משה חובב

משה חובב היה מאנשי הקול הבולטים והמשפיעים בתולדות הרדיו הישראלי. במשך עשרות שנים היה מקרייני החדשות המזוהים ביותר של קול ישראל, מנהל מקצועי ומנהיג בשירות השידור, ודמות שעיצבה את האופן שבו נשמעה העברית הציבורית במדינת ישראל הצעירה. קולו העמוק, הגייתו המדויקת והשליטה המובהקת באותיות הגרוניות הפכו אותו למופת של קריינות עברית.

ילדות ירושלמית, חינוך ושליחות ציבורית

חובב נולד בירושלים ב-7 בפברואר 1930, ט' בשבט תר"צ, למזל ולחיים מחבוב, במשפחה בת שבעה ילדים. משפחת מחבוב עלתה מתימן בסוף המאה ה-19. אביו היה סופר סת"ם וחזן, ואמו עבדה במשק הבית של הגימנסיה העברית והקפידה לנהל את ביתה בעברית. הרקע המשפחתי הזה חיבר בין מסורת יהודית, עברית חיה ותחושת שליחות שהייתה אופיינית לירושלים של תקופת היישוב.

המשפחה התגוררה בדירת חדר בשכונת הבוכרים, וחובב למד בבית ספר דתי והדריך בתנועת בני עקיבא. לאחר לימודיו בתיכון השלים סמינר מקוצר להוראה, ובמסגרת שנת שירות של הפלמ"ח עבד כמורה בבית ספר יסודי בחדרה. יחד עם אחותו הבכורה, ראומה, הצטרף להגנה, ובמלחמת העצמאות לחם בירושלים בשורות פלוגת יהונתן.

הקול שהפך לסמל של קול ישראל

בשנת 1951 החל חובב לעבוד בקול ישראל. באותה תקופה נערכו מבחנים לקבלת קריינים לקריאת פרקי היום בתנ"ך. אחותו ראומה אלדר, שכבר עבדה כקריינית בקול ישראל מאז 1948, עודדה אותו לגשת למבחן. הוא עבר אותו בהצלחה והצטרף לסגל הקריינים.

חובב לא הסתפק בקריינות. בשנת 1956 מונה למנהל מחלקת הקריינים בירושלים, ובמהלך השנים מילא תפקידי ניהול מרכזיים נוספים: מנהל מחלקת הקריינים בקול ישראל, מנהל חטיבת הביצוע ולבסוף מנהל קול ישראל. בכך היה שותף לא רק להגשת השידורים אלא גם לבניית הסטנדרטים המקצועיים של שירות שידור ממלכתי, בתקופה שבה הרדיו היה אמצעי התקשורת המרכזי של החברה הישראלית.

הקול הדרמטי וההיגוי המדויק שלו העניקו לדבריו סמכות מיוחדת. הוא נבחר לקרוא מהדורות חדשות בעלות חשיבות לאומית, ובהן הודעות על מותם של ראשי המדינה. עבור מאזינים רבים, קולו היה חלק מן הזיכרון הקולקטיבי של רגעים מכריעים בתולדות ישראל: קול שהביא את החדשות אל הבית, אך גם העניק להן מסגרת עברית ברורה, מאופקת ומכובדת.

חלוציות מקצועית ברדיו ובטלוויזיה

בתחילת שנות ה-60 נסע חובב על חשבונו להשתלמות בחו"ל בתחום הטלוויזיה, שעדיין לא שידרה בישראל. זמן קצר לאחר הקמת הטלוויזיה הישראלית, בשנת 1968, הוזמן להקים את שירותי ההפקה של התחנה החדשה. לאחר כמה חודשים חזר לרדיו, לאחר שלא מצא את מקומו במדיה החדשה. גם ההתנסות הזאת מעידה על מעמדו המקצועי ועל האמון שניתן לו בבניית מערכות שידור חדשות.

