מיכל זמורה-כהן

מיכל זמורה-כהן הייתה פסנתרנית, מוזיקולוגית, עורכת ומנהלת תרבות, שפעלה במשך עשרות שנים כדי להעמיק את מקומה של המוזיקה האמנותית בחיי החברה הישראלית. באמצעות הרדיו, מוסדות ההשכלה, התזמורות, תחרויות הפסנתר והעשייה הציבורית, היא סייעה להפוך את המוזיקה הקלאסית מתחום המיועד למעטים לחלק נגיש, מוכר ומשמעותי מן התרבות הישראלית.

ילדות ירושלמית, לימודים ומוזיקה

מיכל זמורה נולדה בירושלים בשנת 1926, בתם של אסתר (אמה) זמורה לבית הורוביץ, ממנהיגות הסתדרות נשים עבריות, ושל ד"ר משה זמורה, משפטן ולימים הנשיא הראשון של בית המשפט העליון של מדינת ישראל. הבית שבו גדלה חיבר בין עשייה ציבורית, תרבות, אחריות אזרחית ומחויבות לחיי המדינה שבדרך, וסביבה זו הייתה חלק מן התשתית לעיסוקה העתידי.

היא למדה בבית הספר היסודי של דבורה קלן, ובשנת 1942 סיימה את לימודיה בתיכון ליד האוניברסיטה. לאחר מכן למדה באקדמיה למוזיקה בירושלים פסנתר ותולדות המוזיקה. את הכשרתה המשיכה בסמינריון הגבוה למוזיקה באוניברסיטת אופסלה בשוודיה, שם קיבלה תואר דוקטור למוזיקולוגיה. השילוב בין ביצוע מוזיקלי, מחקר והבנה מוסדית אפיין את עבודתה לאורך כל חייה.

בניית תשתית למוזיקה בישראל

זמורה-כהן לא הסתפקה בהופעה או בכתיבה על מוזיקה. היא פעלה להקים ולחזק את המסגרות שאפשרו למוזיקה אמנותית להתפתח בישראל. היא ייסדה וערכה את כתב העת למוזיקה בת קול, ששימש במה לשיח מקצועי ולדיון ציבורי בענייני מוזיקה. היא ניהלה את התזמורת הסימפונית חיפה והייתה בין מקימי החוג למוזיקולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ובכך תרמה הן לחיי הביצוע והן להתפתחות המחקר וההוראה בתחום.

במסגרות אלה פעלה בתקופה שבה מוסדות התרבות הישראליים עדיין התגבשו. תרומתה הייתה אפוא לא רק בהשתתפות במערכת קיימת, אלא ביצירת מוסדות, מסגרות ותהליכים שסייעו לדורות של מוזיקאים, חוקרים, מורים ומאזינים. היא חיברה בין האקדמיה, הבמה, אמצעי התקשורת והמדיניות התרבותית.

קול ישראל והנגשת המוזיקה לקהל רחב

בשנת 1968 מונתה למנהלת חטיבת המוזיקה בקול ישראל, תפקיד שבו כיהנה במשך 23 שנים. מן הרדיו הייתה לה אפשרות יוצאת דופן להגיע לבתים בכל רחבי הארץ, גם אל מי שלא יכלו ללמוד בקונסרבטוריון או להשתתף בקביעות בקונצרטים. עבודתה בחטיבה תרמה להפצת מוזיקה אמנותית, להרחבת הידע המוזיקלי של הציבור וליצירת הרגלי האזנה שהפכו לחלק מחיי התרבות בישראל.

העשייה ברדיו הייתה גם עשייה חינוכית ולאומית. בתקופה שבה ישראל קלטה קהילות ומהגרים מרקעים רבים, שידורי המוזיקה סיפקו מרחב תרבותי משותף והביאו יצירות, מבצעים ורעיונות לקהל מגוון. בכך הייתה זמורה-כהן לאחת הדמויות שעזרו לעצב את התשתית התרבותית והחינוכית של החברה הישראלית.

מנהיגות ציבורית ומוסדית

לצד פעילותה ברדיו ובאקדמיה, עמדה זמורה-כהן בראש מדור המוזיקה במועצה לתרבות ולאמנות במשרד החינוך. בתפקיד זה הייתה מעורבת בקידום המוזיקה האמנותית במסגרת מדיניות התרבות הציבורית. היא גם עמדה בראש האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, מוסד מרכזי בהכשרת מוזיקאים, רקדנים ומורים בישראל.

