נחום גולדמן

נחום גולדמן (10 ביולי 1895 – 29 באוגוסט 1982) היה מן המדינאים היהודים המשפיעים במאה העשרים. הוא לא עמד בראש ממשלה ולא ייצג מדינה אחת בלבד; כוחו נבע מיכולתו לגבש ארגונים יהודיים, לפתוח דלתות אצל ממשלות ולתרגם צרכים לאומיים וקהילתיים למהלכים מדיניים ומוסדיים. כממייסדי הקונגרס היהודי העולמי ונשיאו במשך קרוב לשלושה עשורים, כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית וכדמות מרכזית במשא ומתן על השילומים מגרמניה המערבית, הוא פעל בזירות שבהן עוצבו היחסים בין מדינת ישראל, יהדות התפוצות והקהילה הבין־לאומית.

מורשתו המעשית ניכרת בשורה של מפעלים שנותרו פעילים הרבה לאחר מותו: הקונגרס היהודי העולמי, ועידת התביעות, הקרן לזכר תרבות ישראל, מפעלי האנציקלופדיה יודאיקה ובית התפוצות, המוכר כיום כאנו – מוזיאון העם היהודי. מאחורי המוסדות האלה עמדה תפיסה עקבית: מדינת ישראל היא מרכז חיוני של העם היהודי, אך חוסנו של העם תלוי גם בקהילות משגשגות, בתרבות, בחינוך, בזיכרון היסטורי וביכולת לדבר בקול יהודי מאורגן בזירה העולמית.

מבית יהודי בפרנקפורט אל הזירה הציונית

גולדמן נולד בעיירה וישנבה שבאימפריה הרוסית, כיום בבלארוס, לרבקה ולשלמה צבי גולדמן. אביו היה ציוני פעיל, ודודו מצד אביו היה הסופר והמו״ל העברי בן־אביגדור. כשהיה ילד עברה המשפחה לפרנקפורט. הוא התחנך בגימנסיה הליברלית מוּסְטֶרְשוּלֶה, ובבית למד עברית, יהדות והיסטוריה יהודית. הבית המשפחתי אירח אנשי רוח ומנהיגים ציונים, וכך נחשף מגיל צעיר לחיבור שבין תרבות יהודית לפעולה מדינית.

בשנת 1911 התלווה לאביו לקונגרס הציוני העשירי בבזל. ב־1913 ביקר בארץ ישראל במשך כמה חודשים, והתרשמותו מן היישוב היהודי הצעיר התפרסמה בספר המסע הגרמני Erez-Israel: Reisebriefe aus Palästina. הביקור העניק לציונות שלו ממד מוחשי: לא רק רעיון מדיני אירופי, אלא חברה יהודית שנבנית באמצעות עבודה, הגירה, מוסדות ותחייה תרבותית.

הוא למד משפטים, היסטוריה ופילוסופיה בהיידלברג, במרבורג ובברלין. מלחמת העולם הראשונה קטעה את לימודיו, ובמהלכה עבד בלשכת המודיעין והתעמולה הגרמנית למזרח, שהייתה קשורה למשרד החוץ. בתוך המסגרת הזאת ניסה גם לעורר תמיכה גרמנית בשאיפות הציוניות. לאחר המלחמה השלים את לימודיו, וב־1921 קיבל תואר דוקטור למשפטים.

האנציקלופדיה יודאיקה: ידע יהודי כמפעל לאומי

בשנת 1922 ייסד גולדמן בברלין עם יעקב קלצקין את הוצאת אשכול. המפעל החשוב ביותר שלה היה Encyclopaedia Judaica, שנועדה לרכז באופן שיטתי את הידע על תולדות עם ישראל, הדת היהודית, הספרות, הקהילות ומדעי היהדות. בין 1928 ל־1934 ראו אור עשרה כרכים בגרמנית ושני כרכים בעברית. מיטב החוקרים היהודים בני התקופה השתתפו בכתיבה, והאנציקלופדיה הייתה ביטוי לעושר האינטלקטואלי של יהדות אירופה ערב חורבנה.

עליית הנאצים קטעה את המפעל, אך לא את הרעיון. בשנות השישים היה גולדמן בין היוזמים שהחיו את חזון האנציקלופדיה באנגלית. המהדורה האנגלית הגדולה של Encyclopaedia Judaica, שראתה אור ב־1971, המשיכה בדרכה שלה את השאיפה ליצור בית מקיף ונגיש לידע יהודי. תרומתו בתחום זה הייתה אפוא מעבר להוצאה לאור: הוא ראה בשימור הידע, בהנגשתו ובהעברתו לדורות הבאים מרכיב בבנייתו מחדש של העם היהודי.