בשנת 1978 סיים את תפקידו כמנהל הרדיו, אך המשיך להגיש את מהדורת החדשות בערב שבת ואת המהדורה הפותחת של מוצאי השבת. באותה תקופה מונה גם לאחראי על השידורים לחוץ לארץ מטעם הסוכנות היהודית. תפקיד זה הרחיב את מעגל השפעתו אל מעבר למאזיני ישראל, אל יהודים וקהילות ברחבי העולם שביקשו להישאר קשורים למדינה, לשפה ולחברה הישראלית.

משפחה, תרבות והמשכיות

בתחילת דרכו בקול ישראל הכיר את דרורה בן אב"י, שעבדה בתקליטיית הרדיו. דרורה הייתה בתו של איתמר בן אב"י ונכדתו של אליעזר בן-יהודה, מחיה השפה העברית; לימים נישאו השניים. להם נולדו שני בנים, ובהם העיתונאי והבשלן גיל חובב ואיתמר חובב, בעל חברת התקליטים אי-אם-פי. אחותו הבכורה של משה, ראומה אלדר, הייתה אף היא קריינית מוכרת, ובת אחותו הדסה היא הזמרת דפנה ארמוני.

דרורה בן אב"י נפטרה בסוף 1981. בסביבות 1982 נישא חובב בשנית לחנה, אזרחית דנית שהכיר בירושלים. בני הזוג יצאו לשליחות בסקנדינביה מטעם הקרן הקיימת והתגוררו בקופנהגן. בשנת 1987 עבר חובב ניתוח לב בישראל. הוא נפטר מהתקף לב בקופנהגן בערב יום הכיפורים תשמ"ח, לאחר טיסה מישראל, ב-2 באוקטובר 1987, בגיל 57. הוא נטמן בהר המנוחות לצד רעייתו הראשונה.

מורשת שנמשכת בקול

השפעתו של משה חובב לא הסתיימה עם מותו. למעלה משלושה עשורים לאחר פטירתו, קולו עדיין פותח את שידורי הבוקר של כאן ב' בפסוקי קריאת שמע. השימוש המתמשך בהקלטתו מחבר בין מסורת יהודית עתיקה, השפה העברית והשידור הציבורי העכשווי. על שמו נקראו רחוב בשכונת רמת בית הכרם בירושלים ורחוב בבאר שבע.

המשמעות של מורשתו טמונה בשילוב הנדיר בין מקצוענות תקשורתית לבין שירות תרבותי ולאומי. חובב סייע לבסס את הקריינות העברית כתחום מקצועי בעל כללים של הגייה, קצב, בהירות ואחריות ציבורית. באמצעות קולו עברו אל הציבור חדשות, טקסטים מן המקרא ורגעים של זיכרון לאומי; באמצעות עבודתו הניהולית סייע להכשיר ולכוון את המערכת שהפיקה אותם.

מדוע משה חובב ראוי לציון כערך חשוב במורשת

משה חובב ראוי להיכלל במורשת (Moreshet) משום שפעל בנקודת מפגש מרכזית של תולדות ישראל: בין קהילות יהודיות שעלו לארץ, בין מסורת לעברית המתחדשת, ובין הזיכרון הלאומי לבין כלי התקשורת המודרניים. הוא לא היה רק קול מוכר ברדיו, אלא איש מקצוע ומנהל שסייע לעצב את השפה שבה מדינת ישראל סיפרה לעצמה את סיפוריה.

הקלטותיו, סגנון הקריינות שלו והמשך השימוש בקולו בשידורי כאן ב' ממחישים כיצד מורשת יכולה להישמר לא רק בספרים ובאתרי זיכרון, אלא גם בהרגלי ההאזנה היומיומיים של הציבור. סיפורו של חובב, על שורשיו התימניים, שירותו במלחמת העצמאות, תרומתו לקול ישראל וקשריו למשפחת מחיי העברית, מעניק ל-Moreshet.com ערך מתמשך: הוא מתעד אדם שבאמצעות קולו ועבודתו השפיע על התרבות הישראלית ועל האופן שבו דורות של יהודים חוו עברית, חדשות וזיכרון משותף.