ישעיהו ליבוביץ

ישעיהו ליבוביץ היה מדען, פילוסוף, הוגה דעות יהודי־ישראלי, איש אנציקלופדיה, מורה ציבורי ואחד הקולות המקוריים, החריפים והבלתי נשכחים בתולדות מדינת ישראל. הוא היה פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים בתחומי כימיה אורגנית, ביוכימיה ונוירופיזיולוגיה, עורך מרכזי של האנציקלופדיה העברית, מחבר ספרים רבים על יהדות, מדע, פילוסופיה, רמב״ם, גוף ונפש, דת ומדינה, ואינטלקטואל ציבורי שהשפיע עמוקות על דורות של תלמידים, קוראים, מאזינים ואזרחים.

ייחודו של ליבוביץ היה בשילוב נדיר בין ידע מדעי קפדני, מחשבה פילוסופית חדה, מחויבות הלכתית אורתודוקסית וסירוב מוחלט לקבל סיסמאות ציבוריות בלי לבחון את משמעותן. הוא דרש הבחנות ברורות: בין עובדות לערכים, בין מדע לדת, בין המדינה לבין הקדושה, בין עבודת ה׳ לבין סיפוק צרכיו של האדם, ובין כוח פוליטי לבין אחריות מוסרית. משום כך הפך לדמות אהובה ומוערכת על רבים, וגם לדמות מעוררת התנגדות חריפה. אך גם מתנגדיו הכירו בכך שקשה להבין את השיח הישראלי על יהדות, ריבונות, כיבוש, דמוקרטיה, מדע ואמונה בלי להבין את ישעיהו ליבוביץ.

ילדות בריגה ומשפחה דתית־ציונית

ליבוביץ נולד בריגה שבאימפריה הרוסית, כיום בירת לטביה, ב־29 בינואר 1903, למשפחה יהודית דתית וציונית. אביו, מרדכי קלמן ליבוביץ, היה סוחר עצים, ואמו פריידה לבית נימצוביץ הייתה חלק ממשפחה יהודית משכילה. אחותו הצעירה, נחמה ליבוביץ, נעשתה לימים אחת המורות והחוקרות החשובות ביותר של פרשנות המקרא בישראל. הבית שבו גדלו השניים שילב תורה, עברית, השכלה כללית, שפות אירופיות וציונות.

כילד למד ליבוביץ אצל מורים פרטיים. בבית דיבר עברית עם אביו, יידיש וגרמנית עם אמו, ובהמשך שלט בשפות רבות, ובהן עברית, יידיש, רוסית, גרמנית, אנגלית, צרפתית ולטינית. עוד בילדותו נחשף לעולמות רחבים של ספרות, מדע, דת ושחמט. אחד מבני דודיו היה אהרון נימצוביץ, מן השחמטאים הגדולים של זמנו, קשר משפחתי שמסמל היטב את עולם האינטלקט היהודי־אירופי שבתוכו צמח.

בשנת 1919 עזבה המשפחה את ריגה לברלין בעקבות הטלטלות של מלחמת האזרחים ברוסיה והמצב במזרח אירופה. המעבר לגרמניה הכניס את ליבוביץ אל לב התרבות המדעית והאקדמית של אירופה בין שתי מלחמות העולם. שם התגבשה דמותו כיהודי דתי מודרני, ציוני, מדען ופילוסוף צעיר.

ברלין, מדע ופילוסופיה

בגרמניה למד ליבוביץ כימיה ופילוסופיה באוניברסיטת פרידריך וילהלם בברלין, לימים אוניברסיטת הומבולדט. הוא למד בסביבה מדעית מן המעלה הראשונה, ובין מוריו ומכריו האקדמיים היו מדענים חשובים בתחומי הכימיה, הפיזיולוגיה והביוכימיה. בשנת 1924 קיבל דוקטורט בכימיה, ובאותה תקופה עסק בחקר הסוכרים וביסודות הכימיה האורגנית.

לצד הכימיה למד פילוסופיה, ועם השנים ניכרה בהגותו השפעתם של עמנואל קאנט, הרמב״ם, קרל פופר, לודוויג ויטגנשטיין והמסורת הרציונליסטית היהודית. כבר בתחילת דרכו התפתחה אצלו צורת מחשבה אנליטית: להגדיר מושגים בקפדנות, להפריד בין תחומי דיון שונים, ולסרב לטשטוש שבין אמונה, מדע, מוסר, פוליטיקה ורגש.