הקמת קול מדיני ליהדות העולם

חבר הלאומים והקונגרס היהודי העולמי

בשנות העשרים נעשה גולדמן פעיל מרכזי בתנועה הציונית בגרמניה. הוא השתתף בקונגרסים הציוניים משנת 1920, נבחר ב־1927 לוועד הפועל הציוני ופעל בוועדה המדינית שניהלה מגעים עם בריטניה לאחר פרסום הספר הלבן של פאספילד. ב־1934 מונה לנציג ההסתדרות הציונית בחבר הלאומים בז׳נבה ולחבר ההנהלה הציונית. הוא פעל שם כדי להזכיר למדינות המנדט ולמוסדות הבין־לאומיים את המחויבויות שנקבעו בהצהרת בלפור ובכתב המנדט להקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל.

עליית הנאציזם המחישה בעיניו את חולשתן של קהילות יהודיות הפועלות בנפרד. יחד עם הרב סטפן וייז ומנהיגים נוספים היה מן האדריכלים המרכזיים של הקונגרס היהודי העולמי, שנוסד בז׳נבה ב־1936. גולדמן נבחר ליושב ראש הוועד המנהל, ולאחר מכן כיהן כנשיא הקונגרס בשנים 1949–1977. הארגון נועד לחבר בין קהילות וארגונים יהודיים ולהעניק להם מסגרת קבועה להגנה על זכויות יהודים, למאבק באנטישמיות ולייצוג ענייניהם בפני ממשלות ומוסדות בין־לאומיים.

פעילותו הפכה אותו למטרה של המשטר הנאצי. הגסטפו ביקש לעוצרו, אזרחותו הגרמנית נשללה ב־1935 והוא נאלץ להסתמך על אזרחות הונדורס שהושגה בסיוע מדיני צרפתי. בשנת 1940 הצליח להביא את אשתו אליס ואת שני בניהם לארצות הברית. הוא נעשה אזרח אמריקאי ב־1945, קיבל אזרחות ישראלית ב־1962 ובהמשך גם אזרחות שווייצרית, אך המשיך לחלק את זמנו בין מוקדי החיים היהודיים באמריקה, בישראל ובאירופה.

בשנות השואה

גולדמן ניסה להתריע מפני הסכנה הנאצית ולגייס ממשלות להגנת יהודי אירופה. הוא פנה למנהיגים אירופים, השתתף כמשקיף מטעם הקונגרס היהודי העולמי בוועידת אוויאן ב־1938 ופעל להרחבת אפשרויות ההגירה והקליטה של פליטים. לאחר שעבר לארצות הברית עסק בניסיונות הצלה, בהבאת אנשי רוח יהודים מאירופה הכבושה ובהפעלת לחץ לשינוי מדיניות ההגירה. המאמצים האלה לא חוללו את המפנה הדרוש מול סירובן של מדינות לפתוח את שעריהן. בזיכרונותיו הכיר גולדמן בכאב במגבלות פעולתה של ההנהגה היהודית, לרבות חלקו שלו, לנוכח ממדי ההשמדה.

לצד ניסיונות ההצלה, הוא פעל להכנת התשתית לשיקום שלאחר המלחמה. ב־1945 סייע להקים מסגרת משותפת של הג׳וינט והסוכנות היהודית להצלת שארית הפליטה ולשיקומה. המעבר מן המאבק להציל את יהודי אירופה אל בניית מנגנונים לשיקום הניצולים, להשבת רכוש ולחידוש החיים היהודיים נעשה לאחד מצירי פעילותו המרכזיים.

תרומתו למאבק המדיני להקמת ישראל

גולדמן תמך לאורך שנים בחלוקת ארץ ישראל ובהקמת מדינה יהודית בת־קיימא, גם אם לא בכל שטח הארץ. בשנת 1942 היה בין יוזמי ועידת בילטמור בניו יורק, שבה קיבלה התנועה הציונית תוכנית שקראה לעלייה יהודית חופשית ולכינון קהילה מדינית יהודית בארץ ישראל. הוא התמחה בדיפלומטיה שקטה, ביצירת קשרים ובהשפעה על ממשלות, ופעל במיוחד בזירה האמריקאית.

לאחר פרסום תוכנית מוריסון–גריידי ב־1946 הציג בוושינגטון הצעה נגדית של הסוכנות היהודית, שנודעה כ״תוכנית גולדמן״. מגעיו סייעו לגבש התנגדות אמריקאית לתוכנית הבריטית ולחזק את דרישתו של הנשיא הארי טרומן להכניס לארץ ישראל מאה אלף עקורים יהודים.

