שלמה אבינרי

פרופ׳ שלמה אבינרי היה מן החוקרים הישראלים הבולטים של מדע המדינה, הפילוסופיה הפוליטית והמחשבה הציונית, חתן פרס ישראל, חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים ומנכ״ל משרד החוץ בממשלת יצחק רבין הראשונה. במשך יותר מחמישה עשורים חיבר בין עיון בהגל, קרל מרקס, משה הס, בנימין זאב הרצל והמסורת הסוציאליסטית לבין שאלות היסוד של הציונות, הלאומיות, החברה האזרחית, הדמוקרטיה, מדינת ישראל והסכסוך הישראלי־פלסטיני.

ייחודו של אבינרי היה ביכולתו לקרוא רעיונות בתוך ההיסטוריה שהולידה אותם. הוא לא הציג את הציונות כרעיון יחיד ופשוט, אלא כמשפחה של השקפות שנולדו מתוך המפגש בין האמנציפציה היהודית, הלאומיות האירופית, הסוציאליזם, האנטישמיות, השאיפה להגדרה עצמית והצורך ביצירת חיים יהודיים פוליטיים מודרניים. מחקריו על הגל ומרקס הציבו אותו גם בשיחה האקדמית הבין־לאומית על המדינה המודרנית והחברה האזרחית, ואילו ספריו על משה הס והרצל העניקו לקוראים בישראל ובעולם כלים להבין כיצד רעיונות אירופיים רחבים קיבלו צורה יהודית וציונית.

מביילסקו לירושלים

שלמה אבינרי נולד בשם יז׳י וינר ב־20 באוגוסט 1933 בביילסקו שבפולין. בשנת 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, עלה עם הוריו לארץ ישראל. המעבר בגיל צעיר מאירופה אל היישוב היהודי בארץ העניק לביוגרפיה שלו ממד שהיה משותף לדור שלם של אינטלקטואלים ישראלים: חיים שנפתחו בתוך אירופה היהודית והמשיכו בחברה עברית שבנתה מוסדות לאומיים ומדינה.

בירושלים מצא את ביתו האקדמי והאינטלקטואלי. הוא למד באוניברסיטה העברית בירושלים ובבית הספר לכלכלה ולמדע המדינה של לונדון, ובשנת 1960 קיבל תואר שני במדעי הרוח מן האוניברסיטה העברית. בשנת 1964 השלים דוקטורט בירושלים, בהנחיית ההיסטוריון יעקב טלמון.

כבר בשנות לימודיו התברר כי תחום העניין שלו אינו פוליטיקה במובן הצר של מפלגות ובחירות בלבד. הוא עסק בשאלה כיצד רעיונות על חירות, חברה, לאום, מעמד, מהפכה ומדינה נעשים למוסדות ולכוחות היסטוריים ממשיים.

בניית מדע המדינה באוניברסיטה העברית

בשנת 1964 הצטרף אבינרי לסגל האוניברסיטה העברית. הוא התקדם לדרגת פרופסור חבר ולאחר מכן לפרופסור מן המניין, וכיהן בשורה של תפקידי הנהגה אקדמיים: ראש המחלקה למדע המדינה, מנהל מכון לוי אשכול לחקר המדיניות, הכלכלה והחברה בישראל, דיקן הפקולטה למדעי החברה ובהמשך מנהל המרכז ללימודי אירופה.

תפקידים אלה הפכו אותו לא רק לחוקר יחיד אלא לבונה מוסדות אקדמיים. הוא היה שותף לעיצוב סביבה שבה מדע המדינה בישראל עסק בעת ובעונה אחת בתיאוריה פוליטית, היסטוריה של רעיונות, מוסדות המדינה, לאומיות, יחסים בין־לאומיים והחברה הישראלית.

אבינרי לימד גם כפרופסור אורח וכחוקר במוסדות מובילים ברחבי העולם, ובהם אוניברסיטאות ייל, קורנל, אוקספורד, נורת׳ווסטרן והאוניברסיטה הלאומית האוסטרלית, וכן במכון ברוקינגס, בקרן קרנגי לשלום בין־לאומי ובמוסדות מחקר נוספים. בראשית המאה ה־21 היה פרופסור אורח קבוע בתוכנית ללימודי לאומיות באוניברסיטה המרכז־אירופית בבודפשט. באמצעות הוראה זו הפך המחקר הישראלי על ציונות, לאומיות ומחשבה מדינית לחלק משיחה אקדמית רחבה בהרבה מגבולות ישראל.

