אהרן ברק

אהרן ברק, שנולד בשם אריק בריק בקובנה שבליטא, הוא משפטן ישראלי, ניצול שואה, פרופסור למשפטים, היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, שופט ונשיא בית המשפט העליון לשעבר, וחתן פרס ישראל למדעי המשפט. במשך יותר מחצי מאה היה ברק מן הדמויות המרכזיות בעיצוב שפת המשפט הישראלית: מן האקדמיה העברית הצעירה, דרך פרשיות שלטון וחוק בשנות השבעים, הסכמי קמפ דייוויד, ועד בית המשפט העליון והמהפכה החוקתית. מעט מאוד משפטנים בישראל השפיעו כמוהו על הדרך שבה אזרחים, ממשלה, כנסת, צבא, שופטים ומשפטנים מבינים את שלטון החוק, זכויות האדם, סמכות המדינה ותפקידו של בית המשפט בדמוקרטיה יהודית.

חשיבותו של ברק אינה נובעת רק מן התפקידים שמילא, אלא מן החיבור הנדיר בין סיפור חיים יהודי־היסטורי לבין יצירה משפטית מוסדית. כילד ששרד את גטו קובנה ואת אקציית הילדים, וכמי שעלה לארץ ישראל אחרי מסע פליטות ארוך באירופה, הוא נשא עמו זיכרון אישי עמוק של עולם שבו חוק פורמלי יכול להפוך לכלי של רדיפה. כמשפטן במדינת ישראל, הוא ביקש לבנות שפה משפטית שבה החוק אינו רק פקודה של שלטון, אלא מסגרת של צדק, זכויות, תכלית, סבירות, מידתיות ואחריות ציבורית. על כך זכה להערצה עמוקה ולביקורת חריפה; אך גם תומכיו וגם מבקריו מסכימים כי קשה להבין את המשפט הישראלי המודרני בלי להבין את אהרן ברק.

ילדות בקובנה, ציונות משפחתית והשואה

ברק נולד בקובנה ב־16 בספטמבר 1936, בנם היחיד של צבי בריק, עורך דין ופעיל ציוני, ושל לאה בריק, מורה. משפחתו השתייכה לעולם היהודי־ליטאי המשכיל והציוני. אביו פעל במשרד הארצישראלי בקובנה, עסק בסרטיפיקטים לעלייה והיה קשור למפעל הציוני עוד לפני מלחמת העולם השנייה. אמו באה ממשפחה בעלת שורשים רבניים וחינוכיים, ושילבה בין מסורת יהודית לבין השכלה כללית.

עם פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות בשנת 1941 נכלאו יהודי קובנה בגטו. ברק, שהיה ילד קטן, חווה את העולם היהודי הליטאי מתמוטט סביבו: פוגרומים, רעב, טרור, גירושים ורצח ילדים. הוריו הסתירו אותו במהלך האקציות, אימו לימדה אותו לקרוא ולכתוב, ונתנו לו נעליים שיגרמו לו להיראות מבוגר מגילו. בשנת 1944 הוברח מן הגטו בתוך שק על עגלת קש, יחד עם אמו, והוסתר בבית איכרים ליטאים שהוכרו לימים כחסידי אומות העולם.

השהות במחבוא הייתה פרק מכונן בחייו. הילד אריק ואמו הסתתרו מאחורי דלת כפולה בבית איכרים דל, בזמן שהסכנה הייתה מתמדת. אמו המשיכה ללמד אותו מתמטיקה, גאוגרפיה וליטאית, ואף לימדה את ילדי המשפחה שהסתירה אותם. ברק תיאר לימים את התקופה הזאת כמציאות שבה שלטון החוק הפורמלי התקיים כביכול, אך הכול פעל לפי פקודות רצחניות. הזיכרון הזה יסביר חלק מרכזי מתפיסתו: חוק שאינו קשור לערכים, לזכויות ולכבוד האדם עלול לאבד את משמעותו המוסרית.

בריחה מאירופה ועלייה לארץ ישראל

לאחר שחרור קובנה התאחדו ברק ואמו עם אביו, אך המשפחה הבינה כי גם השלטון הסובייטי אינו מאפשר להם חיים חופשיים. בעזרת מסמכים מזויפים נדדו בני המשפחה דרך וילנה, ביאליסטוק, ורשה, רומניה, הונגריה ואוסטריה, עד שנפגשו באנשי הבריגדה היהודית. משם הוברחו לאיטליה, שהייתה מרכז מעבר לפליטים יהודים רבים לאחר השואה.