כאשר המליצה ועדת אונסקו״פ על חלוקת הארץ, הצטרף גולדמן למערכה המדינית בעצרת האו״ם. הוא ניהל מגעים עם הממשל האמריקאי, מזכירות האו״ם, מדינות אירופה ונציגים מדרום אמריקה, וניסה להפעיל גם את קשריו בוותיקן כדי להשפיע על מדינות קתוליות. הוא לא היה היחיד שפעל להשגת הרוב, אך ניסיונו והיכרותו עם ממשלות וארגונים תרמו למאמץ שהוביל להחלטת כ״ט בנובמבר 1947.

לאחר הקמת המדינה עמד בשנים 1951–1956 בראש הנהלת הסוכנות היהודית והיה מעורב במימון העלייה ההמונית ובקליטת העולים. בשנים 1956–1968 כיהן כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. בתפקידים אלה סייע לחבר בין צורכי המדינה הצעירה לבין משאביהן, הנהגתן ותמיכתן המדינית של הקהילות היהודיות בעולם.

ועידת התביעות והסכם השילומים

הישגו המדיני והמוסדי החשוב ביותר של גולדמן היה חלקו בהשגת פיצויים מגרמניה המערבית על רכוש יהודי שנגזל ועל הנזק החומרי העצום שהותירה השואה. כבר בוועידת הקונגרס היהודי העולמי באטלנטיק סיטי ב־1944 קידם דרישה כי גרמניה שלאחר המלחמה תפצה את קורבנות הרדיפה הנאצית ואת העם היהודי.

ב־1951 כינס בניו יורק נציגים של 23 ארגונים יהודיים מרכזיים. מן ההתכנסות צמחה ועידת התביעות היהודיות החומריות נגד גרמניה, שנועדה לייצג את תביעותיהם של ניצולים ושל ארגונים יהודיים לצד המשא ומתן שניהלה מדינת ישראל. גולדמן נפגש בחשאי עם קנצלר גרמניה המערבית קונראד אדנאואר וסייע ליצור בסיס להכרה גרמנית באחריות המוסרית ובחובת הפיצוי.

הסכם לוקסמבורג, שנחתם בספטמבר 1952, כלל הסכם שילומים בין גרמניה המערבית לישראל והסדרים עם ועידת התביעות. הוא לא יכול היה להשיב את הנרצחים או לתקן את פשעי השואה, אך הייתה לו משמעות מעשית והיסטורית: ישראל קיבלה משאבים שסייעו לתשתיות, לרכש ולקליטת גלי העלייה, ואילו ועידת התביעות פיתחה לאורך השנים מסלולי פיצוי, סיוע ורווחה לניצולי השואה. דוד בן־גוריון הודה לגולדמן במכתב אישי והדגיש כי חוכמתו, מרצו, הטקט ואומץ לבו היו גורם מכריע בהצלחת המשא ומתן.

חשיבותו של המהלך הייתה גם מוסדית. לראשונה פעלו מדינת ישראל וארגונים יהודיים מרחבי העולם במבנה משותף מול מדינה שנשאה באחריות לפשעי המשטר הנאצי. גולדמן הצליח להפוך תביעה מוסרית כללית למנגנון מדיני ומשפטי שהמשיך להשפיע על חיי ניצולים ומשפחותיהם במשך דורות.

שיקום התרבות היהודית וחיזוק התפוצות

גולדמן סבר שהקמת ישראל אינה מבטלת את חשיבותן של התפוצות. הוא העדיף את המונח ״תפוצות״ על פני ״גולה״, משום שראה בקהילות היהודיות ברחבי העולם חלק מתמשך ויוצר של הקיום היהודי. בעיניו, ישראל זקוקה לתמיכת יהדות העולם, ואילו התפוצות זקוקות למרכז ישראלי חי, לחינוך יהודי ולמוסדות שימנעו ניתוק תרבותי והתבוללות.

תפיסה זו קיבלה צורה מעשית בהקמת מוסדות. הוא סייע לייסד את ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים המרכזיים בארצות הברית, שחיזקה את יכולתם לתאם מדיניות ולייצג עניינים משותפים. משנות השישים היה גם ממנהיגי המאבק הבין־לאומי למען יהודי ברית המועצות. הקונגרס היהודי העולמי כינס ביוזמתו ועידה בפריז ב־1960, והוא המשיך לקדם את הנושא עד הוועידה הבין־לאומית בבריסל ב־1976, שדרשה מברית המועצות לכבד את זכויות האדם ואת זכות היהודים לקיים את זהותם ולהתאחד עם בני עמם בישראל.

