אב"א אחימאיר

אבא שאול גייסינוביץ' נולד לשרה (לבית גלפנד) וליצחק (איזק) גייסינוביץ בכפר דולגי, במרחק 60 ק"מ מבוברויסק, בגוברניית מינסק שבתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס). היה הרביעי מבין שבעה ילדים. למד אצל מורה פרטי, ר' אברהם בר בסקין, שהיה תלמיד חכם ומשכיל ציוני, ואצל דוד שמעונוביץ, אז בן 18 ולימים המשורר דוד שמעוני. המשפחה עברה להתגורר בבוברויסק וגייסינוביץ' למד בחדר מתוקן, בין השאר אצל אברהם פרידלנד ואייזיק סברדלוב. בשנים 1907–1912 למד בגימנסיה רוסית פרטית, ובמקביל למד עברית ותלמוד אצל בן דוד אביו יצחק אייזיק גורפינקל. בשנת 1912 פרסם לראשונה מפרי עטו בעיתון הצפירה מילות הספד לזכרו של הסופר ישראל ברנשטיין.

בהיותו כבן 14, בסתיו 1912, ערב סוכות תרע"ג, הגיע לארץ ישראל. ולמד שנתיים בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב.

בגיל הנעורים נמשך אל הציונות הסוציאליסטית, התקרב אל מנהיגיה, אהרן דוד גורדון וברל כצנלסון, העריץ אותם, וכמו רבים אחרים, נהה אחרי תורתו של לב טולסטוי.

בקיץ 1914, עת נסע לחופשה לבית הוריו ברוסיה. פרצה מלחמת העולם הראשונה ונבצר ממנו לחזור לארץ ישראל. במשך המלחמה המשיך וסיים את לימודיו בגימנסיה בעיר פריץ שליד בוברויסק. כאשר נכבשה העיר על ידי הבולשביקים הוא נאסר לראשונה לאחר שביקש להגן על חנווני יהודי מעושק. ב-1918 החל בלימודיו באוניברסיטת קייב ועבד כעיתונאי של הביטאון הסובייטי "איזבסטיה". בשלהי מלחמת העולם הראשונה אף התרשם מהאידאולגיה הקומוניסטית, אך אירועי הדמים במהפכת אוקטובר ברוסיה ומלחמת האזרחים גרמו לו לשנות את דעתו מהקצה אל הקצה, ומאז סלד מהמשטר הבולשביקי ברוסיה הסובייטית, וראה בקומוניזם הפוליטי בכללו סכנה לעולם החופשי הדמוקרטי. ב-19 באפריל 1919 נהרג אחיו האהוב מאיר, ששירת כקצין בצבא האדום בקרב בפולין. לימים שינה את שם משפחתו על שם אחיו – אחימאיר.

הוא נמלט מרוסיה טרם הסתיימה מלחמת האזרחים בה בשנת 1921, הגיע לוורשה ומשם לאוניברסיטת לייז' בבלגיה. ב-1920 עבר לווינה, ובה נפגש לראשונה עם המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי. בשנת 1922 פרסם את מאמרו הראשון בעברית בכתב העת התורן על הגותו של משה הס. הוא הגיש עבודת דוקטורט על ספרו של ההיסטוריון והפילוסוף אוסוואלד שפנגלר, "שקיעת המערב", לאוניברסיטת וינה, שהעניקה לו תואר דוקטור בפילוסופיה (Ph.D) בשנת 1924.

בשנת 1924 חזר לארץ ישראל. גם אחותו בלומה עלתה לארץ והצטרפה לקבוצת דגניה ב'. היה חבר במפלגת "הפועל הצעיר". בשנים 1924–1928 עבד כספרן, כפועל וכמורה בזכרון יעקב, קבוצת גבע ומושב נהלל. הוא הצטרף אל התנועה הרוויזיוניסטית בשנת 1928 עם חבריו, המשורר אורי צבי גרינברג ויהושע השל ייבין. השלושה הקימו את "גוש העבודה הרוויזיוניסטי" בכנס בנחלת יהודה. החל לפרסם מאמרים על ענייני השעה בעיתון דֹאר היום והיה פעיל בקרב צעירי התנועה ומרצה בבית הספר למפקדי בית"ר.