היא כיהנה גם כראש חבר השופטים בתחרות הפסנתר הבינלאומית על שם ארתור רובינשטיין. התחרות, הנושאת את שמו של אחד מגדולי הפסנתרנים היהודים ילידי פולין, קשרה את ישראל לרשת הבינלאומית של תרבות הפסנתר וסייעה להעמיד את המדינה על מפת התחרויות והאירועים המוזיקליים החשובים. תפקידה של זמורה-כהן בחבר השופטים ביטא את סמכותה המקצועית ואת מעמדה כאשת תרבות שהכירה הן את עולם הביצוע והן את צורכי המערכת.

עשייה חברתית ואמונה בחברה סובלנית

פעילותה לא הוגבלה למוזיקה. זמורה-כהן הייתה פעילה בויצו, במועצת ארגוני הנשים ובתנועת "סובלנות", שהייתה בין מקימיה. מעורבות זו משקפת תפיסה רחבה שלפיה תרבות, חינוך וחיים ציבוריים קשורים זה בזה. היא ביקשה לחזק לא רק את המוסדות המקצועיים, אלא גם את החברה שבתוכה הם פועלים.

חייה האישיים נקשרו אף הם לדמויות מרכזיות בתרבות ובמשפט בישראל. היא נישאה לארבעה בני זוג; בין בעליה היו הכנר אלי גורן, הוויולן גדעון רהר, יצחק רול, מייסד המרכז לתערוכות וירידים, וחיים כהן, המשפטן, שופט בית המשפט העליון ולימים שר המשפטים. בשנת 1966 נישאה לחיים כהן בחתונה קונסרבטיבית בניו יורק, והייתה נשואה לו עד מותו בשנת 2002. כהן הקדיש לה את ספרו המשפט, שראה אור בשנת 1991, במילים: "למיכל עטרת ביתי, שתורת המשפט לא תהא לה עוד כתורת הנסתר".

הכרה וחותם

בשנת 2006 העניקה לה האוניברסיטה העברית בירושלים תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד, "בהוקרה עמוקה על עשייתה המקיפה ורבת השנים להאדרת המוזיקה האמנותית בישראל ובהערכה רבה על הישגיה המקצועיים ותרומתה לחיים הציבוריים". ההוקרה סיכמה מפעל שנפרש על פני ביצוע, מחקר, עריכה, ניהול, חינוך ושירות ציבורי.

מיכל זמורה-כהן נפטרה ב-19 בינואר 2015. מורשתה ניכרת במוסדות ובמסגרות שבהם פעלה: ברדיו שהביא מוזיקה לקהל רחב, בחינוך המוזיקלי והאקדמי, בתזמורות, בתחרויות ובשיח התרבותי הישראלי. היא הותירה אחריה דוגמה למנהיגות תרבותית שאינה מסתפקת ביצירה אישית, אלא בונה תנאים המאפשרים לאחרים ליצור, ללמוד ולהאזין.

מדוע מיכל זמורה-כהן ראויה לציון כערך חשוב במורשת

מיכל זמורה-כהן ראויה להיכלל במורשת (Moreshet) משום שהשפעתה על ישראל הייתה מוסדית, חינוכית וציבורית כאחד. היא סייעה להקים מסגרות אקדמיות, הובילה את חטיבת המוזיקה בקול ישראל במשך 23 שנים, ניהלה תזמורת, עמדה בראש מוסדות תרבות וחינוך ושפטה בתחרות פסנתר בינלאומית מרכזית. פעולות אלה עיצבו את הדרך שבה מוזיקה אמנותית נלמדה, בוצעה ונצרכה בישראל.

הסיפור שלה חשוב גם לתולדות החברה הישראלית: הוא מראה כיצד מנהיגה תרבותית יכולה לחבר בין מורשת יהודית וישראלית, השכלה גבוהה, תקשורת ציבורית, עשייה נשית וחיים אזרחיים. Moreshet.com משמר באמצעות סיפורה את זכרה של אישה שבנתה תשתיות תרבות והשפיעה על קהלים רחבים, ועל דורות של מוזיקאים, תלמידים ואנשי תרבות.