הרברט אלכסנדר סיימון

הרברט אלכסנדר סיימון (15 ביוני 1916 – 9 בפברואר 2001) היה חוקר אמריקאי רב־תחומי ממוצא יהודי, מן ההוגים שהשפיעו במידה יוצאת דופן על האופן שבו אנו מבינים החלטות אנושיות, ארגונים, פתרון בעיות ובינה מלאכותית. הוא נע בחופשיות בין כלכלה, מדע המדינה, מינהל ציבורי, פסיכולוגיה קוגניטיבית, מדעי המחשב ופילוסופיה של המדע, אך שאלתו המרכזית נשארה עקבית: כיצד בני אדם ומוסדות מקבלים החלטות בעולם שבו המידע, הזמן ויכולת החשיבה מוגבלים?

תשובתו ערערה על דמותו המופשטת של מקבל ההחלטות היודע הכול ומחשב תמיד את החלופה המיטבית. סיימון פיתח את מושג הרציונליות המוגבלת והראה כי אנשים וארגונים מחפשים בדרך כלל פתרון מספק ובר־ביצוע, לא בהכרח פתרון מושלם. במקביל, עם אלן ניוול ועמיתים נוספים, הוא בנה מן התוכנות הראשונות שנועדו לדמות היסק ופתרון בעיות אנושיים. השילוב הנדיר בין תאוריה חברתית, ניסויים פסיכולוגיים ותכנות הקנה לו שניים מן העיטורים החשובים ביותר בעולם המחקר: פרס טיורינג בשנת 1975 והפרס לזכר אלפרד נובל במדעי הכלכלה בשנת 1978.

ממילווקי לחקר המינהל וההתנהגות האנושית

סיימון נולד במילווקי שבוויסקונסין. אביו, ארתור סיימון, היה מהנדס חשמל יהודי שהיגר מגרמניה לארצות הברית בשנת 1903, עסק גם בפטנטים והיה ממציא בזכות עצמו. אמו, עדנה מרגריט מרקל, הייתה פסנתרנית ובת למשפחה אירופית בעלת שורשים יהודיים, לותרניים וקתוליים. סיימון עצמו אימץ בצעירותו השקפת עולם אתאיסטית, אך הרקע המשפחתי היהודי־אירופי היה חלק מסיפור חייו האמריקאי.

כבר בבית הספר נמשך למדע, לוויכוח ציבורי ולשאלה אם אפשר לחקור התנהגות אנושית בכלים שיטתיים. דודו הרולד מרקל, שלמד כלכלה, חשף אותו לספרים בכלכלה ובפסיכולוגיה. בשנת 1933 החל ללמוד באוניברסיטת שיקגו, מוסד שבו נפגשו באותה תקופה מדע המדינה, כלכלה, לוגיקה ומתמטיקה. הוא השלים תואר ראשון ב-1936 ודוקטורט במדע המדינה ב-1943. בין מוריו היו הכלכלן המתמטי הנרי שולץ, חוקר מדע המדינה הרולד לאסוול והפילוסוף רודולף קרנפ.

עבודתו המוקדמת עסקה במדידת ביצועיהם של גופים עירוניים. עם קלרנס רידלי פרסם ב-1938 את Measuring Municipal Activities, מחקר שבחן כיצד ניתן להעריך מינהל ציבורי באמצעות אמות מידה מעשיות. מכאן צמחה תובנה שתלווה אותו במשך עשרות שנים: כדי להבין מוסד אין די לעיין במבנהו הרשמי; יש לבחון את ההחלטות המתקבלות בתוכו, את המידע הזמין למקבלי ההחלטות ואת המגבלות שבהן הם פועלים.

רציונליות מוגבלת: תאוריה מציאותית של החלטות

ספרו המרכזי, Administrative Behavior משנת 1947, התבסס על עבודת הדוקטור שלו והעמיד את קבלת ההחלטות בלב חקר המינהל. במקום להניח שמנהל מכיר את כל החלופות, יודע את כל תוצאותיהן ומסוגל להשוות ביניהן ללא עלות, סיימון שאל מה קורה בעולם האמיתי. בעולם כזה המידע חלקי, העתיד אינו ודאי, הקשב מוגבל, איסוף נתונים עולה זמן וכסף, ומבנים ארגוניים משפיעים על מה שאנשים בכלל מסוגלים לראות.