בשנת 1928 נשא את חברתו חסיה (חסידה גרצ'קוב), וב-1930 נולדה להם בתם, זאבה, שנקראה על שמו של זאב ז'בוטינסקי. בתה של זאבה, עדה, היא רבה ולשעבר יושבת ראש מועצת הרבנים של התנועה ליהדות מתקדמת בישראל. חסיה חלתה עם הלידה במחלה קשה, אושפזה ונפטרה ב-1938. היא נטמנה בבית הקברות בהר הזיתים. הבת זאבה אומצה על ידי דודיה, בלומה ואליעזר ורדימון בדגניה ב'.

בשנת 1930 הקים את ארגון "ברית הבריונים", שהיה ראשון למחות ולהפגין נגד שלטונות המנדט הבריטי, אשר אותו כינה "השלטון הזר". ביוני 1933, לאחר רצח ארלוזורוב, נעצר אחימאיר לתקופה ארוכה בחשד למעורבות ברצח והועמד לדין ביחד עם אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט. ב-29 במאי 1934, עם סיום שמיעת עדויותיהם של עדי התביעה, הוא זוכה מאשמה זו, אך נעצר בשנית והועמד לדין כמקים הארגון "ברית הבריונים". יחד איתו הועמדו לדין חברים נוספים בארגון. המשפט קיבל את הכינוי "משפט ברית הבריונים". סנגורו במשפט זה היה צבי אליהו כהן. ב-18 ביוני 1934 הורשע אחימאיר ונדון ל-21 חודשי מאסר בפועל.

בכלא המרכזי בירושלים שבו ישב עד אוגוסט 1935, כתב מדי יום את יומן המשפט והסוהר, שפרקים ממנו התפרסמו בעיתון "הירדן" בחתימת א. אסיר ציון. ב-1946 פורסם בחלקו בספר: "רפורטאז'ה של בחור ישיבה", שבמרכזו תיאור האסירים הערביים בכלא.

ב-4 באוקטובר 1935 נשא לאשה את סוניה (לבית אסטרחן) בטקס שערך הרב אריה לוין. נולדו להם שני בנים: יעקב שלמה, עיתונאי ברשות השידור וזוכה פרס ישראל ויוסי (יוסף דב), עיתונאי אף הוא, חבר הכנסת לשעבר מטעם הליכוד ויו"ר מכון ז'בוטינסקי.

לאחר שנעצר בשנת 1937, שהה ב-1938 בלבנון, מחוץ לארץ ישראל המנדטורית. הוא נסע מביירות לפיראוס ומשם לוורשה. הרעייה והבן הצטרפו אליו, והמשפחה שהתה כשנה בפולין. הם חזרו בשיירת כמאה ארצישראלים, ובהם אורי צבי גרינברג, לארץ ישראל, ימים אחדים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוריו שרה ואייזיק גייסנוביץ נשלחו לגטו בוברויסק ונרצחו שם על ידי הנאצים.

בשנת 1939, לאחר חזרתה לארץ ישראל, התיישבה המשפחה בירושלים, בשכונת רחביה, בדירת קרקע ברחוב אלפסי 25, עד 1942. לימים התגוררה שם משפחת מנחם בגין. לאחר מכן התגוררו בדירת קרקע ברחוב הטורים 28 בשכונת מקור ברוך. בתקופת מלחמת העצמאות היה אחימאיר חבר ב"משמר העם". לאחר המלחמה עברה המשפחה לדירה שכורה ברחוב שיינקין 92 בגבעתיים. בשנת 1952, עברה המשפחה לביתה ברחוב ניצנים 12, ב"שיכון וותיקים" ברמת גן.