מרקס: פילוסופיה, חברה ושינוי היסטורי

אחד הצירים הראשונים והחשובים בעבודתו של אבינרי היה קרל מרקס. ספרו משנתו החברתית והמדינית של קרל מרקס, שראה אור בעברית בשנות השישים ולאחר מכן באנגלית בשם The Social and Political Thought of Karl Marx, ביסס את מעמדו כחוקר של המחשבה הסוציאליסטית.

אבינרי ביקש לקרוא את מרקס לא רק כסמל פוליטי של הקומוניזם בן המאה ה־20, אלא כהוגה שהתמודד עם תהליכי מודרניזציה, תיעוש, ניכור, חברה אזרחית ושינוי חברתי. הוא גם ערך את Karl Marx on Colonialism and Modernization ותרגם לעברית מכתביו המוקדמים של מרקס. עבודת התרגום הייתה בעלת משמעות מיוחדת בישראל הצעירה: היא העמידה לרשות קוראי העברית טקסטים יסודיים של המחשבה האירופית המודרנית במינוח עברי מדויק.

עשרות שנים לאחר ספרו הראשון על מרקס חזר אבינרי אל ההוגה בספר Karl Marx: Philosophy and Revolution, שפורסם ב־2019 ותורגם לעברית. החזרה המאוחרת המחישה כי עבורו מרקס לא היה רק נושא מחקר היסטורי מתקופת נעוריו, אלא מפתח מתמשך להבנת היחסים בין רעיון, מבנה חברתי ומהפכה.

הגל והמדינה המודרנית

תרומה מרכזית נוספת של אבינרי הייתה מחקרו על גאורג וילהלם פרידריך הגל. בספרו Hegel's Theory of the Modern State, שראה אור גם בעברית כתורת המדינה של הגל, הוא התנגד לקריאות שהציגו את הגל בעיקר כמבשר של מדינה סמכותנית או טוטליטרית.

אבינרי הדגיש אצל הגל את חשיבות החברה האזרחית, ריבוי המוסדות והמתח בין אינטרסים פרטיים לבין המסגרת המדינית. הקריאה הזאת סייעה להחזיר את הגל לשיח על המדינה המודרנית לא כמי שמקדש כוח שלטוני בלתי מוגבל, אלא כהוגה המנסה להבין כיצד חירות אישית, משפחה, כלכלה, חברה אזרחית ומדינה מתקיימות בתוך מערכת אחת.

על עבודתו בתחום הוענק לו פרס נפתלי למדעי הכלכלה והחברה. מעבר לפרס, המחקר ביסס את מעמדו הבין־לאומי כהיסטוריון של הפילוסופיה הפוליטית והמחיש את שיטתו: לחזור לטקסטים עצמם, לבחון אותם בתוך ההקשר ההיסטורי ולהימנע מהפיכת הוגה מורכב לסיסמה פוליטית.

הרעיון הציוני לגווניו

עבור הציבור הישראלי והיהודי, תרומתו המזוהה ביותר של אבינרי היא מחקרו על הציונות. ספרו הרעיון הציוני לגווניו – פרקים בתולדות המחשבה הלאומית היהודית, שראה אור באנגלית בשם The Making of Modern Zionism, הציג את הציונות לא כתשובה אחת למצוקה אחת אלא כתנועה אינטלקטואלית מגוונת.

אבינרי בחן שורה של הוגים ומנהיגים ציונים והראה כיצד כל אחד מהם ניסה לפתור בעיה שונה במקצת: משה הס חיבר בין סוציאליזם ללאומיות יהודית; הרצל התמקד בכישלונה של האמנציפציה ובצורך בהגדרה עצמית מדינית; אחד העם עסק במרכז רוחני ולאומי; ז׳בוטינסקי הדגיש כוח, ריבונות וכבוד לאומי; ואחרים חיברו ציונות עם עבודה, דת, תרבות או מהפכה חברתית.

אחת מתרומות הספר הייתה העמדת הציונות בתוך ההיסטוריה הכללית של הלאומיות המודרנית. אבינרי התנגד להסבר שלפיו הציונות הייתה רק תגובה לאנטישמיות. בעיניו, היא השתייכה גם לעידן שבו עמים וקבוצות ברחבי אירופה ביקשו הגדרה עצמית פוליטית, שפה לאומית, מוסדות ציבוריים ומקום שבו יוכלו להיות אחראים לגורלם.

