פרד אסטר

פרד אסטר (10 במאי 1899 – 22 ביוני 1987) היה רקדן, כוריאוגרף, זמר ושחקן אמריקאי, מן האמנים המשפיעים ביותר בתולדות המחזמר הבימתי והקולנועי. במשך קריירה שנפרשה על פני יותר משבעה עשורים הוא חיבר בין סטפס, ריקודים סלוניים, משחק ומוזיקה, והעניק לריקוד המצולם בהירות, אלגנטיות וכוח סיפורי שלא היו מובנים מאליהם בראשית הקולנוע המדבר.

אסטר לא הסתפק בביצוע צעדים מול המצלמה. הוא היה שותף מרכזי לתכנון הכוריאוגרפיה, החזרות, העיבודים המוזיקליים ואופן הצילום. בסרטיו נשמר בדרך כלל גופו המלא של הרקדן בתוך הפריים, הצעדים צולמו ברצפים ארוכים יחסית והריקוד נבנה כחלק מן העלילה ומעולמן הרגשי של הדמויות. הבחירות האלה סייעו לקבוע אמת מידה חדשה למחזמר הקולנועי והשפיעו על דורות של רקדנים, כוריאוגרפים ובמאים.

מפרדריק אוסטרליץ אל במות הוודוויל

אסטר נולד באומהה שבנברסקה בשם פרדריק אוסטרליץ. אביו, פרידריך עמנואל אוסטרליץ, נולד בלינץ שבאוסטרו־הונגריה למשפחה קתולית שמוצאה יהודי ושחבריה המירו את דתם מן היהדות. אמו, יוהנה, נולדה בארצות הברית להורים לותרנים ממוצא גרמני. הרקע המשפחתי הזה מציב את אסטר בתוך ההיסטוריה המורכבת של יהודי מרכז אירופה, התבוללות והגירה לארצות הברית, אף שהוא עצמו גדל כנוצרי והצטרף לכנסייה האפיסקופלית בצעירותו.

אחותו הבכורה אדל הפגינה כישרון מוקדם לריקוד ולשירה. בשנת 1905 עברה המשפחה לניו יורק כדי להכשיר את שני הילדים לקריירה בימתית. פרד ואדל למדו ריקוד, שירה ודיבור והחלו להופיע כצמד ילדים במופעי וודוויל. באותה תקופה אימצה המשפחה את שם הבמה אסטר, שמקורו, על פי המסורת המשפחתית, בשם של קרוב משפחה, ל'אסטר.

העבודה המשותפת עם אדל הייתה בית הספר המקצועי של פרד. לצד ההופעות הוא למד פסנתר, אקורדיון וקלרינט, ובהמשך קיבל על עצמו אחריות לבחירת המוזיקה ולבניית קטעי הריקוד. הוא שילב סטפס עם ואלס, טנגו וסגנונות סלוניים אחרים, ופיתח בהדרגה את הדיוק הקצבי ואת הקלילות החזותית שהפכו לסימני ההיכר שלו.

ברודוויי, לונדון והשותפות עם אדל

האחים אסטר הגיעו לברודוויי בשנת 1917 והופיעו גם בפני חיילים אמריקאים ובעלות הברית בתקופת מלחמת העולם הראשונה. במהלך שנות העשרים נעשו לכוכבים משני עברי האוקיינוס האטלנטי. בין ההפקות הבולטות שבהן השתתפו היו Lady, Be Good! ו־Funny Face מאת ג'ורג' ואיירה גרשווין, וכן הגרסה הבימתית של The Band Wagon.

אדל הייתה שחקנית ורקדנית בעלת נוכחות טבעית, ואילו פרד טיפל במידה רבה במבנה הכוריאוגרפי ובלוגיסטיקה של המופעים. הצמד סייע להציג לקהל הרחב שירים שהיו לימים לחלק מן הקאנון האמריקאי, ובהם ״Fascinating Rhythm״ ו־״Funny Face״. בתקופה זו נוצר גם הקשר המקצועי הארוך של אסטר עם מלחינים ופזמונאים מרכזיים, ובהם האחים גרשווין, קול פורטר ואירווינג ברלין.

השותפות הסתיימה בשנת 1932, כאשר אדל נישאה ופרשה מן הבמה. אסטר המשיך לבדו בהפקה Gay Divorce, שבה רקד לצלילי ״Night and Day״ של קול פורטר. הקטע, שנבנה כריקוד זוגי רומנטי ולא רק כמופע ראווה, סימן כיוון חשוב בעבודתו: תנועה המשמשת לביטוי מערכת יחסים ולפיתוח הסיפור.

המעבר להוליווד וג'ינג'ר רוג'רס

אסטר הופיע לראשונה בהוליווד ב־Dancing Lady בשנת 1933, ולאחר מכן השתתף ב־Flying Down to Rio. בסרט זה נוצרה השותפות הקולנועית שלו עם ג'ינג'ר רוג'רס. תגובת הקהל הבהירה לאולפני RKO כי לפניהם צמד בעל כימיה יוצאת דופן, והוא נעשה לאחד מסמליו של המחזמר ההוליוודי בשנות השלושים.