מכאן נולד המושג רציונליות מוגבלת. סיימון לא טען שבני אדם אינם חושבים בהיגיון, אלא שההיגיון שלהם פועל בתוך גבולות ממשיים של ידע ויכולת חישוב. הוא תיאר גם את תהליך ה-satisficing — מונח המשלב בין סיפוק לבין הספקה של רף דרישות. מקבל החלטות אינו ממשיך תמיד לחפש את האפשרות הטובה ביותר מכל האפשרויות האפשריות; לעיתים קרובות הוא עוצר כאשר מצא חלופה טובה דיה ביחס למטרות, למשאבים ולזמן העומדים לרשותו.

המשמעות הייתה רחבה בהרבה מתורת הניהול. המודל של סיימון סיפק בסיס מציאותי לחקר התנהגות של חברות, ממשלות ויחידים, וסייע לפתוח את הדרך לכלכלה ההתנהגותית. הוא הבחין בין תוצאה הנראית רציונלית בדיעבד לבין רציונליות תהליכית: איכות הדרך שבה אדם חיפש מידע, ייצג את הבעיה ובחר בפועל. הפרס לזכר אלפרד נובל במדעי הכלכלה הוענק לו ב-1978 על מחקרו החלוצי בתהליכי קבלת החלטות בתוך ארגונים כלכליים.

ארגונים כמערכות של החלטה, סמכות וזהות

סיימון בחן כיצד סמכות, תקשורת, נאמנות ארגונית, חלוקת תפקידים ותמריצים מעצבים בחירה. הוא הראה שהחלטה של אדם כחבר בארגון אינה זהה בהכרח להחלטה פרטית: העובד או המנהל שוקלים גם את מטרות היחידה והמוסד שאליהם הם משתייכים. בספר Organizations, שפרסם ב-1958 עם ג'יימס ג' מרץ ובהשתתפות הרולד גוצקוב, הורחבה המסגרת הזאת לתאוריה מקיפה של התנהגות ארגונית.

סיימון זיהה גם את הקשב כמשאב נדיר. בעולם עתיר מידע, הסביר, שפע של מידע יוצר מחסור בדבר שהמידע צורך — תשומת הלב של הנמענים. תובנה זו נעשתה יסוד חשוב בדיונים המאוחרים על כלכלת תשומת הלב, והיא רלוונטית במיוחד לעידן של מנועי חיפוש, רשתות חברתיות והתראות בלתי פוסקות.

מן החשיבה האנושית אל הבינה המלאכותית

באמצע שנות החמישים הגיע סיימון למסקנה שאפשר לבחון תאוריות על חשיבה באמצעות תוכנות המבצעות צעדים מפורשים של פתרון בעיות. עם אלן ניוול וקליף שו הוא פיתח את Logic Theorist, שהוצגה ב-1956 ונחשבת לאחת מתוכנות הבינה המלאכותית הראשונות. התוכנה הוכיחה משפטים מתוך Principia Mathematica של אלפרד נורת' וייטהד וברטרנד ראסל. חשיבותה לא נבעה רק מן התוצאות שהפיקה, אלא מן הרעיון שמכונה יכולה לחפש באופן בררני במרחב גדול של אפשרויות באמצעות כללי אצבע — היוריסטיקות — במקום לבדוק כל אפשרות ללא הבחנה.

בהמשך פיתחו ניוול וסיימון את General Problem Solver, ניסיון ליצור מנגנון כללי יותר המפריד בין אסטרטגיית פתרון הבעיה לבין הידע המיוחד לכל משימה. התוכנות נכתבו בעזרת Information Processing Language, שפה שפיתחו ניוול, שו וסיימון ואשר תרמה להתפתחות עיבוד הרשימות ומבני הנתונים ששימשו את מחקר הבינה המלאכותית המוקדם.