ברומא למד ברק לראשונה במסגרת בית ספרית, אך עדיין בתוך עולם פליטים שבו ילדים בני גילאים שונים למדו יחד ביידיש. בשנת 1947 עלתה המשפחה לארץ ישראל. תחילה הגיעה לחיפה, אחר כך לתל אביב, ובהמשך לירושלים. שם החל הילד שלא דיבר עברית לבנות חיים חדשים בארץ שבה המשפט, השפה והמדינה היהודית המתהווה ייעשו למרכז חייו.

העלייה לארץ ישראל אינה פרט ביוגרפי בלבד. היא מחברת בין שואת יהודי אירופה לבין הקמת החברה הישראלית. ברק הוא בן לדור שהגיע מן החורבן אל הריבונות, מן הגטו אל בית המשפט העליון, מן מחבוא של ילד נרדף אל אחד המוסדות המרכזיים של מדינת היהודים. זהו אחד המפתחות להבנת מקומו במורשת הישראלית והיהודית.

לימודים, צה״ל והאוניברסיטה העברית

ברק למד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה בירושלים, ולאחר מכן למד משפטים באוניברסיטה העברית במסגרת העתודה האקדמית. בשנת 1958 סיים תואר שני במשפטים, ובמקביל למד גם כלכלה ויחסים בין־לאומיים. בשנים 1958–1960 שירת בצה״ל בלשכת היועץ הכספי לרמטכ״ל, עבר קורס מפקדים וקורס קצינים, ולאחר מכן חזר ללימודיו ולמסלול המשפטי.

הוא התמחה תחילה אצל היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר, אך כאשר האוזנר החל לעסוק במשפט אייכמן ביקש ברק, כניצול שואה, שלא להיות מעורב בתיק. הוא עבר לפרקליטות המדינה, עבד במחלקות שונות, הוסמך כעורך דין, ובשנת 1963 השלים בהצטיינות דוקטורט במשפטים בנושא אחריות שילוחית וטובת המעביד, בהדרכת פרופסור גד טדסקי.

כבר בשלב זה ניכרו בו שתי תכונות שילוו אותו לאורך כל חייו: דיוק אינטלקטואלי יוצא דופן ואמונה כי המשפט אינו רק מקצוע טכני אלא שפה של סדר חברתי. הוא התעניין במיוחד במשפט אזרחי, בדיני חברות, בפרשנות, בחקיקה ובאופן שבו כללים משפטיים מתרגמים ערכים למציאות ממשית.

הקריירה האקדמית והדור החדש של המשפט הישראלי

בשנת 1966 מונה ברק למרצה בכיר באוניברסיטה העברית, ובשנים 1966–1967 השלים מחקר בתר־דוקטורט בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד. בהרווארד נחשף לשיטת הלימוד הסוקרטית, לחשיבה אמריקאית על תפקידן של רשויות השלטון ולגישת ההליך המשפטי. החשיפה הזאת השפיעה על תפיסתו בדבר הקשר בין חוק, מוסד, פרשנות ושיקול דעת שיפוטי.

עם שובו לאוניברסיטה העברית היה חלק מדור צעיר של משפטנים שביקש לרענן את הפקולטה למשפטים ואת השפה המשפטית בישראל. בשנת 1968 מונה לפרופסור חבר, ייסד את כתב העת משפטים, ובשנת 1974 מונה לדיקן הפקולטה למשפטים. בגיל צעיר יחסית כבר נחשב לאחד החוקרים הבולטים בישראל, במיוחד בתחומי משפט אזרחי, פרשנות, דיני חברות ושטרות.

בשנת 1975, כשהיה בן 38 בלבד, הוענק לו פרס ישראל למדעי המשפט. באותה שנה נבחר גם לחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. פרסים אלה לא היו רק הכרה אישית; הם סימנו את ברק כדמות שמחברת בין מחקר משפטי ישראלי מקורי לבין השאיפה להעמיד את המשפט הישראלי בשורה אחת עם מסורות משפטיות מובילות בעולם.