הספר תורגם לשפות רבות ונעשה טקסט חשוב בלימודי ציונות ולאומיות. בכך השפיע אבינרי לא רק על האופן שבו ישראלים מפרשים את ראשית הציונות, אלא גם על הדרך שבה סטודנטים וקוראים בעולם מבינים את התנועה הלאומית היהודית כחלק מההיסטוריה הפוליטית המודרנית.

משה הס: בין סוציאליזם לציונות

אבינרי הקדיש מחקר מיוחד למשה הס, מן ההוגים המוקדמים שחיברו סוציאליזם עם רעיון לאומי יהודי. בספריו ובעריכותיו על הס הוא הציג הוגה שנע בין האוניברסליזם הסוציאליסטי לבין ההכרה בכך שגם היהודים הם קהילה היסטורית בעלת זכות להגדרה עצמית.

מחקר זה היה חשוב משום שהחזיר למרכז דמות שלעתים נותרה בצלו של הרצל. באמצעות הס יכול היה אבינרי להראות שהציונות הפוליטית לא הופיעה לפתע בסוף המאה ה־19, אלא התפתחה מתוך ויכוחים מוקדמים יותר על אמנציפציה, לאומיות, סוציאליזם וזהות יהודית.

הרצל מעבר למיתוס דרייפוס

גם לבנימין זאב הרצל הקדיש אבינרי מחקר ביוגרפי ואינטלקטואלי מקיף. בספרו על הרצל טען כי אין להסביר את תפניתו הציונית בעיקר באמצעות משפט דרייפוס, כפי שנעשה לעיתים בסיפור הפופולרי. הוא הדגיש את ההתפתחויות הפוליטיות באימפריה האוסטרו־הונגרית, את משבר הליברליזם ואת ההכרה של הרצל במגבלות האמנציפציה היהודית באירופה.

קריאה זו החזירה את הרצל אל סביבתו האינטלקטואלית והפוליטית והציגה את ציונותו כתוצאה של התבוננות מעמיקה בבעיית הלאומיות האירופית. אבינרי גם הדגיש בכתביו את תפיסתו של הרצל בדבר שוויון אזרחי במפעל המדיני העתידי, וכך ביקש לקרוא אותו לא כסמל חד־ממדי אלא כהוגה של מדינה מודרנית.

אבינרי כתב גם מבוא היסטורי למהדורה העברית של יומני הרצל. עבודתו כחוקר, עורך ומפרש סייעה להחזיר את הטקסטים המקוריים של מייסד הציונות המדינית אל מרכז הדיון הציבורי.

ארלוזורוב והציונות כתנועה פוליטית חיה

בספרו על חיים ארלוזורוב חיבר אבינרי בין ביוגרפיה פוליטית לבין תולדות היישוב והתנועה הציונית. ארלוזורוב, מן המנהיגים המבריקים של תנועת העבודה ומנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, אפשר לו לבחון ציונות לא רק כרעיון אלא כפעולה מוסדית, דיפלומטית וכלכלית.

העניין בארלוזורוב השתלב במפעל רחב יותר של אבינרי: להבין כיצד הוגים ותנועות הופכים רעיונות למוסדות. זו הייתה שאלה שחיברה מבחינתו בין הגל, מרקס והציונות — בין מחשבה מופשטת לבין חברה ממשית.

מן האוניברסיטה למשרד החוץ

בשנים 1975–1977 כיהן אבינרי כמנכ״ל משרד החוץ בממשלת יצחק רבין הראשונה. מינויו של חוקר בעל עמדות מדיניות עצמאיות לתפקיד בכיר במערכת הדיפלומטית ביטא את יכולתו לנוע בין מחקר לבין אחריות ממלכתית.

במשרד החוץ פעל במסגרת הקו הרשמי של הממשלה, שבאותה תקופה העדיף את האפשרות הירדנית להסדר במרחב הפלסטיני, והשתתף גם בפגישות עם המלך חוסיין. במקביל, בכתביו ובמזכרים פנימיים הדגיש כי הסכסוך הישראלי־פלסטיני צריך להיות מובן לא רק כבעיה ביטחונית, אלא כמפגש טעון בין שתי תנועות לאומיות. שנים לפני שהכרה הדדית בין ישראל לאש״ף הפכה למדיניות רשמית, הוא כבר עסק בשאלה אילו תנאים עשויים לאפשר משא ומתן.

בתפקידו התמודד גם עם משברים מדיניים בזמן אמת. בעת חטיפת מטוס אייר פראנס לאנטבה בשנת 1976 היה בין בכירי משרד החוץ שהציגו למקבלי ההחלטות את הדרישות והמידע הדיפלומטי שהגיע מממשלות זרות. הניסיון הזה המחיש את המרחק שבין דיון אקדמי על המדינה לבין אחריות בתוך מנגנון מדינה הפועל תחת לחץ.