עבודתם לא התייחסה למחשב רק ככלי הנדסי. התוכנית הייתה גם מודל מדעי של תהליכי חשיבה: אם חוקרים יכולים לנסח תוכנה שמבצעת משימה בדרכים הדומות לאלה של בני אדם, אפשר להשוות בין צעדי התוכנית לבין התנהגות נבדקים ולשפר את התאוריה. גישה זו חיברה בין מדעי המחשב לפסיכולוגיה הקוגניטיבית וסייעה לבסס את תפיסת האדם כמערכת המעבדת מידע.

בשנת 1975 זכו סיימון וניוול בפרס טיורינג של ACM על תרומות יסוד לבינה מלאכותית, לפסיכולוגיה של הקוגניציה האנושית ולעיבוד רשימות. הפרס הכיר בשיתוף פעולה שנמשך שנים וכלל לא רק המצאת תוכנות, אלא גם יצירת שפה מחקרית חדשה שבה אלגוריתמים יכולים לשמש הסברים מדעיים לחשיבה.

פסיכולוגיה של למידה, מומחיות ופתרון בעיות

סיימון ביקש להבין כיצד אנשים לומדים לזהות דפוסים ולהפוך למומחים. עם אדוארד פייגנבאום פיתח את EPAM, מודל חישובי מוקדם של תפיסה וזיכרון שהסביר תופעות בלמידה מילולית. גרסאות מאוחרות של קו המחקר עסקו ביצירת מושגים וברכישת מומחיות. הרעיון המרכזי היה שמבנים מורכבים של ידע נבנים בהדרגה מיחידות מידע מאורגנות, וכי מומחה אינו רק חושב מהר יותר מן המתחיל — הוא מזהה תבניות משמעותיות שהמתחיל עדיין אינו רואה.

מחקרי השחמט שלו ושל עמיתיו המחישו את העיקרון. שחקן מנוסה מחזיק בזיכרונו מאגר גדול של תבניות עמדות, ולכן הוא יכול להתמקד במה שרלוונטי במקום לסרוק כל מסע אפשרי. עם הפסיכולוג ק' אנדרס אריקסון קידם סיימון גם את שיטת ניתוח הפרוטוקולים המילוליים: נבדקים התבקשו לחשוב בקול בזמן ביצוע משימה, והדיווחים נותחו כנתונים על תהליך פתרון הבעיה. השיטה נעשתה כלי חשוב במחקר הקוגניטיבי, בחקר מומחיות ובעיצוב מערכות אדם–מחשב.

סיימון לא הגביל את חקר הקוגניציה להיגיון קר. כבר בשנות השישים כתב על האופן שבו מוטיבציה ורגש שולטים בקשב ובחשיבה. מחקר זה זכה בתחילה לפחות תשומת לב מעבודתו על פתרון בעיות, אך בהמשך נעשה רלוונטי למחקר של קוגניציה רגשית ולפיתוח מערכות מחשב המנסות להתחשב במצבים אנושיים מורכבים יותר.

מורכבות, מערכות והמדעים של המלאכותי

בספרו The Sciences of the Artificial, שראה אור לראשונה ב-1969, בחן סיימון מערכות שנוצרו כדי להגשים מטרות: ארגונים, מחשבים, מבנים הנדסיים ותהליכי תכנון. הוא ביקש להעמיד את העיצוב וההנדסה כתחומי ידע בעלי עקרונות מדעיים, ולא רק כיישומים של מדעי הטבע. הספר השפיע על מדעי העיצוב, הנדסת מערכות, אדריכלות מחשבים וחקר ארגונים.

מושג חשוב נוסף בעבודתו היה כמעט־פריקות: מערכות מורכבות בנויות לעיתים מתתי־מערכות שהקשרים בתוכן חזקים מן הקשרים ביניהן. מבנה כזה מסביר כיצד ארגונים, כלכלות ומערכות חישוביות יכולים להתפתח, לפעול ולהיות מובנים גם כאשר אי אפשר לנתח כל רכיב בבת אחת. עם דייוויד הוקינס הוכיח גם את משפט הוקינס–סיימון, העוסק בתנאים לקיומם של פתרונות חיוביים במודלים כלכליים של תשומה–תפוקה.