היועץ המשפטי לממשלה ומבחן שלטון החוק

בשנים 1975–1978 כיהן ברק כיועץ המשפטי לממשלה. זו הייתה תקופה סוערת במיוחד בפוליטיקה הישראלית, וברק הפך במהרה לסמל של יועץ משפטי שאינו מסתפק במתן חוות דעת, אלא רואה עצמו כשומר סף של שלטון החוק. בתקופתו התקבלו החלטות שהשפיעו על מעמדו של הייעוץ המשפטי לממשלה לדורות.

בפרשת אשר ידלין הורה ברק על חקירה פלילית נגד מנכ״ל קופת חולים הכללית ומועמד לנגיד בנק ישראל. ידלין הורשע בלקיחת שוחד ונשלח למאסר. סביב פרשה זו נטבע המונח מבחן בוזגלו, שנועד לבטא את העיקרון שלפיו דין איש ציבור כדין אזרח רגיל. המונח עורר לאורך השנים דיון ביקורתי בשל מטעניו העדתיים האפשריים, אך העיקרון המשפטי שנקשר בו הפך לאחד הביטויים המוכרים לשוויון בפני החוק.

בפרשת חשבון הדולרים של לאה רבין החליט ברק להעמידה לדין, החלטה שהובילה לפרישתו של ראש הממשלה יצחק רבין מהנהגת המערך לפני בחירות 1977. ההחלטה המחישה את תפיסתו של ברק כי גם ראש ממשלה ומשפחתו אינם מעל החוק. היא גם הציבה אותו במרכז אחד הרגעים הדרמטיים בתולדות הפוליטיקה הישראלית, שבו החלטה משפטית שינתה מסלול פוליטי לאומי.

קמפ דייוויד והמשפט בשירות השלום

לאחר עליית מנחם בגין לשלטון המשיך ברק לכהן כיועץ המשפטי לממשלה וזכה לאמונו של ראש הממשלה החדש. בשנת 1978 צורף לצוות הישראלי במשא ומתן עם מצרים, וסייע בגיבוש הסכמי קמפ דייוויד. בתפקיד זה לא היה ברק רק משפטן המנסח סעיפים, אלא גורם שמסייע לתרגם מחלוקות מדיניות וביטחוניות לשפה משפטית שאפשר לחתום עליה.

במשא ומתן פעל ברק מול מנהיגים, שרים, דיפלומטים ויועצים משפטיים מן הצדדים השונים. הוא סייע למצוא ניסוחים שיאפשרו לבגין, לסאדאת ולקרטר להתקדם גם כאשר השיחות הגיעו למשברים. היכולת ליצור ניסוח משפטי שמותיר מרחב מדיני, אך גם מאפשר הסכמה מעשית, הייתה אחד מכישוריו הבולטים.

המעורבות בקמפ דייוויד מדגימה פן חשוב נוסף במורשתו: משפט אינו משמש רק להגבלת כוח, אלא גם לבניית שלום. הסכם שלום, כמו פסק דין, תלוי במילים, בסמכויות, בהתחייבויות, בפרשנות ובאמון. ברק השתתף באחד ההישגים המדיניים הגדולים בתולדות ישראל, והביא אליו את אותו כלי שעיצב את כל חייו: דיוק משפטי.

שופט בית המשפט העליון ווועדת כהן

בשנת 1978 מונה ברק לשופט בית המשפט העליון. הוא היה צעיר השופטים בעת מינויו, וכיהן בבית המשפט במשך 28 שנים. בשנותיו הראשונות בבית המשפט עסק בתחומים מגוונים של משפט אזרחי, מנהלי, חוקתי, פלילי וציבורי. הוא היה מן השופטים שהביאו לבית המשפט שפה עיונית עשירה, מבנה אנליטי מדויק ורצון להעמיד עקרונות כלליים מאחורי הכרעות פרטניות.

בשנים 1982–1983 היה חבר בוועדת כהן, ועדת החקירה הממלכתית לבדיקת אירועי טבח סברה ושתילה. הוועדה בחנה את אחריותם של גורמים ישראליים לאירועים הקשים שאירעו במחנות הפליטים בביירות. מסקנותיה כללו ביקורת קשה על גורמים בכירים, ובראש ובראשונה על שר הביטחון אריאל שרון, שהועבר מתפקידו בעקבות הדוח.