הסכם השלום עם מצרים וקשרים בינלאומיים

גם לאחר שסיים את תפקידו כמנכ״ל משרד החוץ המשיך אבינרי להיות מעורב בעשייה בינלאומית. בשנת 1979 היה חבר בוועדה הישראלית־מצרית המשותפת שעסקה בגיבוש ההסכם לשיתוף פעולה תרבותי ומדעי בין המדינות לאחר הסכם השלום.

השתתפות זו תאמה היטב את תפיסתו שהשלום אינו מסתיים בחתימה דיפלומטית. יחסים בין מדינות זקוקים גם לקשרים אקדמיים, תרבותיים וחברתיים שיכולים לבנות בהדרגה מרחב של הכרה הדדית.

סיוע לדמוקרטיות החדשות של מזרח אירופה

לאחר קריסת המשטרים הקומוניסטיים היה אבינרי מעורב גם בתהליכי הדמוקרטיזציה במזרח אירופה ובמדינות ברית המועצות לשעבר. בראשית שנות התשעים השתתף במשלחות בינלאומיות שעקבו אחר בחירות חופשיות ראשונות במדינות שיצאו ממשטר חד־מפלגתי וסייעו בגיבוש מוסדות דמוקרטיים.

העבודה הזאת חיברה בין תחומי המחקר שלו לבין מציאות היסטורית יוצאת דופן. חוקר של הגל, מרקס, חברה אזרחית, לאומיות ומוסדות מדינה מצא עצמו צופה מקרוב במדינות שמנסות לבנות מחדש מפלגות, פרלמנטים, בחירות וחברה אזרחית לאחר עשרות שנים של שלטון קומוניסטי.

לאומיות, ברית המועצות וחברה אזרחית

אבינרי עסק רבות גם בשאלת הלאומיות שלאחר 1989 ובסיבות להתפרקות ברית המועצות. הוא הדגיש את חולשת החברה האזרחית ברוסיה ואת המסורת השלטונית הסמכותנית כמפתחות להבנת הדרך שבה התפתחה המהפכה הרוסית והמשטר הסובייטי.

בדיון הרחב יותר על לאומיות סירב לראות בה רק שריד פרימיטיבי או תוצר מדומיין שניתן לבטל. עבורו, לאומים הם אמנם יצירות היסטוריות, אך הם גם קהילות המשלבות זיכרון קיים עם בנייה מודעת של זהות. תפיסה זו אפשרה לו לנתח את הציונות בתוך משפחת הלאומיויות המודרניות בלי למחוק את המאפיינים היהודיים המיוחדים שלה.

דמוקרטיה ישראלית כמסורת מוסדית

אחד הנושאים שחזרו בכתיבתו הציבורית המאוחרת היה חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית. אבינרי הדגיש כי מוסדות דמוקרטיים בישראל לא הופיעו לפתע עם הכרזת המדינה ב־1948. חלק מתרבות הבחירות, המפלגות, האיגודים, הוויכוח והייצוג נבנה כבר בתקופת היישוב ובמסגרות קהילתיות יהודיות קודמות.

מכאן נגזרה גם תפיסת האחריות שלו. דמוקרטיה אינה רק מערכת חוקים כתובה; היא תלויה במפלגות, בחברה אזרחית, ביכולת להתפשר ובהכרה של קבוצות יריבות זו בלגיטימיות של זו. בשנותיו האחרונות עסק במשבר המפלגות המסורתיות ובעלייתן של תנועות פופוליסטיות במדינות מערביות שונות, וניסה להבין את ישראל כחלק ממשבר דמוקרטי רחב יותר ולא כמקרה מבודד.

כתיבה לציבור הרחב

לצד הספרים והמאמרים האקדמיים פרסם אבינרי במשך שנים מסות ומאמרי דעה בעיתונות בישראל ובעולם. כתביו הופיעו בין היתר בהארץ, Foreign Affairs, Dissent וThe New York Review of Books, והוא היה חבר מערכת בJewish Review of Books.