אחימאיר נפטר לפתע מהתקף לב, בערב שבועות תשכ"ב, ב-6 ביוני 1962, בהיותו בבית בתו ברמת אביב. מסע הלוויתו עבר ליד בית הכנסת הגדול בתל אביב בדרכו אל בית הקברות נחלת יצחק. רעייתו סוניה נפטרה בינואר 2006 ונטמנה לצדו.

עד שנת 1928 היה חבר מפלגת הפועל הצעיר ופרסם בעיתונות מפלגות הפועלים, בין השאר ב"הפועל הצעיר", "קונטרס" ו"דבר", וכן בעיתון "הארץ". אחימאיר יצר קשרים פוריים והדוקים עם סופרים עבריים ואנשי מחקר והגות, בהם שמואל יוסף עגנון, יוסף קלוזנר, אברהם שבדרון ועמנואל הרוסי.

הוא עקב בדאגה, כמו רבים ביישוב, אחר נסיגתה של בריטניה מהבטחותיה להקים בית לאומי לעם היהודי בהצהרת בלפור, וסבר כי יש להיאבק בכך בנחישות ובגלוי. דעותיו ועצמאותו קוממו עליו את חבריו בשמאל הציוני. יחד עם המשורר אורי צבי גרינברג ויהושע ייבין הצטרף לתנועת ז'בוטינסקי ולברית הציונים הרוויזיוניסטים (הצה"ר). משנת 1927 החלו השלושה "לדרוש מהנהלת הצה"ר לאמץ את המאבק הגלוי נגד הבריטים".

אחימאיר היה ממחנכי הצעירים הבולטים במחנה הרוויזיוניסטי. הוא הרצה ולימד את חניכי תנועת הנוער בית"ר בארץ ישראל הגות ציונית וכללית ואת תפיסת עולמו המדינית. הוא הגיע למעמד של השפעה רבה על הדור הצעיר של הבית"רים בראשית שנות השלושים.

ב-1928 פרסם אחימאיר סדרה של שמונה מאמרים בעיתון דאר היום, בעריכתו של איתמר בן-אב"י, שנשאו את הכותרת "מפנקסו של פשיסטן". לקראת בואו של זאב ז'בוטינסקי לארץ פרסם מאמר ברכה למנהיג מפלגתו בשם "בקשר עם בואו של הדוצ'ה שלנו". בפאשיזם הוא ראה בעיקר את האנטי-תזה למשטר הקומוניסטי ממנו סלד ובו נלחם כל ימיו. בהשפעת ז'בוטינסקי חזר בו מתמיכתו בפאשיזם.

1948-1929 – בשנות המרד והמאבק

לאחר מאורעות תרפ"ט ביקר ישירות את התקווה לשיתוף פעולה עם הבריטים, תקווה שבתחילה הייתה קיימת אצל הרוויזיוניסטים ואצל ז'בוטינסקי, ונהג לטעון כי את הרעיון הלאומי-ציוני יש להגשים, כמו אצל כל העמים שלחמו לעצמאותם, רק בפעולות אקטיביות, תוך נכונות להקרבה אישית. ארגון "ברית הבריונים", שהקים עם חבריו כדי להיאבק בשלטון הבריטי עד לעזיבתו את הארץ, נקרא על שם ה"בריונים" שהוזכרו בין הלוחמים לחירות ישראל ברומא בעת העתיקה. הוא פרש בפומבי את עמדותיו, ובמיוחד דיבר על הצורך בהתמקדות נחושה בהקמת ריבונות יהודית בארץ ישראל. כך למשל כתב בפומבי:

האוריינטציה הציונית אינה צריכה להיות לא בריטית, לא צרפתית, לא איטלקית, לא סובייטית, לא מצרית ולא אשורית. לציונות יש אוריינטציה אחת ויחידה – אוריינטציה יהודית, ולא סתם יהודית, אלא אוריינטציה כלפי הנוער היהודי.