בהמשך עבד במכון קייזר וילהלם ועסק במחקר מדעי. הוא עבר לקלן, למד ביוכימיה ורפואה, והכיר את גרטה וינטר, שהייתה לרעייתו. עליית הנאצים לשלטון והרדיפה הגזעית נגד יהודים מנעו ממנו להשלים את לימודיו הרפואיים בגרמניה, והוא עבר לשווייץ והשלים דוקטורט ברפואה באוניברסיטת בזל בשנת 1934. עבורו, כמו עבור אינטלקטואלים יהודים רבים בני דורו, המדע האירופי הגדול והאנטישמיות האירופית האכזרית התקיימו באותו עולם היסטורי.

עלייה לארץ ישראל והאוניברסיטה העברית

בשנת 1935 עלה ליבוביץ לארץ ישראל והתיישב בירושלים. שנה לאחר מכן החל ללמד ולחקור באוניברסיטה העברית. הוא היה חלק מן הדור שבנה את המוסדות האקדמיים של היישוב היהודי ושל מדינת ישראל העתידית. באוניברסיטה העברית עסק בכימיה אורגנית, ביוכימיה, פיזיולוגיה ונוירופיזיולוגיה, ובהמשך לימד גם היסטוריה של המדע, פילוסופיה של המדע ולימודים כלליים.

מחקריו בכימיה עסקו בין היתר בסוכרים ובאנזימים, ומחקריו בפיזיולוגיה עסקו במערכת העצבים של הלב. בשנת 1961 מונה לפרופסור מן המניין לכימיה אורגנית וביולוגית ולנוירופיזיולוגיה. הוא פרש לגמלאות בשנת 1970, אך המשיך ללמד, להרצות ולכתוב עוד שנים רבות. עבור תלמידים רבים, דמותו באוניברסיטה לא הייתה רק של חוקר מעבדה, אלא של מורה חריף ששואל מה פירוש המדע, מה הוא יודע, ומה הוא לעולם אינו יכול להכריע.

בתקופת מלחמת העצמאות היה ליבוביץ מפקד מחלקה בפלוגה הדתית של ההגנה בירושלים. הוא גם היה מראשוני יחידת הקשר להורים שכולים. פרק זה מראה כי לא היה רק איש ספר ומעבדה; הוא חי בתוך המציאות הישראלית המתהווה, על מחיריה, חובותיה והכרעותיה.

האנציקלופדיה העברית ובניית ידע בעברית

אחד ממפעליו החשובים של ליבוביץ היה עבודתו באנציקלופדיה העברית. הוא שימש עורך מחלקת מדעי הטבע בכרכים הראשונים, ובהמשך היה עורך ראשי של כרכים מרכזיים וכתב ערכים רבים. האנציקלופדיה הייתה מפעל תרבותי עצום: יצירת מאגר ידע עברי מודרני בתקופה שבה השפה העברית הפכה מחדש לשפת מדע, מדינה, חינוך וציבור.

תרומתו של ליבוביץ למפעל זה נבעה מן השילוב בין רוחב דעת לבין דקדקנות קיצונית. הוא דרש דיוק מושגי, אחריות עובדתית, כתיבה בהירה ועברית מדעית רצינית. גם כאשר נוצרו מתחים סביב קצב העבודה והניהול, עצם חלקו במפעל מעיד על תפקידו כבונה תשתית של ידע עברי. הוא לא רק כתב על מדע; הוא עזר לעצב את הדרך שבה דוברי עברית מודרנית יכולים ללמוד מדע, פילוסופיה ותרבות כללית.

במובן זה, ליבוביץ שייך לאותה שכבה של אנשי רוח ומדע שבנו את הכלים האינטלקטואליים של ישראל: אוניברסיטה, אנציקלופדיה, הרצאה ציבורית, ספרות עיונית, שיחה רדיופונית ומכתבים לקוראים. הוא ראה בידע אחריות, ובשפה העברית כלי חיוני לקיומה של חברה יהודית ריבונית חושבת.

מדע, פילוסופיה והבעיה הפסיכופיזית

ליבוביץ עסק רבות בפילוסופיה של המדע ובבעיית גוף ונפש, שאותה כינה הבעיה הפסיכופיזית. לשיטתו, אין בידי האדם פתרון רציונלי מלא לקשר שבין תהליכים פיזיים במוח ובגוף לבין חוויות נפשיות סובייקטיביות. המדע יכול לתאר תהליכים פיזיולוגיים, למדוד, לנבא ולנסח חוקיות, אך החיבור בין האירוע הפיזי לבין החוויה הפנימית נשאר חידה מהותית של ההכרה האנושית.