השתתפותו של ברק בוועדת כהן חיזקה את מעמדו כמשפטן ציבורי שאינו נרתע מבדיקת אחריות של בכירים גם בסוגיות ביטחוניות רגישות. היא גם המחישה את התפיסה שהפכה מאוחר יותר למרכזית במשפט הישראלי: ביטחון המדינה הוא צורך קיומי, אך גם הוא מתקיים בתוך מסגרת של אחריות, ביקורת ומוסר ציבורי.

זכות עמידה, שפיטות וסבירות

אחד החידושים המרכזיים המזוהים עם ברק הוא הרחבת שערי בג״ץ. בעבר נדרש עותר להראות פגיעה אישית ישירה כדי שבית המשפט ידון בעתירתו. ברק תמך בהרחבת זכות העמידה, במיוחד בעניינים ציבוריים ועקרוניים, מתוך תפיסה שבית המשפט צריך להגן על שלטון החוק גם כאשר אין אדם אחד שנפגע באופן פרטי ובלעדי.

לצד זאת הרחיב ברק את מושג השפיטות, כלומר את השאלה אילו נושאים ראויים לבירור משפטי. תפיסתו, המזוהה עם האמירה כי מלוא כל הארץ משפט, הדגישה כי כמעט כל פעולה של רשות שלטונית יכולה להיבחן לפי אמות מידה משפטיות. בעיני תומכיו זו הייתה פתיחת שערי צדק לציבור; בעיני מבקריו זו הייתה הרחבה מופרזת של מעורבות בית המשפט בנושאים פוליטיים.

ברק קידם גם את עילת הסבירות ככלי לביקורת שיפוטית על החלטות מנהליות. לפי תפיסתו, החלטה של רשות שלטונית אינה נבחנת רק לפי סמכות פורמלית, אלא גם לפי השאלה אם היא מצויה במתחם של אפשרויות סבירות. עילה זו נעשתה אחת השנויות במחלוקת במשפט הישראלי, אך גם אחת המשפיעות ביותר על המשפט המנהלי ועל תפיסת האחריות של רשויות המדינה.

המהפכה החוקתית וזכויות האדם

בשנות התשעים עמד ברק בלב מה שמכונה המהפכה החוקתית. לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, הוא פיתח את התפיסה שלפיה חוקי היסוד מעניקים לזכויות האדם מעמד נורמטיבי עליון ומאפשרים לבית המשפט לבטל חוקים הפוגעים בהן שלא כדין. פסק דין בנק המזרחי היה אבן יסוד בתהליך זה.

ברק ראה במדינת ישראל דמוקרטיה פרלמנטרית חוקתית, אף שאין לה חוקה שלמה במסמך אחד. לפי תפיסתו, חוקי היסוד הם שלד חוקתי שמחייב את הכנסת, הממשלה ובתי המשפט. גישה זו שינתה את מערכת היחסים בין הכנסת לבית המשפט והפכה את בית המשפט העליון לשחקן מרכזי יותר בהגנה על זכויות.

השפעת המהלך הייתה עצומה. הוא חיזק את השיח המשפטי על כבוד האדם, חירות, שוויון, חופש ביטוי, חופש עיסוק ומידתיות. עם זאת, הוא גם עורר מחלוקת עמוקה על גבולות הכוח השיפוטי ועל השאלה האם בית המשפט לקח לעצמו סמכויות שהיו צריכות להישאר בידי הכנסת. במובן זה, המהפכה החוקתית היא גם הישגו הגדול של ברק וגם מקור מרכזי לוויכוח סביבו.

פרשנות תכליתית, תום לב ומשפט אזרחי

לצד המשפט הציבורי, ברק השפיע עמוקות על המשפט האזרחי והמסחרי בישראל. הוא קידם את הפרשנות התכליתית, שלפיה יש לפרש חוק או חוזה לפי התכלית האובייקטיבית והסובייקטיבית שלהם, ולא רק לפי הלשון המילולית. תפיסה זו הופיעה בפסקי דין רבים והפכה למרכזית בהוראת המשפט בישראל.