"ברית הבריונים" הייתה לניצוץ שהדליק את אש המרד של אצ"ל ולח"י בשנות הארבעים. ב-8 באוקטובר, חול המועד סוכות תרצ"א, יצא בראש קבוצה, שכללה את משה סגל, אפרים בן-דוד ואריה טגנסקי, להפגין נגד נציג בכיר של המדיניות הבריטית בארץ ישראל המנדטורית, סגן שר המושבות הבריטי ד"ר דרומונד שילס, שהגיע לביקור והתאכסן במלון פלטין ברחוב נחלת בנימין בתל אביב. הבריטים הכו את המפגינים ועצרו אותם.

בקיץ 1931 פעל נגד מפקד האוכלוסין שיזמה ממשלת המנדט ונאסר בפעם השנייה. כך נאסר עוד פעמים אחדות בשל ארגון פעולות מחאה והפגנות כנגד התנערותה של ממשלת המנדט מהבטחותיה לחבר הלאומים, לעם היהודי ולהסתדרות הציונית בהצהרת בלפור ובכתב המנדט. בראשית שנות השלושים כתב אחימאיר מסה בשם "מכתב לנוער הציוני", שפורסמה בעיתון דאר היום ב-21 באוקטובר 1930, ובה תבע מהנוער היהודי מהפכנות לאומית, תחת המהפכנות הסוציאליסטית שעליה דובר בתנועת העבודה.

זאב ז'בוטינסקי חלק לו דברי שבח על ארגונן של ההפגנות בתל אביב ובירושלים, במאמרו "על אוואנטוריזם" (1932):

צעיר מיוחד במינו חי בארץ-ישראל; אב"א אחימאיר שמו. צעיר משכיל מאוד הוא, יודע לשונות רבות, פובליציסט רב כישרון והוגה-דעות מעמיק. עוד עתיד הוא למלא תפקיד בענייני-עולם שלנו, תפקיד חשוב, כי הוא שייך לאותו סוג בלתי-שכיח של אנשים, הסבורים, כי לא מן התועלת הוא "למחות" נגד עניין רע - לעניין רע יש להפריע, להפריע בפועל, או, למצער, לנסות ולהפריע, בלא לעשות חשבונות רבים בדבר כוחך, אם כבר חזק אתה, או כי עודך חלש. משום שהוא סבור, כי רק בדרך הנסיונות גדלים הכוחות, רק בדרך הפעולה נעשים, בסופו של דבר, חזקים. אב"א אחימאיר היה מנהיגם של אותם הצעירים בתל אביב, שערכו הפגנה נגד מיסטר שילס. בעת ביקורו החביב מיד אחרי הפוגרום של 1929; אב"א אחימאיר היה זה, שהמשטרה אסרה אותו והיכתה אותו ברחוב אלנבי בתל אביב אחרי ההפגנה נגד המיפקד; אב"א אחימאיר שוב יושב בבית-הסוהר, משום שהוא השתתף ב"אוואנטורה" לכבוד האדון נורמן בנטביטש. פריסת-שלום לך מרחוק, אב"א אחימאיר, מורנו ורבנו!

עיתון התנועה הרוויזיוניסטית, "חזית העם", בעריכתו ובעריכת יהושע השל ייבין, החל לראות אור בשנת 1932, והוא תרם לו מאמרי מסה ופובליציסטיקה רבים. בפברואר באותה שנה הוביל אחימאיר הפגנה של חברי תאי הסטודנטים הלאומיים נגד נורמן בנטוויץ' והארגון שהנהיג, "ברית שלום", בעת פתיחת ה"קתדרה לשלום בינלאומי" על שמו באוניברסיטה העברית בהר הצופים ירושלים. אחימאיר היה בין הנאשמים שהועמדו לדין באשמת הפרעה להרצאה באוניברסיטה. התובע השווה את ההפרעה להתפרעויות הנאצים בגרמניה והסנגור, צבי אליהו כהן, השיב על כך: "לולא האנטישמיות של היטלר, לא היינו מתנגדים לתורתו. היטלר הציל את גרמניה". "חזית העם" ציטט את הדברים וקבע כי הסנגור השמיע "נאום מזהיר". אחימאיר יצא לוועידת הרוויזיוניסטים בווינה ואחר כך למסע הרצאות על חזונה של הציונות הרוויזיוניסטית ברחבי פולין, והתקבל בהערכה ובהערצה.