גישתו למדע הייתה מכבדת מאוד אך לא מיסטית. המדע, בעיניו, הוא מפעל רציונלי אדיר של הכרת עובדות. הוא כפוף למתודה, לביקורת, לניסוי וללוגיקה. אולם דווקא משום שכיבד את המדע, התנגד להפיכתו למקור של ערכים, משמעות דתית או הוראות מוסריות. המדע אומר מה יש; הוא אינו יכול לומר מה ראוי לעשות. ההבחנה הזאת בין עובדות לערכים נעשתה אחד מעמודי התווך של מחשבתו.

ליבוביץ כתב והרצה על אבולוציה, דרוויניזם, התפתחות ותורשה, גוף ונפש, מדע וערכים, גבולות הרציונליות ותפקידם של מושגים. הוא היה מן האנשים שהנגישו לציבור דובר העברית שאלות יסוד במדעי החיים ובפילוסופיה של המדע, בלי לפשט אותן עד אובדן משמעות.

ערכים, צרכים והבחנה בין עובדות לבין רצון

אחת ההבחנות המפורסמות ביותר של ליבוביץ היא ההבחנה בין ערך לבין צורך. צורך הוא מה שהמציאות הטבעית, החברתית או הפוליטית מחייבת את האדם להתחשב בו. ערך, לעומת זאת, הוא מטרה שאדם בוחר בה ומוכן לשלם עליה מחיר. אין, לשיטתו, קנה מידה מדעי או אובייקטיבי המכריע איזה ערך נכון יותר. מרגע שאדם בוחר ערך, הבחירה הזאת מגדירה את רצונו ואת עולמו.

מכאן נבע ניתוחו של מערכות ערכיות שונות: הומניזם, לאומיות, פשיזם, אנרכיזם, פציפיזם, דת, מדינה וצבא. הוא ביקש להראות כי לא כל הערכים מתיישבים זה עם זה. אדם יכול לבחור בערך הדת, בערך האדם, בערך המדינה או בערך האומה, אך אסור לו להעמיד פנים שאין ביניהם מתחים. בעיניו, רבים מן האסונות האינטלקטואליים והמוסריים מתחילים כאשר אנשים מקדשים דבר מסוים בלי להודות שעשו בחירה ערכית.

ליבוביץ לא ניסה להציע מערכת נוחה והרמונית. להפך: הוא ביקש לחשוף את הסתירות, המחירים וההכרעות. זו אחת הסיבות לכך שדבריו נשמעו לעיתים קשים. הוא לא נתן לקורא או למאזין להסתפק באהבה כללית ליהדות, למדינה, למדע או לאדם; הוא שאל מה משמעות האהבה הזאת, מה היא דורשת, ומה היא עלולה לעוות.

יהדות כעבודת ה׳ וקיום מצוות

בהגותו הדתית טען ליבוביץ כי מהותה של היהדות היא עבודת ה׳ באמצעות קיום מצוות. לא אמונה במובן של דעות מטאפיזיות, לא חוויה דתית, לא נחמה נפשית, לא מוסר אנושי ולא זהות לאומית הם לב היהדות, אלא קבלת עול תורה ומצוות. בכך הציב עמדה דתית חריגה וחדה בתוך העולם היהודי המודרני.

לדבריו, עבודת ה׳ לשמה פירושה קיום המצוות מפני שהאדם מקבל עליו את החובה לעבוד את האל, לא לשם שכר, תועלת, גאולה לאומית, תיקון החברה או סיפוק נפשי. הוא התנגד לטעמי מצוות במובן שמעמיד את המצוות ככלי להשגת צורך אנושי. מי שמקיים מצווה כדי להיות מוסרי יותר, בריא יותר, מרומם יותר או מרוצה יותר, לשיטתו, אינו עובד את ה׳ לשמה אלא משתמש בדת לצרכיו.

ליבוביץ הושפע עמוקות מהרמב״ם, גם כאשר פרשנותו לרמב״ם עוררה מחלוקת. הוא ראה ברמב״ם מופת של יהדות רציונלית המחויבת לעבודת ה׳ ולשלילת עבודה זרה. לצד זאת, תפיסתו את התורה, ההשגחה, הנבואה והמשיחיות הייתה רחוקה מתפיסות דתיות מקובלות רבות, ולכן עוררה התנגדות בחוגים דתיים לא פחות מאשר עניין והערכה.