ב־1964 היה גולדמן ממייסדי הקרן לזכר תרבות ישראל. הקרן נועדה לסייע בהצמחת דור חדש של חוקרים, אנשי חינוך, אמנים ותלמידי חכמים לאחר שהמרכזים הגדולים של התרבות היהודית באירופה הושמדו. באמצעות מלגות ומענקים למוסדות וליחידים, היא סייעה לחדש לימודי יהדות, יצירה ומנהיגות קהילתית ברחבי העולם. זה היה ביטוי מובהק לדרכו: השילומים לא נועדו רק לפצות על אובדן חומרי, אלא גם להשקיע בעתידו הרוחני של העם.

מפעל נוסף שנשא את חזונו היה בית התפוצות באוניברסיטת תל אביב, שנפתח ב־1978 ונקרא על שמו. המוזיאון, ששמו כיום אנו – מוזיאון העם היהודי, הציג את סיפורם של יהודים מכל הארצות לא כאוסף של קהילות שוליות, אלא כסיפור משותף של יצירה, אמונה, משפחה, הגירה והתחדשות. בכך העניק גולדמן ביטוי מוסדי לתפיסתו בדבר שותפות בין ישראל לבין יהדות העולם.

חתירה מתמשכת להסדר מדיני

לצד מחויבותו לציונות ולביטחונה של ישראל, גולדמן האמין שעתיד המדינה תלוי בהסדר עם שכניה. כבר ב־1948 הציע מסגרת קונפדרטיבית בין ישראל למדינות ערב, וחזר לרעיון בשנות החמישים. הוא ניהל שיחות לא רשמיות עם מנהיגים ברחבי העולם, ובהם נשיא יוגוסלביה יוסיפ ברוז טיטו והמלך חסן השני ממרוקו, בניסיון לפתוח ערוצי תקשורת גם כאשר היחסים הרשמיים היו חסומים.

בשנת 1970 הוזמן לפגישה בקהיר עם נשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר. כאזרח ישראלי ביקש את אישור ממשלת ישראל, אך האישור לא ניתן והפגישה לא התקיימה. עצם ההזמנה המחישה את מעמדו הייחודי: מנהיג יהודי ללא תפקיד ממשלתי, שמדינאים היו מוכנים לראות בו ערוץ אפשרי לשיחה. דבקותו בדיאלוג נבעה מן האמונה שהישגים צבאיים אינם תחליף להכרה הדדית ולהסכמים יציבים.

כתיבה, זיכרון ומורשת מוסדית

גולדמן תיעד את ניסיונו בספרי זיכרונות ובהגות מדינית. בין כתביו הבולטים בעברית:

• בדרכי עמי (1969)
• זכרונות נחום גולדמן (1972)
• ישראל לאן? (1976)
• הפרדוקס היהודי (1978)

כתביו מעניקים מבט מבפנים על הדיפלומטיה הציונית, חיי יהדות אירופה, השואה, הקמת ישראל והיחסים בין המדינה לתפוצות. הם גם חושפים את המתח שליווה את חייו: הוא היה ציוני שפעל להקמת המדינה, אך סירב לראות במדינה תחליף לכלל העם היהודי; מדינאי מעשי שייחס חשיבות עמוקה לרעיונות, לתרבות ולזיכרון.

גולדמן נפטר בבאד רייכנהאל שבגרמניה המערבית ב־29 באוגוסט 1982. הוא נקבר בהר הרצל בירושלים, בחלקה המיועדת לראשי ההסתדרות הציונית העולמית.

מדוע נחום גולדמן ראוי לציון כערך חשוב במורשת

נחום גולדמן ראוי למקום מרכזי בארכיון מורשת (Moreshet) משום שהשפעתו אינה מסתכמת בתואר אחד. הוא סייע להקים קול מאורגן ליהדות העולם, תרם למאבק המדיני שהוביל להכרה בין־לאומית במדינה יהודית, חיבר בין ישראל לקהילות התפוצות והפך את התביעה לפיצוי לאחר השואה למוסדות שסייעו בפועל למדינת ישראל ולניצולים.

האנציקלופדיה יודאיקה, הקונגרס היהודי העולמי, ועידת התביעות, הקרן לזכר תרבות ישראל ובית התפוצות ממחישים את טווח פעולתו: ידע, ייצוג מדיני, צדק חומרי, חינוך, תרבות וזיכרון. אלה אינם רק ציוני דרך בחייו של אדם אחד, אלא רכיבים בתשתית שעליה נבנו מחדש החיים היהודיים לאחר השואה.

הצגת סיפורו ב־Moreshet.com מדגישה כיצד דיפלומטיה ומוסדות יכולים להשפיע על חיי מיליוני בני אדם גם בלי סמכות ממשלתית ישירה. מורשתו של גולדמן ממשיכה להתקיים בגופים המייצגים קהילות יהודיות, בתמיכה בניצולי שואה, בחקר התרבות היהודית ובשיחה המתמשכת על היחסים בין ישראל לעם היהודי ברחבי העולם.