בשנת 1933 הקים את "הסתדרות הציונים הרוויזיוניסטים בארץ ישראל". לאחר עלייתם של הנאצים לשלטון בשנת 1933 היה אחימאיר למתנגדה החריף של גרמניה הנאצית, אך לא מיד עם כינונה. עד לעליית הנאציזם הזכיר במאמריו מינוחים המתקשרים לפשיזם האיטלקי. בשל חששו הכבד וסלידתו העמוקה מהמשטר הבולשביקי ברוסיה, ראה בפשיזם כוח שכנגד, שיוכל לבלום את ההשפעה הסובייטית בעולם.

בסוף מרץ 1933, חודשיים לאחר עליית היטלר לשלטון, צידד אחימאיר בפרישה מהתנועה הציונית וכתב: "מפחידים אותנו בדחליל ו'פירוד' שמו. אולם בדרך של פירוד הלכו התנועות הלאומיות הקשורות בשמות המזהירים של אתא-טורק, מוסוליני, פילסודסקי, דה-ואלירה, היטלר". משפט זה נוצל נגדו בחריפות בידי יריביו ובראשם דוד בן-גוריון, אלא שבאומרו "מזהירים" כוונתו של אחימאיר הייתה ל"מפורסמים".[דרוש מקור]

ז'בוטינסקי ביקר בחריפות כמה מהמאמרים שפורסמו בעיתון "חזית העם". מאוחר יותר, לאחר כינון הברית בין משטרים פשיסטים לבין גרמניה הנאצית, התחרט אחימאיר, ויחד עם חבריו ב"ברית הבריונים" יצא למחות כנגד נציגי המשטר הנאצי בארץ ישראל. הם טיפסו במאי 1933 לגג קונסוליית גרמניה בירושלים והורידו את דגל צלב הקרס. כך עשו גם ביפו.

המשטר הנאצי אפשר ליהודים, בשנותיו הראשונות, לקנות סחורה גרמנית בכספם ולצאת איתה מגרמניה לארץ ישראל, וזאת באמצעות הליך מסודר שנקרא הסכם העברה, וכונה אז בפי כל "הסכם הטרנספר". אחימאיר וחבריו ביקרו בחריפות את המשא ומתן עם הגרמניה הנאצית וגינו את ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, חיים ארלוזורוב, שקידם את ההסכם מעל דפי העיתון "חזית העם".

ב-16 ביוני 1933 בערב נרצח המנהיג הציוני חיים ארלוזורוב. השלטונות הבריטיים הטילו את האשמה על אנשי "ברית הבריונים". השלטונות הבריטיים הודיעו כי ד"ר אב"א אחימאיר נחשד בהסתה לרצח ועצרו אותו. בשל המעצר נמנעה ממנו ההשתתפות בקונגרס הציוני ה-18, שאליו נבחר כציר. הוא ישב כשנה במעצר בבית הסוהר המרכזי בירושלים. אחימאיר אמנם נוקה מההאשמה ברצח, אך הועמד לדין באשמת הסתה לרצח. במשפט הרצח עצמו הנאשם צבי רוזנבלט זוכה, ואילו הנאשם אברהם סטבסקי הורשע ברצח והוטל עליו עונש מוות שבוטל בערעור. אחימאיר לא שוחרר מהכלא, שבת רעב ארבעה ימים, ולאחר 80 שעות צום נעתר לבקשתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק והפסיקו. ואז הועבר לכלא עכו. ב-12 ביוני החל משפט הנאשמים בשייכות ל"ארגון בלתי חוקי", "ברית הבריונים" (לאחר שהוכרזה כארגון לא חוקי). בין הראיות להאשמה הובאה קריאתו:”הנוער, עליך לעמוד בפרץ, אם לבך חם וכואב לעמך הדווה והנתון למשיסה בארץ ובגולה, היה מוכן להיות בין הלוחמים לחירותה של ציון. אל תתן לעמך להיות עבד לכל פרא. שום ניסיון לא יצליח סביב שולחן עגול, גם לא שום ניסיון של פרלמנט ערבי. הלאה הבוגדים על הר הצופים! הלאה ממשלת חברון!“