אסטר ורוג'רס הופיעו יחד בתשעה סרטים של RKO, ובהם The Gay Divorcee, Roberta, Top Hat, Follow the Fleet, Swing Time, Shall We Dance, Carefree ו־The Story of Vernon and Irene Castle. בשנת 1949 התאחדו פעם נוספת בסרט הצבעוני The Barkleys of Broadway, ובכך הגיע מספר סרטיהם המשותפים לעשרה.

הצלחת הצמד נבעה לא רק מן הטכניקה של אסטר. רוג'רס הייתה שחקנית קומית ודרמטית מיומנת, והמשיכה לגלם את הדמות גם בתוך הריקוד. היא העניקה לקטעים המשותפים ספונטניות, מתח רגשי ונגישות, בעוד אסטר הביא דיוק מוזיקלי ובנייה כוריאוגרפית קפדנית. יחד הפכו ריקודים כמו ״Cheek to Cheek״ ב־Top Hat ו־״Never Gonna Dance״ ב־Swing Time לסצנות דרמטיות שלמות, ולא לתוספות בידוריות בלבד.

כיצד שינה את צילום הריקוד

תרומתו העמוקה ביותר של אסטר לקולנוע ניכרת בדרך שבה דרש להציג את הריקוד. בתקופה שבה מחזות זמר רבים נשענו על עריכה מהירה, תקריבים וצילומים ראוותניים מלמעלה, אסטר ביקש לאפשר לצופה לראות את התנועה בשלמותה. המצלמה עקבה אחר הרקדנים בלי להסתיר את עבודת הרגליים, והעריכה צומצמה כדי לשמור על רציפות הביצוע.

הגישה הזאת העניקה אמינות ליכולת הרקדנים וכיבדה את המבנה הכוריאוגרפי. היא גם הפכה את החלל, האביזרים והצילום לשותפים ביצירה. ב־Royal Wedding רקד אסטר על הקירות ועל התקרה באמצעות תפאורה מסתובבת; ב־Swing Time ניהל דיאלוג קצבי עם הצללים שלו; וב־Holiday Inn תיאם את ריקודו עם פיצוצי חזיזים. הפעלולים לא החליפו את הריקוד אלא צמחו מתוכו.

אסטר היה הכוריאוגרף המוביל של קטעיו, אך עבודתו הייתה שיתופית. שותפו החשוב ביותר במשך שנים היה הכוריאוגרף הרמס פאן, והוא עבד גם עם יוצרים נוספים, בהם מייקל קיד. תהליך העבודה כלל שבועות של חזרות, ניסוי רעיונות והתאמת העיבוד המוזיקלי לצעדים. השליטה הקצבית שלו הייתה מדויקת כל כך, עד ששתי גרסאות מצולמות של אותו קטע יכלו להתאים כמעט תנועה מול תנועה.

שותפים חדשים ופסגות נוספות

אסטר הקפיד שלא להישען על צמד קבוע אחד. לאחר תקופת RKO הוא רקד עם כמה מן המבצעות הבולטות ביותר בקולנוע האמריקאי. לצד אלינור פאוול ביצע ב־Broadway Melody of 1940 את קטע הסטפס הווירטואוזי ״Begin the Beguine״. הסרטים You'll Never Get Rich ו־You Were Never Lovelier סייעו לבסס את ריטה הייוורת' ככוכבת. בהמשך הופיע עם ג'ודי גרלנד ב־Easter Parade, עם סיד צ'ריס ב־The Band Wagon וב־Silk Stockings, ועם אודרי הפבורן ב־Funny Face.

לאחר שהודיע על פרישה באמצע שנות הארבעים, שב אסטר אל המסך כדי להחליף את ג'ין קלי שנפצע לפני צילומי Easter Parade בשנת 1948. הסרט זכה להצלחה גדולה וחידש את תנופת הקריירה שלו. בשנות החמישים הוסיף כמה מן הקטעים המזוהים עמו ביותר, ובהם הריקוד על התקרה ב־Royal Wedding והופעתו כאמן ותיק המבקש לחדש את דרכו ב־The Band Wagon.

בשנת 1947 ייסד את רשת בתי הספר לריקוד שנשאה את שמו, Fred Astaire Dance Studios. אף שמכר את חלקו בעסק בשנת 1966, השימוש בשמו ובשיטת ההוראה המזוהה עמו הרחיב את השפעתו מעבר לבמה ולמסך אל הוראת הריקודים הסלוניים לקהל הרחב.

פרשן מרכזי של השיר האמריקאי

קולו של אסטר היה קל ולא גדול, אך הוא הצטיין בהגייה, בתזמון ובהבנת הטקסט. במקום להתחרות בזמרים בעלי עוצמה קולית, הוא הגיש שיר כפי שבנה ריקוד: באמצעות ניסוח מדויק, אינטימיות וחיבור טבעי לקצב. כך נעשה לאחד המבצעים החשובים של ספר השירים האמריקאי הגדול.