דת ומדע: שני תחומים שאינם מתחרים

ליבוביץ התנגד לרעיון שיש סתירה אמיתית בין מדע לבין דת, משום שלשיטתו הם עוסקים בתחומים שונים לחלוטין. המדע עוסק בעובדות על העולם: פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, אבולוציה, גוף וחומר. הדת, כפי שהוא הבין אותה, עוסקת במעמדו של האדם לפני אלוהים ובחובתו לעבוד אותו. לכן גילוי מדעי אינו מאיים על האמונה, והאמונה אינה צריכה לספק הסברים מדעיים.

הוא קיבל את האבולוציה כעובדה מדעית ולא ראה בכך בעיה דתית. התורה, בעיניו, אינה ספר לימוד במדע הטבע או בהיסטוריה עובדתית, אלא מסגרת של דרישה דתית. כאשר הדת מנסה להחליף את המדע, היא מתדרדרת לבורות; וכאשר המדע מנסה להכתיב ערכים ומשמעות, הוא חורג מגבולותיו.

העמדה הזאת תרמה לשיח היהודי־ישראלי משום שאפשרה צורה של דתיות שאינה פוחדת מן המדע, וצורה של מדעיות שאינה מתיימרת לפתור את שאלת הערך. בחברה שבה המתח בין דת, מדינה, מודרניות ומדע היה חריף, ליבוביץ הציע הפרדה מושגית קשוחה אך פורייה.

מדינת ישראל, ציונות והפרדת דת ממדינה

ליבוביץ ראה בציונות הזדמנות היסטורית לחידוש העצמאות המדינית של העם היהודי. הוא היה ציוני, אך סירב לראות במדינה ערך קדוש. המדינה, בעיניו, היא צורך: כלי ארגוני ופוליטי הכרחי לקיומו של עם, אך לא מושא פולחן. רק אלוהים קדוש; לא אדמה, לא עם, לא דגל, לא צבא ולא ממשלה.

מתוך תפיסה זו תמך בהפרדה בין דת למדינה. הוא טען כי חיבור הדת למנגנון שלטוני חילוני משחית את הדת, הופך אותה לכלי של פוליטיקה ומחלל את שם ה׳. הוא רצה שהדת תהיה כוח עצמאי, תובעני ואופוזיציוני, לא מחלקה במנגנון המדינה. בכך הקדים דיונים רבים שנמשכים בישראל עד היום על רבנות, כשרות, נישואים, חינוך, שבת, גיור וסמכות דתית.

יחסו לציונות הדתית השתנה עם השנים. בצעירותו היה פעיל בחוגי המזרחי ודיבר על האפשרות לחדש את ההלכה במציאות של ריבונות יהודית. אך לאחר קום המדינה ובעיקר לאחר מלחמת ששת הימים, נעשה מן המבקרים החריפים ביותר של קידוש הארץ, העם והמדינה. בעיניו, ערבוב בין לאומיות לבין קדושה הוא צורה מסוכנת של עבודה זרה.

אינטלקטואל ציבורי ומבקר החברה הישראלית

ליבוביץ היה מן האינטלקטואלים הציבוריים הבולטים בישראל. הוא כתב מאמרים, התראיין, נשא הרצאות, השתתף בתוכניות רדיו, ובעיקר דיבר בשפה שאי אפשר היה להתעלם ממנה. סדרות ההרצאות שלו באוניברסיטה משודרת הפכו ספרים ונושאים פילוסופיים, מדעיים ויהודיים לנגישים לקהל רחב. רבים הכירו אותו לא ממאמר אקדמי, אלא מהרצאה, שיחה או מכתב.

הוא הרבה לענות למכתבים שנשלחו אליו מאזרחים, תלמידים, חיילים, דתיים, חילונים ומתלבטים. חלק מן המכתבים פורסמו לאחר מותו ומגלים צד אחר בדמותו: לא רק נואם חריף ופולמוסן, אלא אדם שמוכן להשיב ברצינות לשאלות אישיות, דתיות ופילוסופיות. ביתו ברחוב אוסישקין בירושלים נעשה מוקד עלייה לרגל לצעירים ולמבקשי שיחה.

סגנונו הציבורי היה חריף, לעיתים פרובוקטיבי מאוד. הוא אמר כי ניסוחים קיצוניים נועדו לעורר את הציבור מן האדישות. הדבר הקנה לו את הכינוי ״נביא הזעם של החברה הישראלית״. אולם מאחורי הזעם עמדה שיטה: דרישה שלא להפוך כוח, לאום, צבא, אדמה או מנהיגים למושאי קדושה.