ב-19 ביולי 1934 הוא נדון לעשרים ואחד חודשי מאסר בפועל "עם עבודת פרך", וב-30 בנובמבר קוצר גזר דינו ל-18 חודשי מאסר. חבריו מחוץ לכלא ציינו את שמו בהתוועדויותיהם. כך למשל, ב-8 בדצמבר 1934, בוועידה הארצית השמינית של בני הצה"ר בארץ ישראל, הוכרז שהיא "מברכת את ציר הכבוד שלה, את ד"ר אב"א אחימאיר, הנמק בכלא הממשלה בירושלים ומעודדת אותו ואת חבריו דבירי ואורנשטיין, בהכריזה כי סבלם מסמל את סבל התנועה כולה", וכך נהגו רבים אחרים. ב-18 החודשים בכלא עיין בספרים שהובאו אליו וכתב יומן כמעט מדי יום ביומו – "רפורטאז'ה של בחור ישיבה". פרקים מן היומן התפרסמו בעיתון "הירדן" בחתימת א. אסיר-ציון ובספר שראה אור בשנת 1946. הוא השתחרר מן הכלא באוגוסט 1935 והתקבל באהדה גדולה על ידי משלחת של מרכז הצה"ר בארץ ישראל וחברי בית"ר.

לאחר שחרורו מן המאסר פרש אחימאיר מפעילות פוליטית גלויה, ועסק בהגות ובכתיבה פובליציסטית. הוא כתב רבות בעיתונות הרוויזיוניסטית, ב"הירדן", "דאר היום" ו"המשקיף". הוא יצא למסעי הרצאות רבים, בהם לימד על הרעיון הציוני והמשנה הרוויזיוניסטית, ונפגש עם חברי אצ"ל ולח"י, חניכי תנועת בית"ר וחברי הצה"ר והצ"ח, בארץ ישראל ובקרב יהדות מזרח אירופה, בפולין ובליטא.

בשנת 1937, לאחר פעולות האצ"ל, נעצר יחד עם רבים ממנהיגי הצה"ר ובית"ר בכלא עכו לשלושה חודשים. באותם ימים ראה אור חיבורו, איגרת השמד, בירושלים.

אחימאיר (משמאל עם משקפיים) בצילום הפגנתי 1930.

1962-1948 – בשנות מדינת ישראל

לאחר קום המדינה השתתף בעיתונים ובכתבי העת: "חרות", "עיתון מיוחד", הבקר, "המערב", מאזניים", "קשת", "הארץ" ו"מעריב". אחימאיר פרסם אלפי מאמרים בתקופת המנדט הבריטי ומדינת ישראל, רובם בשמות בדויים. ב-1957 ראה אור ספרו "עם קריאת גבר" שכלל מבחר מהגותו ומסותיו, וב-1960 יצא ספרו, "יודאיקה", שעליו הוענק לו לאחר פטירתו "פרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר".

משנת 1951 הוא הוזמן על ידי פרופ' בנציון נתניהו לשמש חבר מערכת האנציקלופדיה העברית ושהה לרגל עבודתו זו בירושלים ימים אחדים בשבוע. הוא כתב מאות ערכים בעיקר בנושאי ספרות והיסטוריה של רוסיה. בין הערכים הבולטים שתרם: אדולף היטלר, פיודור דוסטויבסקי ודגניה.

