יעקב חרותי

יעקב חרותי (15 בינואר 1927 – 28 ביולי 2022) היה עורך דין, לוחם לח״י וממייסדי הקבוצה שנודעה בשם ״מלכות ישראל״ או ״מחתרת צריפין״. חייו משקפים כמה מן המתחוללות המרכזיות בתולדות היישוב ומדינת ישראל: המאבק בשלטון הבריטי, המעבר ממחתרת למדינה ריבונית, המחלוקות האידאולוגיות של שנותיה הראשונות של ישראל, והמאמצים המשפטיים והמעשיים לביסוס ההתיישבות ביהודה ושומרון.

משפחה, ילדות והצטרפות ללח״י

חרותי נולד בתל אביב וגדל במשפחה ציונית. אמו, יהודית, עלתה מפולין עם הוריה בשנת 1923. אביו, מרדכי ולקר, היה ממייסדי תנועת ״השומר הצעיר״ בפולין, עלה לארץ ישראל בשנת 1920, עיברת את שמו לחרותי — קיצור של ״חרות ישראל״ — ונמנה עם חברי הקבוצה הראשונה שנשלחה לביתניה עילית. בהמשך הצטרף מרדכי חרותי למפא״י, ולימים כיהן כסגן נשיא בית הדין הצבאי לערעורים של צה״ל.

יעקב למד בגימנסיה הרצליה והתגייס למשטרת היישובים העבריים. לאחר שנת שירות הצטרף ללח״י, והושפע, בין היתר, מכתביהם של אברהם שטרן ואורי צבי גרינברג. בלח״י השתלב במחלקה הטכנית, שעסקה בייצור אמצעי לחימה בתנאי מחתרת. הוא פיתח שיטה להכנת חומרי נפץ שאפשרה לארגון לייצר, לפי המקורות, עד כחצי טון חומר נפץ ביום עבודה — יכולת טכנית ולוגיסטית יוצאת דופן בתנאים של מחסור, סודיות ורדיפה.

הפעילות במחתרת והשליחות בבריטניה

אחד ממטעני החבלה שיוצרו במחלקה הטכנית הוטמן באפריל 1947 במבנה משטרת המנדט הבריטי בשרונה בתל אביב. הפיצוץ הרס את המבנה והרג קצין ושלושה שוטרים. בהמשך אותה שנה נשלח חרותי לבריטניה כדי להקים שם תא של לח״י, לגייס פעילים ולפעול מטעם הארגון. במקביל למד משפטים באוניברסיטת לונדון, לימודים שהניחו את היסוד לקריירה המשפטית שלו לאחר קום המדינה.

בבריטניה הוטלו על התא משימות נגד בכירים בריטיים, ובהם שר החוץ ארנסט בווין, הגנרל אוולין יו בארקר ורוי פאראן, קצין משטרה לשעבר ששירת בארץ ישראל. הפקודה לפגוע בבווין בוטלה מאוחר יותר. מטען שנשלח לביתו של בארקר עורר את חשדה של אשתו ונוטרל; מטען שנשלח לפאראן נפתח בידי אחיו, רקס, שנהרג בפיצוץ. פרק זה בחייו ממחיש את האופן שבו פעלה המחתרת גם מחוץ לארץ ישראל, ואת המחיר האנושי הכבד של הפעילות החשאית.

עם פרוץ מלחמת העצמאות חזר חרותי לארץ דרך צרפת ועלייה על אוניית מעפילים. הוא שמע על הקמת המדינה ברדיו בעודו בים, ולאחר שובו הצטרף ללוחמי לח״י. בירושלים פיקד על הפלוגה הדתית של הארגון והשתתף במבצע קדם, ניסיון משותף של ההגנה, אצ״ל ולח״י לפרוץ לעיר העתיקה. המבצע נכשל, אך במהלך הלחימה סייע בחילוץ פצוע של ההגנה תחת אש — מעשה שהוזכר מאוחר יותר בהליך המשפטי שנוהל נגדו.