שורת המתנדבים, פירוז גרעיני ואחריות אזרחית

ליבוביץ לא הסתפק בהגות מופשטת. בראשית שנות המדינה היה פעיל בשורת המתנדבים, תנועה אזרחית שפעלה בקרב עולים חדשים ונאבקה בשחיתות שלטונית. הוא ראה באזרחות לא רק נאמנות למדינה אלא גם חובה לבקר אותה. בשנים שבהן שלטון מפא״י היה חזק מאוד, עמדתו האזרחית ביטאה חשדנות בריאה כלפי ריכוז כוח.

בשנת 1962 היה מראשי הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון. פעילות זו משתלבת בתפיסתו הרחבה נגד הפיכת הכוח הצבאי לערך עליון. הוא לא היה פציפיסט מוחלט, והכיר בכך שמדינה זקוקה לכוח כדי להתקיים; אך הוא חשש מאוד מן המיליטריזם, מן הסודיות ומן הרעיון שביטחון יכול להצדיק הכול.

בכך תרם ליבוביץ למסורת ישראלית של ביקורת אזרחית. הוא דחה את האפשרות שאהבת המדינה פירושה שתיקה. בעיניו, דווקא הדאגה לעם היהודי ולמדינת ישראל מחייבת ביקורת, ויכוח וסירוב להפוך את המדינה לאליל.

אחרי מלחמת ששת הימים: אזהרת הכיבוש

לאחר מלחמת ששת הימים היה ליבוביץ מן הקולות המוקדמים ביותר שהזהירו מפני שליטה מתמשכת על אוכלוסייה פלסטינית גדולה. הוא הבין את ההתרגשות הישראלית מן הניצחון ומן החזרה לעיר העתיקה בירושלים, אך הזהיר כי החזקת השטחים תוביל להשחתה מוסרית, פוליטית וחברתית של ישראל. בעיניו, הבעיה אינה רק טריטוריה אלא שלטון על בני אדם חסרי זכויות פוליטיות שוות.

הוא טען כי מדינה השולטת באוכלוסייה עוינת תיעשה בהכרח מדינת משטרה חשאית, תעוות את מערכת החינוך, את חופש הביטוי ואת צה״ל, ותשחית גם את השולטים וגם את הנשלטים. האזהרות האלה, שנשמעו כבר בשנים הראשונות לאחר 1967, הפכו אותו לדמות מרכזית בוויכוח הישראלי על שטחים, דמוקרטיה, מוסר וביטחון.

ליבוביץ השתמש בביטויים קשים מאוד, וחלקם עוררו סערות ציבוריות עמוקות. בפרופיל תרומתי אין צורך להפוך את הביוגרפיה שלו לרשימת התבטאויות, אך אי אפשר להבין את השפעתו בלי להבין את חומרת אזהרותיו. הוא ביקש לזעזע את החברה הישראלית כדי שתראה את המחיר של כוח בלתי מוגבל ואת הסכנה שבהפיכת הצבא והמדינה לערכים מקודשים.

פרשת פרס ישראל והוויתור על הפרס

בשנת 1993 החליטה ועדת פרס ישראל להעניק לליבוביץ את הפרס על מפעל חיים ותרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. ההחלטה עוררה סערה בעקבות התבטאויותיו הפוליטיות, וראש הממשלה יצחק רבין הודיע כי לא ישתתף בטקס אם הפרס יוענק לו. ליבוביץ, שלא רצה להפוך את הטקס לזירת עימות ממלכתית, הודיע כי הוא מוותר על הפרס.

הפרשה ממחישה את הפרדוקס של דמותו: המדינה ביקשה להכיר בתרומתו, אך לא הצליחה להכיל את מלוא חריפות ביקורתו. הוא עצמו לא ביקש כבוד ממלכתי, ובמובנים רבים היה חשדן כלפי עצם הפיכת איש רוח לסמל רשמי. הוויתור על הפרס הפך לחלק בלתי נפרד מדימויו כמי שמעדיף נאמנות לעמדתו על פני הכרה ציבורית.

עם זאת, עצם ההחלטה להעניק לו את הפרס מלמדת על עומק השפעתו. גם חברה שנפגעה מדבריו הכירה בכך שמדובר באדם שתרם באופן יוצא דופן לחינוך, למחשבה, לדיון הציבורי ולתרבות העברית.