הכתיבה הציבורית לא הייתה עבורו פעילות צדדית. היא ביטאה תפיסה שלפיה לחוקר מדעי החברה יש אחריות להסביר הקשרים, לזהות תקדימים היסטוריים ולהכניס מורכבות לדיון שמטבעו נוטה לסיסמאות. הוא כתב על הסכסוך הישראלי־פלסטיני, אירופה, רוסיה, לאומיות, דמוקרטיה ופוליטיקה ישראלית, בדרך כלל מתוך ניסיון להציב את האירוע החדשותי בתוך תהליך היסטורי ארוך יותר.

פרסים והכרה

בשנת 1996 הוענק לאבינרי פרס ישראל בחקר מדע המדינה, מן ההכרות המרכזיות בתרומתו האקדמית והציבורית. בשנת 2006 העניקה לו האגודה הישראלית למדע המדינה פרס על תרומתו לתחום בישראל ובעולם. הוא זכה גם בפרס שלמה בובליק של האוניברסיטה העברית, קיבל תואר דוקטור לשם כבוד ממכון ויצמן למדע וב־2013 זכה בפרס א.מ.ת במדע המדינה.

אבינרי נבחר לחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ובכך הצטרף לקבוצה מצומצמת של חוקרים שנבחרו בשל הישגים יוצאי דופן במחקר ובתרבות. ההכרה בו חרגה מישראל: ספריו תורגמו לצרפתית, גרמנית, איטלקית, ספרדית, פורטוגזית, פולנית, הונגרית, צ׳כית, רוסית, יפנית ושפות נוספות.

מורשת של תלמידים, ספרים ומושגים

השפעתו של אבינרי אינה נמדדת רק במספר הספרים שפרסם. במשך עשרות שנות הוראה הוא הכשיר תלמידים, השתתף בבניית תחום מדע המדינה בישראל והעמיד לרשות הציבור אוצר מושגים שבאמצעותו ניתן לדבר על לאומיות, ציונות, דמוקרטיה וחברה אזרחית בלי לצמצם אותן לסיסמאות.

ספריו ממשיכים להיות שימושיים מפני שהם מציבים את הציונות בתוך שתי מסגרות בו־זמנית: כהמשך מסוים של ההיסטוריה והזיכרון היהודיים וכביטוי מובהק של הפוליטיקה המודרנית של הגדרה עצמית לאומית. חיבור זה מאפשר להבין מדוע הציונות הייתה בעת ובעונה אחת יהודית מאוד ואירופית מאוד, מסורתית בחלק ממקורותיה ומהפכנית במסקנותיה.

חיים אישיים וסוף הדרך

אבינרי היה נשוי לעורכת הדין דבורה לבית נדלר עד פטירתה בשנת 2022. לשניים בת, מעין אבינרי־רבהון. לאחר חיים מקצועיים ארוכים בירושלים נפטר אבינרי ב־30 בנובמבר 2023, בגיל תשעים, והובא למנוחות בהר המנוחות.

האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים תיארה אותו לאחר מותו כחוקר מדע המדינה והיסטוריון של הפילוסופיה הפוליטית שהיה גם אינטלקטואל ציבורי מעורב ומשפיע. התיאור הזה מסכם היטב את הקריירה שלו: מחקר, הוראה ושירות ציבורי שלא התקיימו אצלו בעולמות נפרדים.

מדוע שלמה אבינרי ראוי לציון כערך חשוב במורשת

שלמה אבינרי ראוי לציון כערך חשוב בארכיון מורשת (Moreshet) משום שעבודתו העניקה עומק היסטורי ופילוסופי להבנת אחד הפרקים המרכזיים במורשת היהודית המודרנית: המעבר מקהילה יהודית חסרת ריבונות לתנועה לאומית ולמדינה. באמצעות מחקריו על משה הס, הרצל, הציונות, הגל ומרקס הוא הראה כיצד רעיונות על חירות, לאומיות, חברה ומדינה נעשו חלק מן הסיפור היהודי והישראלי בפועל.

Moreshet.com מתעד את אבינרי גם מפני שמורשת אינטלקטואלית נמדדת בכלים שהיא משאירה לדורות הבאים. אבינרי נתן לישראלים וליהודים בעולם שפה מורכבת יותר לחשוב באמצעותה על ציונות, דמוקרטיה, לאומיות, חברה אזרחית ויחסי יהודים ופלסטינים. מקומו במורשת (Moreshet) נשען על החיבור הנדיר בין מחקר בעל השפעה בין־לאומית, הוראה ובניית מוסדות אקדמיים, שירות מדיני בכיר וכתיבה ציבורית שהזכירה שוב ושוב כי הבנת ההווה מתחילה בקריאה רצינית של ההיסטוריה ושל הרעיונות שעיצבו אותו.