בפסק דין אפרופים עסק ברק בפרשנות חוזים וקבע גישה רחבה יותר להבנת כוונת הצדדים ונסיבות ההתקשרות. בפסק דין קיבוץ חצור נגד פקיד השומה רחובות הדגיש את חשיבות תכלית החקיקה בדיני מס. בפסקי דין בתחום דיני החברות והבנקאות עסק בחובות שליטה, נאמנות והגינות. גישתו הרחיבה את תפקידם של עקרונות כלליים כמו תום לב, סבירות והגינות גם בתוך המשפט הפרטי.

גם בתחום זה קמו לו מבקרים שטענו כי הרחבת הפרשנות פוגעת בוודאות המשפטית. אך אין ספק כי ברק הפך את המשפט האזרחי הישראלי לשפה עשירה יותר של תכליות, עקרונות ואיזונים. הוא ביקש שלא להסתפק בטקסט כטקסט, אלא להבין מה החוק או החוזה באים להגשים בתוך חברה אנושית.

נשיא בית המשפט העליון

בשנת 1995 מונה ברק לנשיא בית המשפט העליון, וכיהן בתפקיד עד פרישתו בשנת 2006. בתקופה זו היה לא רק שופט מרכזי אלא מנהיג מוסדי של הרשות השופטת. בית המשפט העליון בהנהגתו עסק בשורה רחבה של נושאים: זכויות אדם, ביטחון, דת ומדינה, משפט מנהלי, מינויים ציבוריים, כלכלה, צבא, חינוך, משפחה והשטחים.

ברק ראה בבית המשפט מוסד שתפקידו להכריע בסכסוכים, אך גם לשמור על עקרונות היסוד של הדמוקרטיה. בעיניו, שופט במדינה דמוקרטית אינו מחוקק במקום הכנסת, אך עליו לפרש את המשפט כך שיגן על ערכי היסוד של השיטה. תפיסה זו נוסחה גם בספריו, ובהם שיקול דעת שיפוטי, פרשנות תכליתית במשפט, The Judge in a Democracy, Proportionality וכתבים נוספים.

עם פרישתו אמרה נשיאת בית המשפט העליון הנכנסת דורית ביניש כי במרכז פיתוח המשפט הישראלי עומד אהרן ברק, וכי המשפט לאחר כהונתו שונה מתכליתו של העידן שקדם לו. משפט זה משקף את עומק השפעתו: גם כאשר מתווכחים על כיוונה, ברור שהייתה כאן נקודת מפנה.

אקדמיה, כתיבה והשפעה בין־לאומית

לאחר פרישתו מבית המשפט העליון המשיך ברק לפעול באקדמיה. הוא הצטרף לסגל בית הספר למשפטים של אוניברסיטת רייכמן, לימד והרצה גם במוסדות בין־לאומיים, ובהם ייל, טורונטו, ג׳ורג׳טאון ומוסדות נוספים. מרכז אהרן ברק למחקר משפטי בינתחומי באוניברסיטה העברית הוקם לכבוד תרומתו למשפט הישראלי ולפקולטה שבה למד ולימד.

ספריו תורגמו לאנגלית והשפיעו על משפטנים, חוקרי חוקה ושופטים מחוץ לישראל. במיוחד נלמדות עבודותיו על פרשנות, מידתיות, שיקול דעת שיפוטי וכבוד האדם. ברק אינו רק שופט ישראלי לשעבר; הוא אחד המשפטנים הישראלים המעטים ששמם מוכר בשיח המשפטי הבין־לאומי.

בשנת 2006 קיבל את פרס גרובר לצדק, בשנת 2007 קיבל את פרס א.מ.ת, ובשנת 2023 נבחר כעמית מקביל של האקדמיה הבריטית. לאורך השנים קיבל תארי כבוד והכרה ממוסדות אקדמיים ומשפטיים בארץ ובעולם. ההכרה הזאת משקפת את מקומו כדמות בינלאומית בתחום המשפט החוקתי והמנהלי.

שופט אד הוק בבית הדין הבין־לאומי לצדק

בינואר 2024 מינתה מדינת ישראל את ברק לשופט אד הוק בבית הדין הבין־לאומי לצדק בהאג, בתיק שהגישה דרום אפריקה נגד ישראל לפי אמנת הג׳נוסייד, על רקע מלחמת חרבות ברזל. המינוי היה טעון סמלית: ניצול שואה, משפטן ישראלי בכיר ומי שמזוהה עם זכויות אדם ושלטון החוק, יושב בהרכב בינלאומי הדן בטענות מן החמורות ביותר נגד מדינת ישראל.