מחתרת צריפין, משפט ומאסר

לאחר ההתנקשות בפולקה ברנדוט ופירוק לח״י בידי המדינה, נעצרו רבים מאנשי הארגון. חרותי הועבר מבית המעצר ללשכת הגיוס, ובשנים שלאחר מכן היה פעיל בחוג האידאולוגי שסבב סביב ישראל אלדד וכתב העת ״סולם״. בחורף 1952 הקימו חרותי ושמעון בכר, אף הוא איש לח״י, את הקבוצה שנודעה כ״מלכות ישראל״ או ״מחתרת צריפין״.

המחתרת ביקשה לפגוע בנציגויות ברית המועצות וצ׳כוסלובקיה, במחאה על מדיניות אנטישמית ודיכוי יהודים, וכן להגיב בירי על פגיעות של הלגיון הערבי ביהודים בירושלים המחולקת. חרותי ובכר גייסו כמה עשרות יוצאי לח״י והקימו גם מסגרת צעירה יותר, מעין תנועת נוער. בפברואר 1953 הוטמן מטען בשגרירות הסובייטית בתל אביב; הפיצוץ גרם נזק כבד לבניין ופצע שלושה בני אדם, ובהם אשת השגריר. בעקבות האירוע ניתקה ברית המועצות את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל. המקורות מייחסים לקבוצה גם פעולות נגד נציגות צ׳כוסלובקיה וניסיון לפגוע בקנצלר מערב גרמניה קונרד אדנאואר.

במאי 1953 נעצר חרותי לאחר חשיפת התשתית של הקבוצה. הממשלה הכריזה על מחתרת צריפין כעל ארגון טרור, וחרותי וחבריו הועמדו לדין בבית דין צבאי מיוחד בראשות השופט בנימין הלוי. חרותי נידון לעשר שנות מאסר. בערעור המליץ השופט שמעון אגרנט להפחית מעונשו, בין היתר בשל הצלת איש ההגנה בירושלים. לאחר כשנתיים זכו חרותי וחבריו בחנינה מראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, בהמלצת שר הדתות יהודה לייב פישמן מימון והרבנים הראשיים יצחק אייזיק הלוי הרצוג ויצחק נסים. במהלך מאסרו השלים חרותי את לימודי המשפטים — דוגמה לדרך שבה הפך תקופה של כליאה להכשרה מקצועית שתלווה אותו בהמשך חייו.

בשנים מאוחרות יותר סיפר חרותי כי סיפק חומרי נפץ לעמוס קינן ולשאלתיאל בן יאיר, שלטענתו השליכו אותם על ביתו של שר התחבורה דוד צבי פנקס. חרותי אמר כי הבין שהכוונה הייתה לפגוע בחנות שמכרה סחורה ממקור גרמני, ולא בבית השר עצמו.

פרשת קסטנר והמעבר לעריכת דין

בעקבות רצח ישראל קסטנר בשנת 1957 נעצר חרותי עם כמה מאנשיו בחשד לחברות בארגון טרור. הוא זוכה מאישום זה, אך הורשע בהפצת כרוזים בגנות שופט השלום ד״ר מ׳ פרץ, לאחר שזה עמד לזכות את קסטנר בתביעה שעסקה בטענת עדות שקר שהגיש נגדו מלכיאל גרינוולד. חרותי נידון לשנת מאסר וחצי. מאחר שכבר שהה כשנה במעצר, שוחרר לאחר מתן גזר הדין, בניכוי שליש מתקופת המאסר.

לאחר שנות המחתרת, המלחמה, המשפט והמאסר פנה חרותי לעיסוקו כעורך דין ולחיי משפחה. המשפטים לא היו עבורו רק מקצוע, אלא גם כלי לפעולה ציבורית ולאומית. מומחיותו בדיני מקרקעין — שהתבססו על שילוב של דין עות׳מאני, דין מנדטורי ודינים ירדניים שחלו בגדה המערבית — הפכה אותו לדמות מרכזית במאמץ לרכוש קרקעות ולסייע בהקמת יישובים יהודיים באזור.