הוא נפטר במפתיע בערב שבועות תשכ"ב, בבית בתו ברמת אביב, ודבר מותו צוין בכותרת הראשית של העיתון "חרות". מסע ההלוויה יצא מ"מצודת זאב" בתל אביב, שם ספד לו יו"ר הכנסת וחברו מבוברויסק, קדיש לוז. על קברו בנחלת יצחק נשא דברי פרידה הרב אריה לוין. למחרת פטירתו הופיע בעיתון "חרות" מאמרו האחרון, שהיה מוקדש לציון מלאת 30 שנה לפטירת הסופר ש. בן-ציון. מוספים מיוחדים של "חרות" הוקדשו לזכרו אחימאיר ב"שבעה", בשלושים וביום השנה. מנחם בגין נשא נאום גדול לזכרו בישיבה מיוחדת של מרכז תנועת החרות שכונס לזכרו ביום השלושים לפטירתו.

בנציון נתניהו העיד עליו: "קודם כל רעיון חדש ומחודש; שנית, הטפה מתמדת ועקשנית לרעיון זה; ושלישית, יכולת לשמש מופת". עם זאת, מורשתו הייתה, בחייו ולאחר פטירתו, ל"אחד הנושאים השנויים במחלוקת, במשך עשרות שנים", לדבריה של החוקרת שושנה ברי-אישוני.

במאי 1963, שנה לאחר מותו של אחימאיר, הזכיר דוד בן-גוריון מעל בימת הכנסת את אחימאיר בהקשר לאמירתו לכבוד ז'בוטינסקי, כדי לנגח את אנשי תנועת החרות באהדה לפאשיזם, כביכול, ובעקבות כך התעוררה סערה, כאשר מנחם בגין וחיים לנדאו קראו לעבר ראש הממשלה: "בדברך על אחימאיר – של נעליך מעל רגליך". יושב ראש הכנסת, קדיש לוז, הורה למחוק את הדברים מהפרוטוקול.

על שמו של אבא אחימאיר נקראו רחובות וככרות ב-13 ערים בישראל. היישוב ברקן נקרא בעבר "בית אבא" על שמו. כתחליף נקראה על שמו השכונה המערבית בברקן - גבעת אבא. לזכרו יצא בול של רשות דואר, הנושא את דיוקנו. "הוועד להוצאת כתבי אחימאיר" הוציא לאור שישה כרכים מכתביו.

ארכיון אב"א אחימאיר

בדירתו ברמת גן (שיכון הוותיקים, רח' ניצנים 12) הוקם מוזיאון וארכיון ובו כל עיזבונו הספרותי (מאמריו וכל מה שפורסם עליו, מכתבים אליו וממנו), מוצגים הקשורים לקורות חייו ולהגותו. בארכיון מדורים המוקדשים לצייר יוסי שטרן ידידו, ל"ברית הבריונים", לפרשת רצח ארלוזורוב, לעשרות אישים נוספים, וכן כל ספריו של אחימאיר והספרות שנכתבה ונתפרסמה עליו.

לזכרו הוקם אתר אינטרנט עליו ועל "ברית הבריונים": בית אבא. המייסד והמנהל של המקום, יוסי אחימאיר, עורך ב"בית אבא" ברמת גן סיורים מודרכים ללא תשלום לקבוצות ומספר על מורשתו של אביו.

על שמו של אחימאיר הוקם מעוז של תנועת הנוער בית"ר בעיר קריית אתא, הפועל באופן קבוע ומציע מגוון פעילויות לבני הנוער בעיר.

במאי 2016 הקדיש ארגון "לימוד" את הכנס שלו במינסק, בירת בלארוס, ובעיר בוברויסק - לזכרם של בני העיר ברל כצנלסון ואב"א אחימאיר. בכנס בשתי הערים הוצגו תערוכות צילומים של שני האישים ונישאו הרצאות לזכרם. שלושת ילדיו של אחימאיר - זאבה, יעקב ויוסי - השתתפו באירועים לכבוד אביהם.