בתפקידו הציג ברק עמדות משפטיות עצמאיות והצטרף לחלק מן ההוראות ההומניטריות, אך התנגד להאשמות ולצעדים שלדעתו לא נתמכו בתשתית הראייתית הנדרשת. ביוני 2024 פרש מתפקידו מסיבות אישיות ומשפחתיות. גם הפרק הקצר הזה הדגים את מקומו הייחודי: משפטנות ישראלית, זיכרון השואה, אחריות בין־לאומית והגנת ישראל בזירה משפטית עולמית נפגשו באדם אחד.

חיים אישיים ומשפחה

ברק היה נשוי לאלישבע ברק־אוסוסקין, משפטנית שכיהנה כסגנית נשיא בית הדין הארצי לעבודה, משנת 1957 ועד פטירתה בשנת 2024. לבני הזוג ארבעה ילדים, שכולם הוכשרו בתחום המשפט. המשפחה שילבה חיים אקדמיים, משפטיים וציבוריים, והייתה חלק מן האליטה המשפטית הישראלית במשך עשורים.

לצד מעמדו הציבורי הגדול, ברק שמר על דמות של מלומד משפטי, אדם של ספרים, שיעורים, פסקי דין ומושגים. הוא לא היה פוליטיקאי, אך השפעתו על הפוליטיקה הישראלית הייתה עמוקה. הוא לא הנהיג מפלגה, אך דמותו הפכה לאחד הצירים המרכזיים בוויכוח על דמותה של הדמוקרטיה הישראלית.

הערכה, מחלוקת ומורכבות היסטורית

דמותו של ברק מעוררת עד היום הערכה עמוקה ומחלוקת עזה. בעיני תומכיו, הוא היה מגן של שלטון החוק, זכויות האדם, עצמאות המשפט והדמוקרטיה המהותית. בעיני מבקריו, הוא הרחיב יתר על המידה את כוחו של בית המשפט ופגע באיזון שבין רשויות השלטון. המחלוקת סביבו אינה שולית; היא חלק מן השאלה הגדולה של מדינת ישראל: כיצד משלבים ריבונות יהודית, דמוקרטיה פרלמנטרית, זכויות אדם, שלטון רוב, הגנה על מיעוטים וביקורת שיפוטית.

דווקא משום כך, ברק הוא דמות מורשת מן המעלה הראשונה. מורשת אינה רק הסכמה; היא גם זיכרון של צמתים שבהם חברה בוחרת כיצד להבין את עצמה. ברק לא רק פסק פסקי דין. הוא נתן מילים, מושגים וכללים לוויכוח הישראלי על צדק, חוק, ריבונות, חירות וכבוד האדם.

מדוע אהרן ברק ראוי לציון כערך חשוב במורשת

אהרן ברק ראוי לציון כערך חשוב בארכיון מורשת (Moreshet) מפני שסיפורו מחבר בין שואת יהודי ליטא, הצלה וחסידי אומות העולם, עלייה לארץ ישראל, בניין האקדמיה המשפטית, שירות ציבורי, הסכם השלום עם מצרים, בית המשפט העליון, המהפכה החוקתית והמאבק המתמשך על דמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הוא מן האנשים שהפכו את זיכרון החורבן לשפה של חוק, ואת המשפט הישראלי לכלי מרכזי בעיצוב אחריותה של המדינה כלפי אזרחיה וכלפי ערכיה.

Moreshet.com מתעד את ברק משום שמורשת יהודית וישראלית כוללת לא רק לוחמים, מנהיגים פוליטיים ואנשי רוח, אלא גם משפטנים שבנו את הכלים שבאמצעותם חברה מגינה על חירות, כבוד, סדר ציבורי ואחריות שלטונית. מקומו של אהרן ברק במורשת (Moreshet) נובע מן ההשפעה העצומה שהייתה לו על המשפט, החינוך המשפטי, זכויות האדם, שלטון החוק, יחסי דת ומדינה, יחסי כנסת ובית משפט, ומעמדה של ישראל בעולם. גם המחלוקת סביבו היא חלק מן ההוכחה לחשיבותו: הוא עיצב את השאלות שישראל עדיין שואלת על עצמה.