משפט, קרקעות והתיישבות

לאחר מלחמת ששת הימים מונה חרותי לייעץ בענייני קרקעות ליועץ המשפטי של המנהל האזרחי. לפי המקורות, העסקה הראשונה שבה היה מעורב הייתה רכישת קרקע בגוש עציון, לבקשת הימנותא, חברת בת של הקרן הקיימת לישראל שפעלה בנושא בחשאיות רבה. בהמשך ייצג סוחרים ופעילים שרכשו קרקעות ביהודה ושומרון, במיוחד לאחר המהפך הפוליטי של 1977. על הקרקעות שנרכשו הוקמו, בין השאר, יישובים כמו אלקנה, גבעת זאב ושערי תקווה.

פעילותו המשפטית השתלבה בהשקפת עולם ציונית-לאומית תקיפה ובקשריו עם הנהגת גוש אמונים ועם חוגים שפעלו נגד פינוי יישובים. הוא שובץ ברשימת מפלגת מולדת בבחירות לכנסת השתים עשרה, היה ממייסדי המפלגות תחייה וצומת, ולפי המקורות טבע את השם ״מולדת״ למפלגתו של רחבעם זאבי. בשנת 1997 השלים עבודת דוקטורט במשפטים. בשנות התשעים והאלפיים היה פעיל במכללת יהודה ושומרון באריאל, ובשנת 2005 השתתף בפעילות ציבורית נגד פינוי ההתנחלויות. הוא כיהן גם כחבר במועצה הציבורית של ארגון ״חוננו״.

כתיבה, משפחה וזיכרון

חרותי תיעד את השקפת עולמו ואת ניסיונו בספר אמת אחת ולא שתיים, שראה אור בשנת תשס״ח בהוצאת יאיר. בספר סיפר את סיפור המאבק לחרות ישראל ותיאר את חלקו בו. לצד פעילותו הציבורית והמשפטית, נותר מעורב בשימור זיכרון דור המחתרות ובשיחות, ראיונות ותיעוד שנעשו על חייו ועל פעילות לח״י.

חרותי היה נשוי פעמיים. מנישואיו הראשונים לאילנה נולד בנו, ד״ר אמיר יחזקאל חרותי. מנישואיו השניים לשני, בת לבית לוינסון, נולדו עדי הראל, אסף חרותי, עורכת הדין עדנה חרותי, פרופ׳ רפי חרותי, רעיה חרותי ועורכת הדין נעמי חרותי פריאל. הוא התגורר בתל אביב ועבד כעורך דין עד שנותיו המאוחרות. יעקב חרותי נפטר ב-28 ביולי 2022.

מדוע יעקב חרותי ראוי לציון כערך חשוב במורשת

יעקב חרותי ראוי לתיעוד משום שפעל בצמתים מכריעים בתולדות ישראל והיה מעורב בהם באופן ישיר: בפיתוח היכולת הטכנית של לח״י, בשליחות המחתרת בבריטניה, בלחימה במלחמת העצמאות, בהקמת מחתרת צריפין, במערכת המשפטית שסבבה את פעילותה, ובמאמצים המשפטיים לרכישת קרקעות ולהקמת יישובים לאחר 1967. סיפורו מאפשר להבין לא רק את פעולותיו האישיות, אלא גם את הדרך שבה רעיונות, ארגונים ואנשים עברו מן המחתרת אל מוסדות המדינה, המשפט והפוליטיקה.

במסגרת מורשת (Moreshet), תיעוד חייו מחבר בין ההיסטוריה של המאבק הציוני לבין תולדות החברה הישראלית, המשפט וההתיישבות. ב-Moreshet.com הוא נשמר כחלק מן הזיכרון המורכב של דור המחתרות ושל האנשים שעיצבו את השיח הלאומי ואת המרחב הישראלי במשך עשרות שנים. חשיבותו של הערך אינה נובעת רק מן ההסכמה עם דרכו, אלא מן האפשרות ללמוד באמצעותה על תקופה, על מוסדות ועל בחירות שהשפיעו בפועל על חיי יהודים וישראלים.