ישראל השלושים וארבע ואמר: "אם הממשלה לא תתעשת – יש להפילה במחאה עממית".

במאי 2017 פרסם ברק במוסף "ספרים" של "הארץ" מאמר ביקורת ארוך ומקיף על ספרו של מיכה גודמן "מלכוד 67". במאמר זה פרס ברק כמה מעמדות היסוד של השמאל הישראלי. בפרט טען ברק כי כל מומחי הביטחון תמימי דעים שלהחזקת השטחים אין כל יתרון ביטחוני. בניגוד לטענתו של גודמן, לפיה השמאל נשען על אמון בהסדרים בינלאומיים ועל כוחה של הקהילה הבינלאומית לערוב לביטחונה של ישראל במקרה של נסיגה, ציין ברק כי רובו ככולו של השמאל הציוני נשען על כוחה הצבאי והכלכלי של מדינת ישראל כערובה לביטחונה הן בהווה והן בעתיד ואינו מטיל את יהבו על הקהילה הבינלאומית.

במאי 2018 יצא בארצות הברית ספרו האוטוביוגרפי באנגלית "My Coun­try, My Life: Fight­ing for Israel, Search­ing for Peace" (ארצי, חיי: לחימה למען ישראל, חיפוש אחר שלום). הספר זכה בפרס הלאומי לספרים יהודיים בקטגוריית אוטוביוגרפיות לשנת 2018.

בשנת 2018 נמנה ברק עם מייסדי חברת ההזנק Toka. בספטמבר 2018 מונה ליו"ר פעיל של חברת הקנאביס הרפואי קנדוק/אינטרקיור.

הבחירות לכנסת העשרים ושתיים

לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים הודיע ברק כי בכוונתו להקים מפלגה בשם ישראל דמוקרטית. יפעת ביטון, יאיר גולן וקובי ריכטר הודיעו על הצטרפותם למהלך.

לקראת מועד סגירת הרשימות לבחירות הצטרף ברק לרשימה משותפת בשם המחנה הדמוקרטי יחד עם מרצ והתנועה הירוקה. על פי ההסכם הוא הוצב במקום העשירי ברשימה. הרשימה קיבלה חמישה מנדטים והוא לא נכנס לכנסת.

חיים אישיים והשכלה

ברק בעל תואר ראשון בפיזיקה ובמתמטיקה מהאוניברסיטה העברית בירושלים (סיים את לימודיו ב־1968) ותואר שני, משנת 1978, בניתוח מערכות מאוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה.

במהלך שירותו הצבאי הכיר את נאוה לבית כהן, מורה לאנגלית. במרץ 1969 הם התחתנו ונולדו להם שלוש בנות. באוגוסט 2003 התגרשו נאוה ואהוד ברק. ברק התגורר במשך שנים רבות בכוכב יאיר, ולאחר גירושיו עבר להתגורר בדירת פאר במגדלי אקירוב בתל אביב. בעקבות ביקורת ציבורית על הפאר שבו התגורר, מכר דירה זו.

ב־27 ביולי 2007 נשא את נילי פריאל לאישה.