בספר Human Problem Solving משנת 1972 ריכזו סיימון וניוול את התאוריה והראיות שפיתחו על חיפוש, ייצוג בעיות והיוריסטיקות. ספרים נוספים, ובהם Models of Man, Models of Thought, Models of Bounded Rationality ו-Reason in Human Affairs, הפיצו את רעיונותיו בקרב קהלים שונים. האוטוביוגרפיה שלו, Models of My Life, הציגה את הקריירה הרב־תחומית שלו ואת האנשים והמוסדות שעיצבו אותה.

קרנגי מלון, הוראה ושירות ציבורי

לאחר עבודה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי ובמכון הטכנולוגי של אילינוי, הצטרף סיימון ב-1949 למכון הטכנולוגי קרנגי בפיטסבורג, לימים אוניברסיטת קרנגי מלון. הוא נשאר שם עד מותו ב-2001, לימד בתחומי המינהל, הפסיכולוגיה ומדעי המחשב, וסייע להפוך את האוניברסיטה למרכז מוקדם ורב־השפעה של בינה מלאכותית ומדע קוגניטיבי. בין החוקרים שלימד או הדריך היו דמויות מרכזיות כגון אלן ניוול, אדוארד פייגנבאום, ג'ון מות ואוליבר ויליאמסון, שגם הוא היה לימים חתן פרס נובל לכלכלה.

סיימון תרם גם למינהל הציבורי האמריקאי. הוא השתתף בעבודה הקשורה להקמת המינהל לשיתוף פעולה כלכלי, הגוף שניהל את הסיוע במסגרת תוכנית מרשל, ושירת בוועדה המדעית המייעצת לנשיא לינדון ג'ונסון. בכך יישם את הבנתו בארגונים ובהחלטות גם מחוץ לאקדמיה.

במהלך חייו פרסם עשרות ספרים ומאות רבות של מאמרים. לצד פרס טיורינג ופרס נובל זכה במדליה הלאומית למדעים של ארצות הברית בשנת 1986, בפרסים מרכזיים של האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה ובפרס המצוינות במחקר של IJCAI. הוא היה חבר באקדמיה הלאומית למדעים, באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ובאגודה הפילוסופית האמריקאית. ההוקרה הרחבה משקפת את העובדה שעבודתו לא השתייכה לדיסציפלינה יחידה: כל תחום קיבל ממנה כלים אחרים, אך כולם עסקו באותה בעיה אנושית בסיסית — כיצד לחשוב ולפעול היטב בתנאים של מגבלה.

מדוע הרברט אלכסנדר סיימון ראוי לציון כערך חשוב במורשת

הרברט אלכסנדר סיימון ראוי למקום במורשת (Moreshet) מפני שסיפורו מייצג תרומה יהודית־אמריקאית עמוקה למדע ולתרבות האינטלקטואלית של המאה העשרים. בן למשפחה בעלת שורשים יהודיים באירופה, הוא לא התמקד בזהות יהודית בעבודתו המדעית, אך הוריש לקהילות יהודיות, לישראל ולעולם מערכת מושגים המשמשת להבנת החלטות בממשל, בעסקים, בטכנולוגיה, בחינוך ובחיי היום־יום.

חשיבותו אינה מסתכמת בשני הפרסים הגדולים שקיבל. סיימון שינה את השאלה עצמה: במקום לשאול כיצד היה אדם מושלם צריך להחליט, הוא שאל כיצד בני אדם ממשיים יכולים להחליט באופן סביר בתוך גבולות של זמן, ידע וקשב. הוא גם היה מן הראשונים שהפכו תוכנת מחשב למודל שנועד להסביר חשיבה אנושית. בעידן שבו ישראל היא מרכז של מחקר טכנולוגי, יזמות ובינה מלאכותית, החיבור שיצר בין אחריות אנושית, מבנה ארגוני ומערכות חישוביות מוסיף להיות חיוני.

הצגתו ב-Moreshet.com שומרת בזיכרון לא רק קריירה מזהירה, אלא מורשת של סקרנות בין־תחומית ושל מחקר המבקש להתאים תאוריות למציאות האנושית. רעיונותיו על רציונליות מוגבלת, קשב, מומחיות ומערכות מורכבות ממשיכים להשפיע על הדרך שבה אנשים בונים מוסדות וטכנולוגיות — ועל האופן שבו הם מבינים את עצמם.