משפחה, תלמידים והמשך השפעה

ליבוביץ היה נשוי לגרטה ליבוביץ, מתמטיקאית, ולבני הזוג נולדו שישה ילדים. משפחת ליבוביץ הרחבה נעשתה אחת המשפחות האינטלקטואליות הבולטות בישראל: אחותו נחמה ליבוביץ השפיעה על לימוד התנ״ך; ילדיו ונכדיו פעלו בתחומי מדע, רפואה, משפט, חינוך, רבנות, ציבור ותרבות. המשפחה עצמה משקפת שילוב יהודי־ישראלי של תורה, מדע, ביקורת ואחריות ציבורית.

ליבוביץ נפטר בירושלים ב־18 באוגוסט 1994 ונקבר בהר המנוחות. לאחר מותו נמשכה ההוצאה לאור של ספריו, מכתביו ושיחותיו. רחובות נקראו על שמו בישראל, ארכיונו הופקד בספרייה הלאומית, וסדרות תיעודיות, ספרים, מחקרים, מאמרים ופולמוסים המשיכו לעסוק בדמותו ובהגותו.

השפעתו ניכרת במיוחד בכך שגם שנים רבות לאחר מותו, שאלותיו לא נעלמו: האם המדינה היא כלי או ערך? האם דת יכולה להתקיים כאשר היא תלויה בשלטון? האם המדע יכול להכריע ערכים? האם שליטה על עם אחר משחיתה את השולט? האם יהדות היא תרבות, לאום, מוסר או עבודת ה׳? העובדה ששאלות אלה עדיין עומדות בלב השיח הישראלי היא עדות לעומק מורשתו.

ספרים ותחומי כתיבה מרכזיים

ליבוביץ פרסם ספרים רבים בחייו ולאחר מותו, חלקם מבוססים על הרצאות ושיחות. בין יצירותיו המרכזיות אפשר למנות את יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, שיחות על פרקי אבות ועל הרמב״ם, חמישה ספרי אמונה, שיחות על מדע וערכים, גוף ונפש, אמונתו של הרמב״ם, עם, ארץ, מדינה, רציתי לשאול אותך, פרופ׳ ליבוביץ..., בין מדע לפילוסופיה, וכתבים נוספים על אמונה, הלכה, פילוסופיה של המדע, מועדי ישראל, פרשת השבוע והרמב״ם.

חשיבות הספרים אינה רק במספרם, אלא בכך שהם הפכו שיחה פילוסופית ויהודית קשה לנחלת ציבור רחב. ליבוביץ כתב על נושאים כבדים בלי לוותר על חדות, ולעיתים גם בלי לרכך את הקורא. ספריו אינם מציעים נחמה פשוטה; הם דורשים הכרעה, אחריות ומחשבה.

בזכות המפעל הזה, ליבוביץ נעשה לא רק הוגה דעות אלא בית ספר שלם לשאלת שאלות. הוא לימד קוראים להבחין, להגדיר, לחשוד במילים גדולות, ולהבין כי יהדות ומדינה, מדע וערך, מוסר ואמונה אינם מושגים שראוי לערבב בהם בקלות.

מדוע ישעיהו ליבוביץ ראוי לציון כערך חשוב במורשת

ישעיהו ליבוביץ ראוי לציון כערך חשוב בארכיון מורשת (Moreshet) מפני שהוא מן הדמויות שעיצבו את המחשבה היהודית־ישראלית המודרנית. הוא חיבר בין מדע מדויק, פילוסופיה מערבית, הלכה יהודית, עברית מודרנית, ביקורת ציבורית ואחריות אזרחית. הוא תרם לבניית הידע העברי באנציקלופדיה העברית, לחינוך מדעי ופילוסופי באוניברסיטה העברית ובציבור הרחב, ולשיח יהודי נוקב על אמונה, מצוות, מדינה, כוח וקדושה.

Moreshet.com מתעד את ליבוביץ משום שמורשת יהודית וישראלית אינה מורכבת רק ממנהיגים שנוח להסכים עמם, אלא גם ממורי דרך שמכריחים חברה לחשוב לעומק על מושגיה הקדושים ביותר. מקומו של ישעיהו ליבוביץ במורשת (Moreshet) נובע מן האומץ האינטלקטואלי שלו, מן ההשפעה שהייתה לו על דורות של תלמידים וקוראים, מן התרומה שלו לשפה העברית של מדע ופילוסופיה, ומן השאלות שהשאיר בלב הדיון הישראלי: מהי יהדות, מהי מדינה, מהו ערך, ומה אסור להפוך לאליל.