הוא הציג לראשונה לקהל הרחב שירים רבים שהפכו לקלאסיקה, ובהם ״Night and Day״ של קול פורטר; ״Cheek to Cheek״, ״Top Hat, White Tie and Tails״ ו־״Let's Face the Music and Dance״ של אירווינג ברלין; ״The Way You Look Tonight״ של ג'רום קרן; ו־״They Can't Take That Away from Me״, ״A Foggy Day״ ו־״Nice Work If You Can Get It״ של ג'ורג' ואיירה גרשווין.

אסטר גם כתב שירים וניגן בכמה כלים. בשנת 1952 הקליט עם חמישייה בהנהגת הפסנתרן אוסקר פיטרסון את The Astaire Story, אלבום בן ארבעה חלקים שסיכם את הקריירה המוזיקלית שלו בסביבה ג'אזית. ההקלטה התקבלה לימים להיכל התהילה של הגראמי בזכות חשיבותה האמנותית וההיסטורית.

טלוויזיה, משחק דרמטי והכרה מקצועית

לאחר שצמצם את הופעות הריקוד בקולנוע, מצא אסטר בטלוויזיה מרחב יצירתי חדש. המשדר An Evening with Fred Astaire משנת 1958 היה הפקת בידור חלוצית שצולמה מראש בווידאו צבעוני וזכתה בתשעה פרסי אמי. אסטר עצמו זכה במהלך הקריירה בשלושה פרסי אמי, ובהם פרס על משחקו לצד הלן הייז בסרט הטלוויזיה A Family Upside Down משנת 1978.

הוא הוכיח את יכולתו גם מחוץ למחזמר. בדרמה On the Beach משנת 1959 גילם תפקיד רציני ללא ריקוד. ב־The Towering Inferno משנת 1974 קיבל את המועמדות התחרותית היחידה שלו לפרס האוסקר, בקטגוריית שחקן המשנה. הוא לא זכה באוסקר התחרותי, אך הופעתו זיכתה אותו בפרסי גלובוס הזהב ובאפט״א. סרטו האחרון היה Ghost Story משנת 1981.

בין אותות ההוקרה המרכזיים שקיבל היו פרס אוסקר לשם כבוד, שהוענק לו בטקס של שנת 1950 על אמנותו הייחודית ותרומתו לטכניקה של הסרט המוזיקלי; פרס ססיל ב. דה־מיל של גלובוס הזהב; הוקרת מרכז קנדי בשנת 1978; ופרס מפעל החיים של מכון הסרטים האמריקאי בשנת 1981. הוא פרסם בשנת 1959 את האוטוביוגרפיה Steps in Time.

חיים אישיים וסוף הדרך

אסטר נישא בשנת 1933 לפיליס ליווינגסטון פוטר. לשניים נולדו שני ילדים, פרד הבן ואווה, והוא היה גם אב חורג לבנה של פיליס מנישואיה הקודמים. מותה של פיליס מסרטן בשנת 1954 פגע בו עמוקות. בשנת 1980 נישא לרובין סמית, רוכבת סוסים מקצועית.

מחוץ לעבודתו שמר בקנאות על פרטיותו. הוא התעניין במרוצי סוסים, בגולף, בתיפוף ובכתיבת שירים, ונשאר פעיל גופנית גם בגיל מבוגר. פרד אסטר מת מדלקת ריאות בלוס אנג'לס ב־22 ביוני 1987, בגיל 88, ונקבר בבית העלמין אוקווד ממוריאל פארק בצ'טסוורת', קליפורניה.

מדוע פרד אסטר ראוי לציון כערך חשוב במורשת

חשיבותו של פרד אסטר אינה מסתכמת במספר הסרטים שבהם הופיע או בקלילות שנראתה על המסך. הוא שינה את השפה המקצועית של המחזמר: כיצד מצלמים גוף בתנועה, כיצד משלבים ריקוד בעלילה וכיצד מבצע יכול לפרש מוזיקה באמצעות משחק, קול וקצב בעת ובעונה אחת. עבודתו עם ג'ינג'ר רוג'רס, הרמס פאן ויוצרים מרכזיים אחרים הותירה מאגר של סצנות הנלמדות ומבוצעות מחדש, ושימשה אמת מידה לרקדנים ולקולנוענים ברחבי העולם.

הכללתו במורשת (Moreshet) נשענת גם על סיפור שורשיו המשפחתיים היהודיים־אוסטריים מצד אביו, כחלק מן ההיסטוריה הרחבה של הגירה, המרת דת והתערות בחברה האמריקאית. אין בכך טענה שאסטר היה אמן יהודי במובן הדתי או שפעל במסגרת מוסדות יהודיים; תרומתו הישירה הייתה לאמנות האמריקאית והעולמית. דווקא הדיוק הזה מאפשר ל־Moreshet.com לתעד באחריות דמות ששורשיה נוגעים בסיפור היהודי ושיצירתה נעשתה לחלק מן התרבות המשותפת של המאה העשרים, גם עבור קהלים יהודיים וישראליים.